תערוכה חדשה, 'הרוח שבחומר', בוחנת את היחס בין אומנות לחינוך. התערוכה מציגה את יצירותיהם של 19 אומנים שהם גם מורים לאומנות – או מורים לאומנות שהם גם אומנים, תלוי את מי מהם שואלים. היא מוצגת במוזיאון מורשת החשמונאים במודיעין, כשהציורים והמיצבים פזורים ברחבי המוזיאון, בין המוצגים הארכיאולוגיים. התערוכה תוצג עד סוף חנוכה (13 בדצמבר 2026).

העבודות בתערוכה, שנוצרה בשיתוף פעולה של המוזיאון עם משרד החינוך, נוגעות בשאלות כמו מה המטרה של יצירה עבור תלמידים ותלמידות, ומהן ההתנגשויות בין אומנות להוראה. במפגש פתוח לקהל, שלושה מהמורים-אומנים סיפרו על תהליך היצירה ועל עבודת ההוראה.

"מבחינתי הכיתה היא מרחב בשביל שאילת שאלות"

לביאה כהן (48), מקיבוץ ראש צורים בגוש עציון, מלמדת במערכת החינוך, במכללות ובסטודיו שלה יותר מ-25 שנים. "אני מורה ואומנית, בלי סדר קדימויות לאחד מהם", היא אומרת, "אני אוהבת ללמד, ובעיקר מחכה לרגע שבו הקסם יוצא מהידיים של התלמידים בכיתה, או המבוגרים בסטודיו. גם ביצירה וגם במפגש עם התלמידים, המהות מבחינתי היא מפגש, הקשר, הסיפור, האדם".

כהן סיפרה שאיבדה שניים מששת ילדיה ממחלה כשהיו תינוקות. "אני חיה עם זיכרון וכאב פועם ועם הרבה שאלות. מבחינתי הכיתה היא מרחב בשביל שאילת שאלות". לשאלות חשיבות גדולה עבורה: "בניגוד אולי למה שמקובל בעולם הדתי, שם אני מלמדת, שאילת שאלות היא חלק מהותי מהיהדות. אפשר לראות את זה בליל הסדר. החיים דורשים פרקטיקה, ולכן צריך תשובות מסוימות, אבל שאילת השאלות לעולם אינה נפסקת. ליצור אומנות מאפשר לתלמידים שלי להניח משהו, כאב, פחד או לחילופין שמחה והתרגשות, ולשאול עליו שאלות. תלמידה יכולה לשאול שאלה בשיעור ולא להיחשב מרדנית כפי שהיא תיחשב בשיעורים אחרים".

לצד הפתיחות לשאלות, לכהן חשוב להקנות לתלמידיה טכניקה. "אם אני רוצה לדבר על משהו, צריך את הכלים בשביל לבטא את זה, גם בציור ובפיסול. לכן אני אתקן את התלמידים שלי על טכניקה, וטכניקה בלבד. ככל שנעניק לתלמידים יותר כלים, כך הם יוכלו לבטא את עצמם יותר".

"ניסיון עמוק להראות ששום דבר לא נשבר"

העבודה של כהן מורכבת מציורים מכוסים בזכוכית, המציגים חפצים השייכים לאמה, ושאותם אמה תיקנה במשך השנים. למשל, מגנטים שהנכדים הביאו לה מחו"ל; קערת קרמיקה שהכינה בעצמה; כלי של קוביות סוכר שקיבלה מאמא שלה; ואפילו קופסא פשוטה מ'מקס סטוק'. "אמא שלי היא אדם שמתקן כל דבר, עם מה שיש לה", הסבירה כהן, "המשפט 'תביא גלו, לא נורא, נתקן' מוכר לי מהילדות. כילדה זה ביאס אותי, רציתי שנזרוק ונקנה חדש".

"אני אפילו זוכרת שהייתי צריכה להביא לבית ספר קופת צדקה והיא הכינה אחת במקום לקנות בעשרה שקלים במכולת. היום אני חושבת שיש משהו מקסים ברצון שלא אמא שלי לתקן. בניסיון העמוק שלה להראות ששום דבר לא נשבר מלכתחילה. אבל זה רצון תמים. עם השנים הבנתי שאי אפשר לתקן מה שנשבר".

"אני מגיע לדיאלוג עם תלמידי מתוך ההצלחות והכישלונות שלי"

מתן בן טולילה (48) מירושלים, מרכז מגמה בתיכון לאומנויות בירושלים בעשרים השנים האחרונות. לפני כן לימד במסגרות בלתי פורמליות. הוא מצייר כבר 25 שנים:  "אם שמים על המאזניים אומן ומורה, אני מאוד אוהב ללמד, אבל אני קודם כל אומן".

