אלפים מתושבי הנגב המערבי השתתפו הערב (ראשון) בעצרת ביער חרבות ברזל, בהשתתפות משפחות שכולות, שורדי שבי, נציגי כוחות הביטחון, אנשי קרן קיימת לישראל, מד"א ותנועות הנוער.

את העצרת הובילו קק"ל, התנועה הקיבוצית, תנועת המושבים, המועצה האזורית אשכול והמועצה האזורית שער הנגב, שהתחייבו להמשיך לקיים את עצרת הזיכרון לטבח 7 באוקטובר לדורות, דווקא בעוטף עזה.

ביער, המתפרס על 367 דונמים סמוך לקיבוץ בארי ואנדרטת הנובה, ניטעו עצים על ידי משפחות שכולות, כשלצד כל עץ הוצב שלט זיכרון המאפשר להאזין לשיר שבחרה המשפחה לזכר יקירה.

על במת העצרת נשאו דברים, מזכ"ל התנועה הקיבוצית ליאור שמחה, מזכ”ל תנועת המושבים ויו”ר התאחדות חקלאי ישראל עמית יפרח, יו"ר קק"ל אייל אוסטרינסקי, ראשת המועצה האזורית אשכול מיכל עוזיהו וראש המועצה האזורית שער הנגב אורי אפשטיין – שאיבד את בנו נטע, אמו בלהה ואת שני גיסיו, אופיר ליבשטיין ואורי רוסו וכן את אחיינו ניצן ליבשטיין בטבח.

לצד האמנים קרן פלס, שי המבר, דוד דאור ויובל דיין, שרו איתי ודין זהר, אחים בני קיבוץ ארז, את "שיבולים", ו"שיר מרום", רומי שחר מקיבוץ רעים שרה את "אוויר לנשימה" לזכרו של דולב יהוד. דולב, אחיה של שורדת השבי ארבל, היה בן 35 כשנפל בקרב על ניר עוז, כשיצא בגבורה מביתו לטפל בפצועים.

 אודי סגל, שהנחה את העצרת, פתח ב'יזכור' מיוחד שנכתב במכון שיטים (ארכיון החגים הקיבוצי והמרכז לתיעוד ויצירה של תרבות יהודית-ציונית-הומניסטית, הממוקם בקיבוץ בית השיטה): "יִזְכּוֹר עַם יִשְׂרָאֵל אֶת בָּנָיו וּבְנוֹתָיו, הַנֶּאֱמָנִים וְהָאַמִּיצִים, אַנְשֵׁי הָעֲבוֹדָה וְהַשָּׁלוֹם, קָרְבְּנוֹת טֶבַח הַשַּׁבָּת הַשְּׁחוֹרָה תשפ"ד. נִזְכֹּר אֶת הַנִּרְצָחוֹת וְהַנִּרְצָחִים בַּבַּיִת, בַּשָּׂדֶה וּבַדֶּרֶךְ, בְּשִׁטְחֵי הַנֶּגֶב הַמַּעֲרָבִי, שֶׁנִּפְרְצוּ וְנִכְבְּשׁוּ בִּידֵי אוֹיֵב אַכְזָר וַחֲסַר רַחֲמִים. אֶת הָאֵם הָאוֹחֶזֶת בִּשְׁאֵרִית כּוֹחוֹתֶיהָ בְּיָדִית דֶּלֶת הַבַּרְזֶל לְגוֹנֵן עַל מִשְׁפַּחְתָּהּ מִפְּנֵי הַמֵּזִיד שֶׁמִּנֶּגֶד. אֶת הָאָב הַמַּשְׁלִיךְ יְלָדָיו מֵחַלּוֹן בֵּיתָם הַבּוֹעֵר וּמְזַנֵּק אַחֲרֵיהֶם וְסוֹפֵג בְּגוּפוֹ אֶת קְלִיעֵי הָעוֹפֶרֶת. אֶת הָרֵעִים הָרוֹקְדִים לְאוֹר הַשַּׁחַר וְהִנֵּה הֵם נִּמְלָטִים בַּשָּׂדֶה מִפְּנֵי הַמְּרַצְּחִים וּמִפְלָט אַיִן. אֶת אַנְשֵׁי כּוֹחוֹת הַבִּטָּחוֹן וְהַהַצָּלָה וְאֶת הָאֶזְרָחִים, שֶׁחָשׁוּ מֵרַחֲבֵי הָאָרֶץ לְעֶזְרַת אֲחֵיהֶם הַמֻּתְקָפִים וְכָרְעוּ בִּשְׂדֵה הַקֶּטֶל. נִזְכֹּר אֶת כָּל יוֹשְׁבֵי הַסְפָר, אֶת הָאֶזְרָח וְהַחַיָּל, אֶת הַגֵּר וְהַתּוֹשָׁב וְהָאוֹרֵחַ, שֶׁבְּגוּפָם הָיוּ לָנוּ לִגְבוּל. יִהְיוּ חַלְלֵי הַשַּׁבָּת הַשְּׁחֹרָה חֲתוּמִים בְּלֵב יִשְׂרָאֵל לְדוֹר דּוֹר. נְאַמֵּץ אֶל לִבֵּנוּ אֶֶת הַַחַַיִִּים, שׂוֹרְְדֵֵי הַַתֹּפֶֶֹת וְְנִִצּוֹלֵֵי מַַעֲֲשֵֵׂי הַַזְְּוָָעָָה. אֶת הַיְּלָדוֹת וְהַיְּלָדִים שֶׁגָּדְלוּ בְּצֵל הַר גַּעַשׁ וְנִקְלְעוּ לַתֹּפֶת הַמִּתְפָּרֶצֶת. אֶת הַפְּצוּעוֹת וְהַפְּצוּעִים בַּגּוּף וּבַנֶּפֶשׁ. אֶת הַיְּתוֹמוֹת וְהַיְּתוֹמִים, הָאַלְמָנוֹת וְהָאַלְמָנִים, וְכָל לְמוּדֵי הַשְּׁכוֹל. אֶת פְּלִיטֵי הַחֶרֶב, קְהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל עַל אַלְפֵיהֶן, שֶׁאֻלְּצוּ לִגְלוֹת מִבָּתֵּיהֶם. אֶת מְקוֹמְמֵי הֶחֳרָבוֹת, הַשָּׁבִים לְאַדְמָתָם כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב וְאֶת מִי שֶׁמּוֹרְאוֹת הֶעָבָר וְזֵכֶר יַקִּירֵיהֶם לֹא מַנִּיחִים לָהֶם לָשׁוּב. אַל יִשְׁקֹט וְאַל יִנָּחֵם וְאַל יָפוּג הָאֵבֶל עַד יֵשֵׁב יִשְׂרָאֵל עַל אַדְמָתוֹ לָבֶטַח וּבְשָׁלוֹם לְדוֹר דּוֹר".

