שלוש שנים לטבח ופחות משנה לחזרת אחרון החטופים ועצירת המלחמה בעזה, טבח ה-7 באוקטובר הוא עדיין יותר הווה מעבר. מה כבר יש לספר למי שהתעורר בבוקר יום שבת לזעקת צופרים, צפה באימה בתמונות ובמספרים, ספג לתוכו עשרות שעות אולפן, סיפורים קורעי לב, סרטון חדש ממצלמת האבטחה, עדות נוספת שמתפרסמת לראשונה?

ובכל זאת, שאלת הזיכרון מלווה את האירוע כבר מהרגע הראשון. איך זה קרה? למה זה קרה? וגם, מה בדיוק קרה שם? עוד בטרם התפזר העשן מעל יישובי העוטף, החלה גם ההשכחה. חלקה כפרויקט הכחשה מאורגן. חלקה ממניעים פוליטיים, מתוך רצון לטשטש, לחמוק מאחריות, לסדר מחדש את העובדות. אבל במימד אחר של השכחה קשה יותר להילחם: בנטייה האנושית לנרמל, להחליף זיכרון גולמים בסמלים מרוחקים, לשכוח מה באמת היה שם. לדחוף את הכאוס למסגרת ברורה ומוכרת. להימנע מהמימד המערער של הזיכרון, כזה שמושג רק שמסתכלים בדברים עצמם.

הזיכרון של השבעה באוקטובר בישראל עוד בשלביו הראשונים. בתוך חברה מקוטבת, בהיעדר חקירה מסודרת שזוכה ללגיטימציה לאומית, במרחב ציבורי שנמצא במשבר עמוק, אפילו העובדות הבסיסיות של האירוע נמצאות במחלוקת, שנדמה שמעמיקה עם הזמן. בקרוב תוקם רשות זיכרון לאומית, אך בינתיים הזיכרון מופקד בידיהם של שורת גופים ומוסדות שבחרו לקחת יוזמה. לקראת יום השנה השלישי ביקרנו בכמה מהם על מנת לראות את הטיוטה הראשונה של זכרון היום הכי נורא בהיסטוריה של מדינת ישראל. כי השאלה מי נהיה קשורה לשאלה איך ומה נזכור.

מוזיאון 'שיבה באוקטובר' \ מכאן נקום, עזריאלי \ מגרש הרכבים בתקומה \ תקומה מן העפר – רשות העתיקות \ מרכז הזיכרון בשדרות \ מוזיאון 7 באוקטובר חיפה \ אתר הנובה, חניון רעים

שיבה באוקטובר: הדברים עצמם

ליד צומת גלילות, בתוך אולם צדדי בפאתי בסיס צבאי, מסתתר המוזיאון המקיף, המעמיק והגדול ביותר לשבעה באוקטובר. דבר קיומו כמעט לא ידוע לציבור, אבל הוא מכיל פריטים מדהימים: מהאפוד של סינוואר, דרך טנדר טויטה ואופנועים שהשתתפו במתקפה, ערכות חטיפה שנשאו המחבלים, תכניות מבצע מקוריות, חומרי תעמולה, מאות מסמכי חמאס שנתפסו בעזה ועוד.

סיפור הקמתו יוצא הדופן משקף משהו על השלב הנוכחי בו נמצא עיצוב הזיכרון. בתחילת המלחמה הבין אהרון חליווה, אז עדיין ראש אמ"ן, שעל מנת לקבל לגיטימציה למלחמה ארוכה יש צורך במיצג שיספר את סיפור הטבח. מטעמי נוחות בעיקר, הוקצו למשימה כמה חדרים בסמוך למרכז למורשת המודיעין בגלילות. מלאכת הפיתוח ניתנה לא', רופא צבאי במקצועו, שהפך את המוזיאון למפעל חייו, והתמסר להקמתו בצורה יוצאת דופן. עם הזמן התרחב המוזיאון לחלל גדול יותר ונוספו אליו פרטים אותם הוא אסף, בערוצים רשמיים יותר ובעיקר פחות. בכך שיחק תפקיד גם הקרבה למרכז למורשת המודיעין – אליו זורמים מסמכי השלל שנמצאים בעזה.  