בן טולילה מתאר חוויות מנוגדות מהיצירה בסטודיו. מצד אחד, "בסטודיו אני יוצר לעצמי עולם עם חוקים משלי. זה מעין תיקון לחוויה שלי כילד בקבוצת יבנה, שכמו בקיבוצים אחרים מדגיש את הקולקטיב, מה שלי קשה איתו". מצד שני, הוא חווה "רגעים מתוקים-כואבים של המגבלות שלי. יש המון דברים שאני רוצה להוציא לפועל אומנותית, אבל לא מצליח להגיע אליהם".

התסכול הזה הוא גם נקודת מוצא למפגש עם התלמידים. "ברור לי שגם להם, כמוני יש שאיפות אומנותיות שהם לא מצליחים להגשים. אני מגיע לדיאלוג הזה איתם מתוך ההצלחות, הכישלונות והניסיון שלי. הדיאלוגים האלו עם תלמידים הם הכי פוריים. אני לומד מהם אולי אפילו יותר ממה שהם לומדים ממני".

לדבריו, "בגלל שאומנות אינה דבר מילולי, יש בכוחה לאפשר לתלמידים שפחות יודעים לבטא את עצמם במילים, או שהם חסומים מסיבה כזו או אחרת,לבטא את עצמם ואת רגשותיהם. ככל שהתלמיד מתנסה יותר בחומר כך החומר מלמד אותו דברים חדשים על עצמו. למעשה זוהי פעולתו של האומן בסטודיו: הוא מתבונן בדפוסים, במרקמים של העולם ומרגיש דברים בגוף. התלמיד חווה זאת גם, תחילה ללא מילים, ועם הזמן הוא לומד מילים שבעזרתן הוא יכול לתאר את החוויה הזאת.

"לנו המורים יש עודף כוח על התלמידים, וזה אחד הדברים שאני מזכיר לצוות שלי. בשיעורים שלי, הדיונים הם בין התלמידים עצמם עם התערבות מינימלית מצידי וכך כשהשיחה היא באחריותם, הם לומדים לשאול אחד את השני בעדינות וברגישות שאלות על העבודה אחד של השני, ולתת משובים בונים".

"משהו בחרדה הקיומית של החיים כאן נמצא בציורים"

הוא סיפר איך יצר את הציורים שהוצגו בתערוכה. "כל ציור מתחיל כך: אני מניח את הבד על הרצפה ושופך צבע שיוצר כתם, שאיתו אני משחק עד שהופך למקום".

על הציור 'ציפה' אמר: "הבנתי שאני רוצה לצוף, תחילה חשבתי שאצוף לבדי, ולאחר מכן הוספתי את הסימנים הסגולים". הסימנים הללו לקוחים מעבודה של אומנית אחרת, איילה לנדאו, המציגה גם היא בתערוכה. "ראיתי בהם סוג של כתב חרטומים שיכול להוות ניגוד מוזר ומלאכותי עם הגוף שלי".

הציור להגדרתו מראה "אדם שצף במים רעילים, במעיין שלווה מוזרה". הוא חלק מסדרת דיוקנאות עצמיים שבהם אותו אדם "שוחה או צף, ובכל מקרה מבצע פעולה אקטיבית", שאותם מצייר בן טולילה למעלה מעשור. "ישראל אינה מצוירת במובהק בציורים שלי, אבל משהו בחרדה הקיומית של החיים כאן נמצא בציורים, גם אם אני מנסה להתחמק מזה".

"המטרה של השיעור היא שהתלמיד יגיע לנקודה של יצירה"

אלה אופנהיימר (34), אמא לשני "קטנטנים" מהיישוב שדה בועז, אף הוא בגוש עציון, מלמדת בתיכונים 'בית הצייר' ו'אולפנת כץ-אוריה', ובאקדמיה לאמנות בצלאל. היא תלמידה לשעבר של כהן: "יכולה להעיד ממקור ראשון שלביאה מסייעת לאנשים לגלות קסם".

כאומנית, אופנהיימר מתמחה בזכוכית, אך עם תלמידיה היא עובדת בחומר, "כיוון שהוא מתמסר". לדבריה, "המטרה של השיעור היא שהתלמיד יגיע לנקודה של יצירה, התבוננות והתנסות. אם זו המטרה, אז זה לא משנה אם התלמיד שיחק בחומר כל השיעור, או הכין כוס קפה לאמא שלו. אני תמיד אומרת שאני 'המורה הטובה' כי אצלי בניגוד למקצועות אחרים אין נכון או לא נכון, או יפה או לא יפה".

