שעת צהריים בכפר אבו-תלול. ביתו של עלי אבו-סבילה עומד על גבעה קטנה וצופה על מתחם המשפחה בכפר. השקט מופר מדי פעם בציוץ של ציפור. אבו-סבילה, בן 66, מתיישב בחיוך, שמתחלף בהבעת כאב כשהוא מתחיל לספר על היום שבו איבד את אחייניו, עומר אבו-סבילה ומוסא אבו-סבילה, בשבעה באוקטובר 2023.

באותה שבת קמה המשפחה מסוכת אבלים. "אחד מבני המשפחה נפטר, בן אדם זקן. זה היה היום האחרון לסוכת האבלים, ורצינו לקפל באותו היום. באותו הבוקר שמענו טילים. מדי פעם אנחנו שומעים כאן טילים, אבל לא בכמות כל כך גדולה".

בתוך הבהלה וחוסר הידיעה, הוא מספר, "כל אחד חשב על הילדים שלו שעובדים שם. הבן שלי עבד בקיבוץ מגן, גם האחיינים שלי היו באזור באותו היום. בערך בשמונה וחצי-תשע הבנו שקרה משהו בשדרות ובצומת רעים. ידענו שעומר שם, וגם אחיו היה שם. אחיו יצא ברגע ששמע את האזעקות והספיק להתקשר לאבא שלו ולומר שהוא בדרך".

בדרכו הביתה נתקל אחיה באודיה סוויסה ז"ל, שנתקעה במכונית באמצע הכביש עם שתי בנותיה, לאחר שבעלה דולב סוויסה ז"ל נרצח. הוא הודיע על כך לעומר, שאמר לו למהר לחזור הביתה. "אחר כך התברר לנו שעומר לקח את האישה לכיוון המשטרה. היו לה שתי ילדות קטנות". בתחנת המשטרה בשדרות נפתחה עליהם אש מצד מחבלי חמאס שנלחמו במקום. הילדות התחבאו במכונית. עומר ואודיה נהרגו מהירי.

"אני לא יודע בדיוק מה קרה, אבל הוא ניסה לצאת משם ולא הספיק. אמרו שמצאו את הרכב שלו ללא סימני ירי".

עלי אבו-סבילה מספר על שעות של בלבול וחוסר ידיעה. "לא יודעים אם לקחו אותו, לא לקחו אותו. רק אחר הצהריים או ביום שני אמרו לנו. היה בלגן גדול ולא ידענו בדיוק. נאחזנו בתקווה כל הזמן הזה. רק אחרי שבעה עשר ימים ידענו שהוא נמצא".

שני אחיינים נהרגו באותו יום

באותו היום, שבעה באוקטובר, גם מוסא אבו-סבילה יצא לאזור הקרבות. "מוסא היה איתנו בסוכת האבלים", מספר עלי אבו-סבילה. אחיו ואחיינו היו בקיבוץ מגן. האח יצא כשהחל הירי והגיע עד צומת רעים. שם ירו עליו ורכבו נפגע. הוא ברח לפרדסים והתקשר למוסא. הוא אמר לו: "אל תבוא ברכב".

"כשמוסא הגיע לצומת גם הוא נפגע. הוא הספיק להתקשר ולבקש שיבואו לאסוף אותו. הכול כבר היה סגור. אחרי לא הרבה זמן, הטלפון שלו הפסיק לפעול". עלי מספר כי היו שם בני משפחה נוספים, אך בעצת המעביד הם המתינו עד אחר הצהריים וברחו דרומה. לאחר שבוע מצאו את מוסא.

"התקשרו אליי בערך בשעה שלוש. הגעתי בערך בשש לבסיס", מספר עלי על עומר אבו-סבילה. "הם כבר זיהו אותו. הכנו אותו לקבורה. הגענו לכאן בתשע בערב וקברנו אותו. אני לא רציתי להודיע לאנשים, אבל הגיעו הרבה אנשים. הרבה אנשים הכירו אותו. היו לו הרבה חברים במרכז. כל האנשים הגיעו בלילה".