התוצאה היא מתחם גדול המורכב משורת חללי תצוגה, ובהם גרסה מפורטת של סיפור הטבח והרקע אליו, בשילוב סרטונים שהופקו במיוחד, ממצאים רבים, מפות, תמונות ועוד. המתחם וההדרכה בו התעצבו בעיקר בהתאם לחזונו של א', עם מעט מאד התערבות מצד צה"ל, פוליטיקאים או גורמים אחרים.

במרכז החלק הראשון של התערוכה עומדת השאלה איך קרה השבעה באוקטובר. התערוכה מפריכה את אחת מצורות ההכחשה המרכזיות, לפיה אופיו הרצחני הקיצוני של מסע הטבח לא תוכנן מלמעלה. כך לדוגמה מוצג 'תיק המפקד' שקיבלו חוליות הנוחב'ה, ובו הוראות על חטיפת אזרחים, הרג ותיעוד. מערך התיעוד וההפצה של הטרור הוא רעיון אותו הגה סינוואר בעצמו: ברשימות בכתב ידו שנתפסו בעזה ומוצגת בתערוכה הוא מדבר על הצורך ב"תמונות שיזעזעו את הישראלים".   

חלק נרחב מקבל גם החינוך, התעמולה וההכשרה הרוחנית שהנהיג חמאס על מנת ליצור את צבא הטרור שלו. בתערוכה מוצגים ספרי לימוד עם התייחסויות אנטישמיות, פק"לים הלכתיים שנשאו מחבלי הנוח'בה על גופם המתירים רצח חפים מפשע, ומהדורות קוראן מיוחדות שהודפסו לרגל "טופאן אל אקצה". 

מזווית ערכית, העיסוק המעמיק בצד הרעיוני של הטבח חשוב מאד: הוא מתאר את המנגנון החברתי והאידיאולוגי שיצר צבא טרור נטול עכבות מוסריים, שהיה מוכן לקטול גם ילדים ולהתעלל בחפים מפשע. הרשע יוצא מהאזור המיתולוגי ומקבל ממד היסטורי – כך נראית המכונה שמייצרת אותו – האידאולוגיה, ההכשר המוסרי ומנגנון הפיקוד והשליטה של מסע הרצח. בנקודה זו מתגלה גם נקודה שדורשת ביאור בתערוכה: ארגוני הטרור הג'יהאדיסטי נמצאים במאבק גם כנגד זרמים מתונים באיסלאם ובחברה הערבית. המתח הפנימי הזה נעדר מהתערוכה, וכך עלולה להיווצר תמונה חד ממדית.

עוד נקודה שמקבלת ביטוי נרחב היא האופן בו חמאס השתמש בתשתיות אזרחיות, והקשר שלו לארגון אונר"א. התערוכה עושה שימוש בסרטונים שהופקו במיוחד, כולל גרסה מקוצרת של סרטון הזוועות – שמיועדת בעיקר למשלחות מהעולם. בהמשך נוגעת התערוכה גם בסיפורי החטופים, מביאה שרידים מהקהילות שהותקפו ומביאה סיפורי גבורה. 

למרות שהתערוכה הוכנה במקור לצורכי הסברה, היא הפכה למפעל חינוכי לכל דבר. אבל מעבר לתוכן, שאלות יסודית יותר עולות מהתערוכה שופעת הפריטים:

האם זה חשוב לראות את האפוד של סינוואר? האם זה משנה שהטויטה שנמצאת פה הייתה שייכת לחמאס? מה הערך של צפיה בערכות החטיפה האמיתיות שנשאו עליהן מחבלי חמאס, בהוראות בכתב היד? מה אפשר לדעת מלראות את הדברים עצמם, שאי אפשר לדעת באינספור אמצעים אחרים?

בראיון שנערך עימה חודשים ספורים אחרי 7 באוקטובר, העניקה אוצרת יד ושם דינה פורת עצה אחת לקהילות שנפגעו: להשאיר חלק מהמקומות השרופים. "מקום פיזי אתה לא יכול להכחיש" אמרה פורת והתריעה – "ברגע שמתחיל הזיכרון, מתחיל גם האנטי זיכרון – ניסיון המחיקה".

