אילה פודר הגיעה למתחם הנובה ימים ספורים אחרי הקימה מהשלושים על בתה מאיה, שנרצחה מחוץ למיגונית רעים. הרצון להבין מה בדיוק קרה האפיל על החשש הביטחוני, ופודר, שגרה בזיכרון יעקב, החליטה לנסוע דרומה – אל המקום שבו איבדה את בתה.

מאיה, סטודנטית לקולנוע בת 25 עם תשוקה אינסופית למסיבות, הגיעה למסיבת הנובה עם חבריה רותם נימן וליאור בר אור. נוימן נרצחה גם כן, בר אור שרד אך נפצע.

"אף שהמקום היה עדיין שטח צבאי סגור, כבר היו שם סיורים", מספרת פודר ל'דבר'. "הגיעו קבוצות מישראל ומחו״ל, ועמד שם מדריך שאמר משהו בסגנון: 'היו פה צעירים שיכורים ומסוממים – בגלל זה הם לא ברחו'. זה הרתיח אותי. לא היה לו שום ידע על מסיבות טבע, על הערכים או על האנשים שבאו אליהן. רק כותרות: סמים, אלכוהול וצעירים".

פודר חשה זעזוע עמוק מהאופן שבו ממש לנגד עיניה התחיל להתעצב זיכרון הטבח, זמן קצר בלבד אחרי שקרה. התחושה הקשה הייתה המניע להקמת מיזם "רעים לדרך", שמטרתו לספר את הסיפור האישי של הנרצחות והנרצחים בכול המסיבות שהתקיימו באותו סוף שבוע: נובה, פסיידאק ומאשרום, כמו גם צוות שהיה באזור והכין את השטח לפסטיבל מידברן שהיה אמור להתקיים שבוע לאחר מכן. על פי עמותת קהילת שבט הנובה, 414 אנשים נרצחו במסיבות (כולל אנשי כוחות הביטחון) וכ-3,500 נפצעו.

"לספר את הסיפור זה לא להדריך; זה לתת עדות", אומרת פודר. העדות לדידה היא חלק מעיצוב הזיכרון הלאומי של 7 באוקטובר: "הנרטיב נקבע עכשיו – הנרטיב הלאומי שלנו, לא רק הנרטיב של מאיה".

"חשוב לי שיבינו מה איבדנו"

המיזם שייסדה התרחב במהירות. בסיוע של משרד התיירות גובשה הכשרה מיוחדת למורי דרך ולעשרות הורים שביקשו לספר את הסיפור של ילדיהם. בתהליך השתתפו גם מומחים בתחום מסיבות הטבע, שורדות ושורדים ונציגי זק"א. פודר עצמה הדריכה יותר ממאה סיורים לפני שהחליטה לקחת הפסקה. היא גם מעורבת בפיתוח של מרחב ההנצחה באתר המסיבה.

"המסיבות לא היו מיועדות לילדים", היא מדגישה. "הצעירה ביותר הייתה בת 16 והמבוגר ביותר היה בן 73. היו חיילים וחיילות, צעירים אחרי צבא, סטודנטים, בעלי מקצוע עם תואר ראשון ודוקטורים".

עם הזמן השתנתה הדינמיקה של פודר עם הקבוצות. בתחילה, לדבריה, המבקרים באתר בעיקר הקשיבו. היום, אחרי שלוש שנים, מבקשים ממנה לא פעם לדבר גם על פוליטיקה ועל האופן שבו האירוע שינה את עמדותיה. פודר מעידה שאינה מרגישה בנוח עם שאלות מסוג זה. "בסיפורים שלי אני מקפידה להפריד", היא אומרת. "כשמגיעה קבוצה לסיור גיאופוליטי, זה מוגדר מראש ויש מדריך שנותן את ההקשר הזה. מאיה שלי לא הייתה אדם פוליטי. היו במסיבה כ-4,000 אנשים, כ-400 מהם נרצחו – דתיים וחילונים, ערבים ויהודים, ישראלים ואנשים מחו"ל. אני לא יודעת  מה היו הדעות הפוליטיות שלהם ולא יכולה לייצג את הפוליטיקה של איש מהם. אני מספרת על החיים של מאיה: מה היה חשוב לה, מה היא אהבה, את מי היא אהבה, כמה צחקה, כמה הייתה חיובית, מצליחה, חכמה ושטותניקית".