היא מסבירה כי "בניגוד לחומר, זכוכית אינה מתמסרת בקלות ונשברת פעמים רבות במהלך היצירה. כשאני עובדת עם זכוכית, אני נדרשת להיות פגיעה ואמיצה בשביל להתמסר לתהליך, כך שבמידה מסוימת אני חווה מה שחווים התלמידים שלי עם החומר".

"הזכוכית מקפיאה רגע בזמן"

בעבודתה של אופנהיימר המוצגת בתערוכה, "קן ציפורים" מזכוכית מונח על משקל לתינוקות. במשקל השתמשו בעבר למדידת תינוק לפני ואחרי האכלתו, על מנת לבדוק התפתחות תקינה. "סבתא רבא שלי שקלה את סבתא שלי, סבתא שלי את אמא שלי, ואותי אמא שלי כבר לא שקלה, כי היה טיפת חלב. לקחתי את המשקל מהבית של סבתא שלי כשהיא נפטרה".

יצירתה של אופנהיימר היא עבודת הגמר שלה בבצלאל. "הקן התחבר לי למושג בית, אבל כזה שהוא גם ארעי, כמו קן של ציפורים. תחילה רשמתי ציורים של קינים שחברים שלי שעובדים בחקלאות הביאו לי, ולאחר מכן המשכתי בעבודה עם הזכוכית, שבמהלכה נכוויתי ונחתכתי. הגילוי המרעיש היה שהקן הזה, שעבדתי עליו כל כך הרבה, לא שוקל כלום כפי שניתן לראות במשקל". כשהעבודה הונחה בתוך כלי הזכוכית שלה, חלק מ'הזרדים' נפלו מהקן. "אמרתי: 'שייפלו'. זה חלק מהשבריריות של הבית".

"הזכוכית מקפיאה רגע בזמן", היא הסבירה עוד על תהליך היצירה, "למעשה מה שאנחנו מתבוננים בו הוא הרגע שבו אמרתי לעצמי, לא לנשום!". לפני כן מחממים את הזכוכית, ו"נותנים לה להתנפח, או להתכווצ'ץ בעובי שאני בוחרת. ברגע שהיא הופכת למה שאני רוצה, אני נותנת לה להתקרר והיא נכנסת לתנור ל-24 שעות, או שלושה ימים, תלוי בכל מיני גורמים".

"השאלה 'מה מועבר לדורות הבאים' מהדהדת בהוראה ובאומנות"

ענת רוזנבאום, רפרטית אומנות במחוז ירושלים של משרד החינוך, סיפרה איך נולדה היוזמה לתערוכה: "בכל שנה אנחנו מעלים תערוכה של תלמידים. השנה החלטנו, בעקבות שלוש שנים של מלחמה, לתת מקום למורים על חוויותיהם האישיות, התהליכים החינוכיים שהם מעבירים לתלמידים, וההשפעות של התלמידים עליהם".

רוזנבאום פנתה למירב שי, מנהלת מוזיאון החשמונאים, וביקשה שיהיה אכסניה לתערוכה. שי הסכימה, והשתיים בחרו בנושא 'הרוח בחומר', שאותו ביקשו מכל מורה לפרש כרצונו. המורים יכלו להכין עבודה במיוחד לתערוכה, או להביא עבודה קיימת שקשורה לנושא.

"על פניו יכולה להיות סתירה בין העיסוק העצמי כאומן והעיסוק בתלמידים כמורה", אמרה שי. "מצד אחד הם שוקדים על עבודתם בסטודיו שלהם, ומהצד השני הם מלמדים בכיתה או עוסקים בטיפול באומנויות. אבל בסופו של דבר, השאלה 'מה מועבר לדורות הבאים' מהדהדת גם בהוראה וגם באומנות".

'הרוח בחומר' היא התערוכה השישית במיזם MOMO, להצגת אומנות עכשווית במוזיאון מורשת החשמונאים. כמוה, גם התערוכות הקודמות במיזם היו תערוכות קבוצתיות של אמנות ישראלית, המתכתבת עם המוצגים הארכיאולוגים.

מלבד כהן, אופנהיימר, בן טולילה ולנדאו, מציגים בתערוכה: חנאן אבו חוסיין, חנה אדרעי, עינת אמירת, נעמה אנסבכר גינוסר, כליל וקסלר, מאיה ישראל, אלה כהן ונסובר, נועה ליבל, מרים מונק, גילה מילר, נדיה עדינה רוז, נעמה פז, יעל סרלין, נעמה רוזנפלד ועוזיאל רנחל.