כל הישראלים הם עדים ל-7 באוקטובר, אבל רובם הגדול באופן מתווך. בתוך עולם עמוס דימוים ומדיה, בין אתרי הנצחה וירטואלים, סרטוני טלגרם ואלפי שעות אולפן, קשה לתת מילים לחוויה של הצפייה בדבר עצמו – החומר הממשי שהיה שם. הוא מקדד בתוכו מידע מסוג אחר. לא לומדים שום דבר חדש מלראות מכוניות שרופות, פנקסים שחולקו למחבלי הנוחב'ה, ציוד שנמצא בבית בבארי, ספר לימוד מרופט עם תוכן אנטישמי שנתפס בתמרון בעזה. אבל בעצם גם לומדים הכל.

מוזיאון 'שיבה באוקטובר' \ מכאן נקום, עזריאלי \ מגרש הרכבים בתקומה \ תקומה מן העפר – רשות העתיקות \ מרכז הזיכרון בשדרות \ מוזיאון 7 באוקטובר חיפה \ אתר הנובה, חניון רעים

מכאן נקום: איך זה מרגיש

מיצג 'מכאן נקום', המשלב שירים של המשורר נועם חורב ותמונות של הצלם זיו קורן, נמצא על גג קניון עזריאלי בתל אביב, ומוחזק על ידי קבוצת עזריאלי. הוא ממוקם בתוך אוהל חשוך המשמש כמסדרון ארוך, שלאורכו פזורים 9 מסכי ענק בגודל של כ-6 על 3 מטר. בכניסה מקבלים הצופים אוזניות, איתם הם מאזינים לחורב מקריא משיריו בשעה שצופים בתמונות שצילם קורן מוקרנות בטכניקה תלת ממדית ייחודית. כל מסך הוא תחנה של 4 דקות, ולמעבר בין התחנות ניתנות כ-20 שניות. 

מיזם הזיכרון לא מתמקד ב-7 באוקטובר אלא נפרש על פני 3 שנים האחרונות. לטבח עצמו מוקדשים שתי תחנות בהתחלה, וגם בהם אין אף צילומי זוועות או אלימות, מתוך מאות התמונות המזעזע שצילם קורן בעוטף באותו יום. רצף התמונות והמילים, יחד עם המוזיקה שהולחנה במיוחד, עצוב אך לא מזעזע. המיצג ממשיך באופן כרונולוגי: היציאה למלחמה, התגייסות העורף, החטופים, שיקום, איראן וכו'.

בניגוד למיזמים אחרים, למשלחות זרות אין מה לחפש במיצג הזה. מעבר לכך שהשפה היא עברית, אין שום קריינות או הסבר על המלחמה. כפי שמרמז השם – 'מכאן נקום' – הוא משמש כמעין תצוגה תרפויטית לציבור הישראלי. מה-7 באוקטובר, דרך הגבורה והחזרת החטופים והשיקום, עד לסוף העצוב אך אופטימי. השחקן המרכזי והבלעדי פה הוא הרגש – והתערוכה מצליחה ללחוץ על הכפתורים שמפעילים אותו ביעילות הנדסית. המסע הרגשי מנוהל ומתוזמן דרך חוויה טוטאלית של מילים, מוזיקה ותמונות, בצורה שכמעט בלתי אפשרי להתנגד לה.

 אך לא כל הרגשות מופיעים במיצג. אפשר למצוא בו עצבות, געגועים, התגברות, התמודדות, התעלות. אי אפשר למצוא בו אימה, פחד, כעס, שנאה. כל אירוע בשנים האחרונות, כולל מחאת החטופים, מוצג על הצד המאחד ולא הקונפליקטואלי שלו.

 אי אפשר לקחת מהמיזם את העובדה שהוא נגיש ביותר, ובאמת נראה שזרם קבוע של אנשים עובר דרכו. הוא נמצא במקום מרכזי, הוא לא דורש דבר והוא מתאים לכולם – גם לילדים בוגרים. הוא מייצר אתוס מאחד סביב מושגים של התגברות, התגייסות ותקומה, שיש בו גם אמת. 

אבל אי אפשר גם להתעלם מהעובדה ש-7 באוקטובר והשנים שאחריו אינם חוויה עגולה. שהטבח הוא גם תהום בלתי נתפסת. שההפקרה היא תוצאה של חוסרת אחריות לאומית. שהמלחמה מייצרת אובדן נוראי ובלתי נתפס. שלא כולם משתקמים. שהמלחמה עם איראן לא הייתה רק חוויה מגבשת בממ"ד. 