"עומר חסר לנו. הוא היה המנהיג בקבוצת החברים. הוא עבד במרכז והחליף בסופי שבוע את אבא שלו ואת האחים שלו בשמירה בשדרות. כולם זוכרים אותו. כולם מדברים עליו".

שלוש שנים אחרי שבעה באוקטובר ההוא, המשפחה מנסה להשתקם ולשמור על הזיכרון. "לעומר היו שלושה ילדים קטנים. אחד נולד חמישה חודשים אחרי שהוא נהרג. למוסא היו שישה ילדים. הם יודעים את הסיפור, אבל לא מעכלים עדיין. אני מספר להם. הם לא מבינים". לעומת זאת, שמם עולה לא פעם בשיחות בין המבוגרים.

עלי אבו-סבילה מלווה את גידולם של ילדיו של מוסא. "אחד מהם מתחתן עוד חודשיים. אני רואה אותם בבית הספר שם".

לצד האובדן, המאבק על הבית ועל החיים בכפר

לאחר התמיכה שקיבלה המשפחה בעקבות שבעה באוקטובר, שבו למרכז חייה המאבקים מול מדיניות הממשלה כלפי הבדואים. במהלך שלוש השנים שחלפו מאז, ההתמודדות הזו לא פסקה. "מה שקשה זה הריסות הבתים", אומר אבו-סבילה. לפני שנתיים הוא נאלץ להרוס את הבית שבנה לבנו. "הם אמרו שאפשר לבנות, אבל פתאום באו עם צו הריסה. הוא דחה את החתונה שלו בשנה".

לדבריו, ההשלכות מורגשות במיוחד אצל הילדים. "כל שוטר שמגיע, כל טרקטור, הם חושבים שבאים להרוס את הבית. הסברתי למשטרה שהם צריכים להיפגש עם הילדים בבית הספר, לשבת איתם, להתקרב אליהם".

אבו-סבילה מספר גם על התוכניות השונות להסדרת יישובי הבדואים, אך לדבריו האמון ברשויות נמוך. "אנשים כאן לא מאמינים לרשות הבדואים". הוא מצביע בזה אחר זה על איי חורבות שהיו פעם בתים ואומר: "אי אפשר לבנות את האושר שלך על קיפוח של מישהו אחר".

גם מצב התשתיות ביישוב ממחיש מבחינתו את הפער. ברקע נשמעות קפיצות מכונית בין המהמורות בשביל העפר המוביל לביתו, המשמש ככביש הראשי של השכונה. "אנחנו יישוב מוכר ואפילו כביש לא סללו. בסוף אנחנו כיסינו את הבורות בכביש".

הקושי להגיע ממקום למקום משפיע לדבריו גם על מערכת החינוך. הוא מספר על נשירת ילדים מהלימודים בשל הקושי להגיע לבית הספר. "יש ירידה תלולה בלימודים. יש נשירה בבית הספר, סמויה וגלויה".

על רקע המחסור הזה, בנה עלי גן ילדים בכניסה ליישוב. "הייתה לי מכולת, הפכתי אותה לגן ילדים. אשתי ניקתה את הגן ללא תמורה. כל בוקר הגעתי להניע את הגנרטור, ואחר הצהריים חזרתי כדי לכבות אותו. הפעלתי את המקום חמש שנים, אבל אני כבר לא יכול להמשיך. משרד החינוך והמועצה לא מוכנים להפעיל את הגן".

לצד הקשיים, אבו-סבילה מספר גם על חברים יהודים ששמרו איתו על קשר. "יש לי המון חברים יהודים. אבל בתקופה האחרונה פחות מבקרים".

למרות האובדן והמציאות הקשה, הוא מבקש לשמור על מבט קדימה. "אני מסתכל לעתיד בתקווה. אי אפשר כל הזמן למשוך לקצוות. צריך שכל צד יוותר קצת. אני רוצה לבנות בית ולגדל את המשפחה".