עם זאת, יש דבר אחד על מאיה שפודר נמנעת במכוון מלספר עליו: הרגע שבו מאיה נרצחה והאופן שבו נמצאה גופתה.

"לבני נוער של 'תגלית', לקבוצות האוונגליסטיות ולשאר האנשים שהרגישו שחשוב להגיע עד כאן כדי לפגוש הורה, חשוב לי שיבינו מה איבדנו – איזו ילדה ואילו אנשים חיו כאן. אנשים שתרמו, עשו, חלמו, הגשימו ורצו להגשים עוד. מאיה הייתה מרכז שסביבו מאות, אולי אלפי אנשים".

"היו חיילים, אבל לא היה צבא; היו שוטרים, אבל לא הייתה משטרה"

שלוש שנים עברו. פודר מתארת את החיים מאז כשני עולמות מקבילים: "באחד אנחנו עדיין שם, באוקטובר 2023, בשני הזמן מתקדם".

לדבריה, אחד הדברים שנפגעו, גם אצלה וגם אצל בעלה אבי, הוא הזיכרון: הקושי לשייך אירועים לתאריכים ולמקם אותם בזמן כרונולוגי. היא מכירה את התופעה גם ממשפחות שכולות ושורדים אחרים שפגשה – הזמן שעובר אינו מקל על האובדן ומקשה להתרכז בדברים הקטנים של היומיום. שאלות כמו "עם מי נפגשתי?" ו"מתי?" נבלעות בעבר שמרגיש כמו ההווה.

"האבל לא נשאר כפי שהיה – הוא גדל", מעידה פודר. "אנשים אומרים שעברו שנתיים וחצי או שלוש שנים, אבל הכאב והחוסר גדלים. אנחנו מתבגרים ומזדקנים, הילדות גדלות, החברים של מאיה מתחתנים ונולדים להם ילדים. מי שהתחילו איתה את התואר כבר סיימו ומתחילים לעבוד. מאיה הספיקה לסיים רק את השנה הראשונה".

שינוי משמעותי נוסף שעברה פודר הוא העובדה שמאז 7 באוקטובר, לא חזרה לעבודתה כמעצבת פנים. בעלה בחר לצאת לפנסיה. גם הבית השתנה. ארוחות החג הגדולות וקבלות השבת המשפחתיות השתנו, הצטמצמו ולעיתים אף בוטלו לחלוטין.

"זה פשוט קשה מדי", אומר אבי. "החגים בבית הזה היו קרנבל, היום בכל דבר יש תחושה של החמצה, געגוע או זיכרון".

שתי בנותיהם האחרות נמצאות גם כן בתנועה ושינוי. אליה, בת 27, תכננה לפני 7 באוקטובר ללמוד רפואה, אך בעקבות האסון שינתה כיוון וכיום לומדת קרמיקה, בהשפעתה של קבוצת תרפיה אומנותית לאחיות שכולות שהצטרפה אליה. הללי, בת 20, עדיין משרתת בצבא. פודר מתקשה עדיין להשלים עם השירות של הללי, בין היתר בגלל הכעס על המערכות שאמורות היו להגן על בתה הבכורה, וכשלו.

תחושת הכעס מלווה את פודר בשלוש השנים האחרונות: "בהתחלה לא הרגשתי דבר חוץ מאבל", היא נזכרת. "אבל מפה לשם היו התפרצויות של כעס". במהלך חקירת הטבח היא ניהלה שיחות ארוכות עם מנהל חקירת הנובה בלהב 433. "לאורך כל השיחה הוא חזר ואמר: 'אני מבקש שתתני בי ובחקירה אמון'. אמרתי לו: 'ברמה האישית אני מאמינה לך, אבל אין לי אמון בשום מערכת של המדינה הזאת – לא בצבא ולא במשטרה'.