עיצוב זיכרון תמיד נע בין המאחד למפריד. המתח ביניהם הכרחי כדי להחזיק במורכבות במלואה. תערוכת 'מכאן נקום' כשלעצמה בחרה צד, וזה אולי לגיטימי למיזם בודד על גג קניון עזריאלי, שצריך לשגר את הצופים בו חזרה לקניון אסופים. אבל אם כך יראה מפעל הזיכרון של מדינת ישראל, אפשר יהיה לקבוע שה-7 באוקטובר נשכח.

מוזיאון 'שיבה באוקטובר' \ מכאן נקום, עזריאלי \ מגרש הרכבים בתקומה \ תקומה מן העפר – רשות העתיקות \ מרכז הזיכרון בשדרות \ מוזיאון 7 באוקטובר חיפה \ אתר הנובה, חניון רעים

מגרש הרכבים, תקומה: הכאוס שהפך לתצוגה

מגרש הרכבים השרופים, סמוך למושב תקומה בעוטף עזה, לא תוכנן להיות מוזיאון. הוא נוצר מתוך צורך שעלה בימים הכאוטיים שלאחר הטבח: לרכז במקום אחד את כל כלי הרכב שנותרו נטושים בכבישי העוטף, כדי למצוא בהם שרידים של נרצחים, חפצים אישיים, איכוני מסלולים וכל פרט מידע שיסייע לאתר את מאות הנעדרים.

כלי הרכב נשארו במקום אחרי שמלאכת הזיהוי הסתיימה, והפכו לאתר זיכרון שבתחילה התהווה ללא יד מכוונת: משפחות נרצחים שהגיעו למקום זיהו את הרכבים בהם נסעו, והוסיפו סטיקרים ושלטי הנצחה. רק מספר חודשים אחר כך המקום התמסד, והפך לתזכורת מוחשית לרצח חסר ההבחנה, וגם למעשי גבורה.

בקצוות המגרש עומדים שני קירות ענק של כלי רכב שרופים, שכל מה שנותר מהם הוא שילדה שמעלה חלודה. מול התפאורה הזו, המדריך ידידיה פותח את הסיור עם תזכורת תמציתית למתקפת 7 באוקטובר ולנסיבות היווצרות המקום. הוא מספר ששריפת הרכבים הייתה חלק מדפוס הפעולה של המחבלים, הוראה שבהמשך התברר שהגיעה מיחיא סינוואר עצמו, במטרה לחסום את התנועה בכבישים ולהגביר את תחושת האימה.

במעגל הפנימי יותר של המקום מוצגים כ-30 כלי רכב שלא נשרפו כליל, לצד ברקודים שמפנים לסיפורי האנשים שנסעו בהם באותו יום ארור, רבים מהם נרצחו או נחטפו. בהמשך ניצבים עוד מאות כלי רכב במגרש ענק, שפתוח למשפחות הנרצחים בלבד.

ידידיה המדריך מוליך את המבקרים בין הרכבים ומספר בקצרה את הסיפורים, חלקם מוכרים מאוד וחלקם פחות: זה האמבולנס ממסיבת הנובה, שבו נרצחו 18 בני אדם; זה רכב הקופרה של בן שמעוני, בעזרתו הציל 12 אנשים מהנובה, בו הוא וגאיה חליפה נרצחו, וממנו נחטפו אופיר צרפתי ורומי גונן נחטפו – ורק רומי חזרה בחיים; וזה רכבו המחורר מכדורים של בכור סווייד משלומית, שנאבק במחבלים בידיים חשופות סמוך לפריגן. לאחרונה הגיע לכאן גם רכבם של אודיה ודולב סוויסה משדרות, שנרצחו כשנסעו עם בנותיהם.

בין כלי הרכב בולטים גם שני טנדרים ומספר אופנועים ששימשו את מחבלי החמאס. מדוע גם הם מוצגים? ידידיה אומר שמעבר לתיעוד ההיסטורי, יש כאן גם מסר: זה בסך הכול רכב. אפשר לבחור לצאת איתו למסע רצח, או להציל אנשים.

סיפור רודף סיפור. אנשים שנרצחו, נפצעו, נחטפו, באו להציל אחרים. העיניים על הרכב הממשי, והדמיון כבר גולש להתרחשות – כאן בתוך הרכב הזה הם ישבו, פחדו, התפללו, נפצעו, זעקו לעזרה, באו לחלץ. כמעט מכל הסיפורים נעדרת המדינה, היעדרות שזועקת את גודל האסון וההפקרה.