שמחה אמר: "בקיבוצים יש מנהג, לא לנעול את דלת הבית – סמל לאמון בין החברים. את גן העדן האנושי הזה, שחלוצי ארצנו ביקשו להגשים, ביקש האויב לרסק לרסיסים.

"הם ביקשו לא רק לרצוח אותנו, כי אם לרצוח את נפש האומה. אבל את נפשנו, את רוחנו, את חלומותינו הם לא יוכלו לקחת. נחדש את רקמות האמון בינינו, את הרעות, את הסולידריות הישראלית. מה שאירע אסור שיחזור לעולם. עלינו להסתכל לאמת בלבן של העיניים, נדרוש ועדת חקירה ממלכתית. אנו חבים זאת לבנינו, לנופלינו ולפצועים. נזכור. נתקן. נבנה את ישראל מחדש. רק כך, נהיה ראויים לזכרם".

אוסטרינסקי הבטיח שהארכיון שעליו הוא אמון ימשיך לתקן את שנהרס: "קק"ל תמשיך לקחת חלק משמעותי בתקומת האזור, בשיקום, בבנייה מחדש ובחיזוק ההתיישבות. לא נאפשר להכניס פוליטיקה אל השכול ולא נקבע עבור הקהילות כיצד להנציח את יקיריהן. תושבי העוטף שבוחרים בכל יום מחדש בקהילה, בהתיישבות ובחיים הם תמונת הניצחון שלנו".

"האחריות שלנו היא להפוך אותו למקום שבו החיים ממשיכים לצמוח, שבו חוזרים הביתה, מעבדים את האדמה, בונים מחדש את הקהילות ומגדלים כאן את הדור הבא," אמר יפרח. "כי הדרך האמיתית להנציח את מי שאינם איתנו היא להמשיך את מה שהם אהבו – לחיות כאן, לבנות כאן, להצמיח כאן עתיד. החיים שימשיכו לצמוח כאן יהיו הניצחון שלנו והמורשת שלהם".

עוזיהו התייחסה לאירועי שמחת תורה שהתקיימו בשטח אתר הנובה בימים האחרונים: "בימים שבהם גורמים רבים כל כך פועלים לעוות את המציאות ולהשכיח את מה שעברנו אנחנו מחויבים להזכיר שמה שקרה קרה באמת. מחויבים לזכור את הנשמות הרבות שאיבדנו ביישובים שלנו ובמסיבות, ואת גבורתם של אנשי כיתות הכוננות, חיילינו, השוטרים ואנשי כוחות הביטחון".

אפשטיין סיפר גם על מה שעבר על משפחתו וחזר על הדרישה להקמת ועדת חקירה ממלכתית: "בשבעה באוקטובר לקחו ממני את בני הבכור נטע, את אמי בלהה, את גיסי אופיר, את אחייני ניצן ואת גיסי אורי. הכאב לא עובר, אבל אני לא לבד בכאב. כבר באותה שבת אמרתי לבתי: אנחנו בוחרים בחיים.

"בקרוב תיזרע החיטה בשדות הנגב המערבי, אותה אדמה שספגה אש ודם ותספוג זרעים של תקווה. הילדים שיגדלו כאן יראו קהילות שחזרו הביתה, בתים שנבנים מחדש ועתיד שנבחר בחיים. שלוש שנים אחרי, אנחנו דורשים לדעת את האמת. דורשים ועדת חקירה ממלכתית. כי בלי אמת אין אחריות, בלי אחריות אין אמון, ובלי אמון אי אפשר לבנות את הבית שלנו. נזכור, נדרוש אמת, נתקן, נזרע, נבנה ונחיה״.