"מישהו היה אמור לצלצל בכל הפעמונים ומישהו אחר היה אמור לשמוע, להסיק מסקנות, לעצור את המסיבה או להגן עליה. היו שם חיילים, אבל לא היה צבא; היו שם שוטרים, אבל לא הייתה משטרה".

"היום אני מבין כמה תמים הייתי"

אבי מעיד כי הדרישה לחקירה התעוררה בקרבו כמעט מיד אחרי הטבח: "כבר בשבוע של השבעה אמרתי שאני רוצה ועדת חקירה אמתית ואפקטיבית. אז עוד הייתי אופטימי. חברים אמרו לי שזה לא יקרה, ואני חשבתי שהם לא נורמליים. היום אני מבין כמה תמים הייתי".

ועדת חקירה עם מסקנות אמינות ורציניות תוכל להקל על המשפחות?
"אני מצפה שוועדת החקירה תחשוף גם את מה שקרה באותו יום וגם את כל האסטרטגיה מול חמאס לאורך השנים. היא צריכה להוציא את הסיפורים לאור ולהעניש אנשים שלא מילאו את תפקידם – אנשי צבא ואנשי ציבור שמעלו בתפקידם.

"איני קובע מראש מי בדיוק אשם; לשם כך צריך לחקור. אבל היום מונעים את עצם האפשרות לקיים חקירה. ועדה לא תחזיר לנו את מאיה ולא תקל על האבל. אבל היא יכולה לתת תקווה שזה לא יקרה שוב, וליצור הרתעה מפני חזרה על אותן טעויות".

לאישתו פחות חשובה כותרת הוועדה (סוגיה שעליה היא ואבי חלוקים), העיקר שתחקור: "שתהיה ועדת חקירה ממלכתית או לאומית. אבל שתהיה לה סמכות ושיהיו לה שיניים".

בני הזוג מסכימים על כך שהחקירה והזיכרון אינם שני מאבקים נפרדים. שניהם עסוקים גם בשאלה מה יישאר מהאסון אחרי שמי שהיה שם כבר לא יהיה כאן כדי לספר. אחד המקומות שבהם השאלה הזאת מקבלת ביטוי פיזי הוא כביש 232. פודר מעורבת במאבק נגד פינוי המיגוניות שנותרו לאורכו, צעד שאותו המועצות האזוריות אשכול ושער הנגב רוצות לקדם.

"זה ויכוח קשה", היא מעידה. "אם יפנו אותן, זהו חטא לדורות. נוכחותן על פני השטח הענק הזה מזכירה שכולו נכבש. אני רוצה שנכדיי יעברו ממיגונית למיגונית וייראו את הדרך, את המרחב, את המרחק, את העוצמה ואת הגודל".

האם את חוששת שעוד 50 שנה הדברים שברורים לנו כיום יעמדו בסימן שאלה?
"מבחינתי, הסתרת האמת על מה שקרה באותו יום, בשבועות ובשנים שקדמו לו, היא הדבר הנורא שעלול לקרות – והוא כבר קורה. אנחנו רואים כיצד משנים היסטוריה במדינות אחרות, ואנחנו רואים גם כאן ניסיונות לומר שלא היה טבח. בקצב שבו הפוליטיקה והדמוגרפיה משתנות, יכול להיות שבפרק זמן קצר הרבה יותר כבר לא יהיה את מי שיוכל לומר, 'אתם משכתבים את ההיסטוריה'. הגרסה המסולפת עוד תהפוך לאמת המקובלת".

פודר מנסה לא לתת לכעס להתעצם משום ש"הוא מכלה כל פינה טובה". אבי והיא גם משתדל להרחיק את עצמם, עד כמה שניתן, מהמהדורות ומהכותרות: "אני רוצה להיות עם החיים של מאיה, עם הטוב שלה, עם העיניים שלה ועם הצחוק שלה. מצד שני, אני מגדלת כאן עוד שתי בנות, ויש לנו בני משפחה ונכדות. זו המדינה שלי וזו המדינה שלנו. אם אנחנו רוצים ללמוד, להשתנות ולהיות טובים יותר, אנחנו חייבים להתמודד עם הטעויות של עצמנו".