עתיד האתר, שכרגע מופעל על ידי עמותת התיירות של הנגב הצפוני במימון משרד המורשת, אינו ברור. החשיפה לרוח ולגשם לא תאפשר לו להתקיים לאורך זמן. בקרוב מתוכנן קירוי מסביב לרכבים השרופים, אבל זה לא מספיק. כלי הרכב שנותרו דוממים מאז 7 באוקטובר מחכים להחלטה האם וכיצד יתנו להם לספר את הסיפור גם לדורות הבאים.

מוזיאון 'שיבה באוקטובר' \ מכאן נקום, עזריאלי \ מגרש הרכבים בתקומה \ תקומה מן העפר – רשות העתיקות \ מרכז הזיכרון בשדרות \ מוזיאון 7 באוקטובר חיפה \ אתר הנובה, חניון רעים

רשות העתיקות: המשימה האיומה של הארכיאולוגים

בארכיאולוגיה משמשת 'שכבת חורבן', שכבה של עפר או הריסות, כדי לתארך סופה של תקופה. בתערוכה  "תקומה מן העפר" של רשות העתיקות, מסבירה רחל המדריכה שזו הייתה גם סביבת העבודה בה נדרשו הארכיאולוגים לבצע את משימתם המחרידה אחרי השבעה באוקטובר. "ההבדל הוא שבדרך כלל צריך לחפור כדי להגיע לשכבת החורבן, הפעם היא הייתה בחוץ".

אחד הפרקים האיומים אחרי הטבח היה מציאת וזיהוי הנעדרים במתקפה. לצורך המשימה התגייסו הארכיאולוגים של רשות העתיקות, המומחים בסריקת עומק של זירה על למרכיביה היסודיים ביותר. הם השתמשו בשיטות המקצועיות בהן משתמשים באתר חפירה – מיפוי, חיפוש שיטתי וקפדני, סינון וזיהוי ממצאים, על מנת לאתר את שרידי הנרצחים גם בזירות שנשרפו, הופגזו והושחתו. סיפורם הכואב ויוצא הדופן נמצא במרכז בתערוכה, המורכבת מסירטונים, מיצגים וכלים בהם השתמשו בזמן החיפוש.

"אם לא היינו שם היו לנו עוד רון ארדים, אנשים שנעלמו ואין לנו עליהם שום מידע" אומרת בסרטון ארכיאולוגית שהשתתפה בחיפושים. בסרטון שצולם בזמן אמת אומר אחד ארכיאולוגים שהחדר אליו נכנס דומה לחדר של בנו. "אתה נכנס לחדרים שקרה בהם משהו לפני יומיים שלושה, לא לפני אלפיים שנה" הוא מספר. ניכר שהמשימה הנוראית הזאת גבתה מחיר נפשי כבד. תודות לעבודתם זוהו 16 נרצחים, שיכול מאד להיות שהיו ממשיכים להיות מוגדרים כנעדרים עד היום.

באזור אחר בתערוכה מוצגת משימה נוספת שלקחה על עצמה רשות העתיקות: תיעוד אתרי הטבח לפני הריסתם. באמצעות טכנולוגיה בה משתמשים לתיעוד אתרי עתיקות, צולמו לפרטיהם עשרות בתים, מיגוניות ומרחבים בהם התחולל הטבח. התצלומים הוזנו לתוך הדמיה תלת ממדית, שמייצרת 'תאום וירטואלי' לאתר האמיתי ברזולוציה גבוהה במיוחד. בעתיד יעלה לאוויר גם אתר אינטרנט בו יהיה אפשר לסייר באתרי החורבן. גם בימים אלה בהם הדחפורים משטחים חלק מההריסות, ישאר להם קיום וירטואלי הקרוב ככל הניתן למקור.

מוזיאון 'שיבה באוקטובר' \ מכאן נקום, עזריאלי \ מגרש הרכבים בתקומה \ תקומה מן העפר – רשות העתיקות \ מרכז הזיכרון בשדרות \ מוזיאון 7 באוקטובר חיפה \ אתר הנובה, חניון רעים

מרכז שבעה באוקטובר: מפגש בפאתי שדרות

אל החדר בפאתי השכונות החדשות בעיר שדרות נכנסת קבוצה של כ-15 זוגות מבוגרים, הגברים חובשי כיפה. כולם מאזור פתח תקווה, גבעת שמואל ואלקנה. "גדלנו יחד" מסבירה אחת הנשים, "לנכדים ולילדים אני אומרת – אפשר לאסוף בולים או קלפים, אבל אין דבר חשוב יותר מלאסוף חברים".

בפנים חדר מואר למחצה ומלא במסכים בגדלים וסוגים שונים, ושולחנות עליהם משקפי מציאות מדומה. עידן המדריך מציג את עצמו ואת המקום- מרכז המבקרים הראשון בעוטף שמטרתו לספר את סיפור השבעה באוקטובר. לאחר מכן מתחיל מיצג שמוקרן במקביל על פני 20 המסכים השונים, המתאר את אותו בוקר נורא בצורה סינכרונית, בהתבסס על סרטוני וידאו מקוריים. לקהל המקומי התמונות מוכרות ובכל זאת רעד עובר בקהל. לאחר הסרטון נדלק האור ועידן המדריך מכין את הקהל לחלק הבא של התערוכה- שמיעת תיעודי שיחות טלפון והקלטות מבוקר הטבח. לבוגרי משדרי החדשות של שלוש השנים האחרונות מדובר בסיפור מוכרים. אך אז לפתע – הפסקת חשמל. הקהל הממושמע ממשיך לשבת במקום בעוד עידן עושה כמיטב יכולתו להחזיק את המצב. לאחר קצת הפצרות מנומסות הוא מתאר את 7 באוקטובר שלו – הממ"ד בו שהה ספג פגיעה ישירה והבניין עלה באש. דיון ספונטני מתפתח על הסרט נז"א ("סרט ארור. תמיד צריך לבדוק את עצמנו. אבל קיבנימט"). הגברים יוצאים לתפילת מנחה ולאחריה (בזכותה?) החשמל חוזר לחלק האחרון: חווית מציאות מדומה.

השילוב של מציאות מדומה וטבח שבעה באוקטובר מעלה חשש שמדובר בניסיון בוטה לדמות את הטבח, אבל הסרטון המוקרן רחוק מכך. על המסך עולה רמו סלמאן אלהוזייל, שוטר בדואי שהציל מאות חוגגים בנובה. הוא מספר את סיפורו שמתחלף מידי פעם לאתר הנובה כפי שצולם בשעות הראשונות לאחר הטבח ולאחר מכן ב-360 מעלות. לסיום מוצג סרטון שמתאר את גילויי האנושיות וההתנדבות. עידן המדריך שהוא גם מורה מסכם ברגע עם שתי תלמידות מקיבוץ רעים, שאמרו אחת לשניה בעודן שוכבות על הרצפה בזמן אזעקה "אל תדאגי, יהיה בסדר". "זה היה רגע האור האמיתי בשבילי" הוא מסכם, "יותר מאשר שתקפנו חזרה".

למרות שהמיצג ללא ספק מיועד קודם כל למשלחות זרות, הקהל מסיים אותו בהתרגשות. מי שחווה את השבעה מאוקטובר בזמן אמת, וצפה בו נפרש ערב ערב לאורך מאות מהדורות וסרטונים, לא ילמד שום דבר חדש. התמונות מוכרות, הזכרונות עוד טריים, הסיפורים ידועים. ובכל זאת חבורת פנסיונרים מאיזור פתח תקווה, בחרה בצהרי חול המועד סוכות לחזור ביחד לשבעה באוקטובר. ועידן המדריך היה שם איתם.

מוזיאון 'שיבה באוקטובר' \ מכאן נקום, עזריאלי \ מגרש הרכבים בתקומה \ תקומה מן העפר – רשות העתיקות \ מרכז הזיכרון בשדרות \ מוזיאון 7 באוקטובר חיפה \ אתר הנובה, חניון רעים

מוזיאון 7 באוקטובר בחיפה: השואה בהמשך המסדרון

הקשר בין אותו בוקר נורא לשואה היה ברור כבר בדקות הראשונות. משפחות יהודיות שמובלות על ידי מחבלים, מאות צעירים בורחים בריצה בחניון רעים, זעקות עזרה שלא נענות, בתים עולים באש. במוזיאון ה-7 באוקטובר שהקימה עמותת יד עזר לחבר, המפעילה בית חם לקשישים בחיפה הקשר מוחשי במיוחד: חדר הזיכרון נמצא בתוך מוזיאון השואה. 

כמו מוזיאון השואה במקום, שמבוסס על חפצים ורישומים של ניצולים שלקחו חלק בפעילות העמותה, גם חדר הזיכרון לשבעה באוקטובר הוא יוזמה מקומית מאד. איסוף החומרים התבסס על פניה כללית למשפחות הנפגעים, שחלקן העביר חפצים ושרידים מהטבח, כמו טלפון שרוף שנמצא בנובה, גלימת עורכי דין ששורדת לא זכתה ללבוש, תכשיטים אישיים וכדורגל חתום. זאת לצד מיצג מזעזע במיוחד המתקרא 'חדר התינוקות' שיצר אומן הגרפיטי בנצי ברונפמן. 

"אנחנו רוצים את הקטן, המקומי והאישי" מספרת תמי המדריכה. למה להקים מוזיאון בתוך בית תמחוי? "היינו כל כך מזועזעים ממה שקרה שהרגשנו שאנחנו חייבים לעשות משהו. היה לנו את המקום והניסיון ועל זה יצאנו לדרך". למה התערוכה יושבת בקצה מסדרון השואה? "כי היא ההמשך לשואה".

מוזיאון 'שיבה באוקטובר' \ מכאן נקום, עזריאלי \ מגרש הרכבים בתקומה \ תקומה מן העפר – רשות העתיקות \ מרכז הזיכרון בשדרות \ מוזיאון 7 באוקטובר חיפה \ אתר הנובה, חניון רעים

הנובה, חניון רעים: לפני שהכאב הופך למילים

את חורשת רעים בה התקיימה מסיבת הנובה אפשר להגדיר כרגע בתור אתר ההנצחה הזמני-לאומי של ישראל. בכל רגע נתון נמצאים במקום מאות אנשים: משפחותיהם וחבריהם של 378 הנרצחים, שורדי טבח ומשפחותיהם. משלחות מאורגנות מישראל ומהעולם, מעגלים רחוקים של כל אחד מהנפגעים, והרבה אנשים שבאים לבד, בזוגות או במשפחות על מנת לראות את זירת הטבח.

מי שביקר במקום לסירוגין בשלוש השנים האחרונות יכול היה לחזות באבולוציה איטית שעבר האתר, משדה קטל לאתר זיכרון. זה התחיל בהנצחה ספונטנית של המשפחות ושל אנשים פרטיים, שבאו למקום בו אהוביהם נרצחו. האומן אמיר חודרוב יצר קולאז' של משתתפי המסיבה והציב שלטים לכל נרצח ונרצחת שנכתבו על ידי המשפחה. בתהליך ממושך ורגיש שהובל על ידי קק"ל ההנצחה האישית עברה תהליך של מיסוד כך שתהיה ברת קיימא, שוויונית ומכבדת יותר. במקביל הוקמו גם אתרי זיכרון המספרים על אירועים ספציפיים, נסללו הדרכים והחניות, התווספו שלטים, ומתקנים המאפשרים לו לקלוט המוני אנשים. לאתר אין הרשמה, תשלום או הדרכה מרוכזת, אבל הוא מאורגן ומסודר, ונראה שהושקעה מחשבה רבה בעיצובו.

בשטח הגדול שלו פזורים כמה מוקדים. במרכז נמצאת רחבת הריקודים, ובה תמונות וטקסטים קצרים על כל אחד מהנרצחים, באופן המדמה את רחבת המסיבה. מולו נמצאת הבמה המרכזית, עם סיפורם של מארגני המסיבה והדיג'יים. מסביב יש אתרי זיכרון לבר הקטן, האמבולנס ומכולת האשפה הצהובה – המנציחים שלושה סיפורי זוועה של חוגגים שניסו להמלט ונרצחו. תחנה נוספת הנמצאת במקום בו עמד חפ"ק המשטרה באירוע מוקדשת לשוטרים ולשוטרות שנרצחו במקום.

בניגוד למסיבת הנובה ולשעות הטבח, בחורשת רעים שורר שקט. אין באתר מסכים, הגברה, מיצגים ובמות. גם כשיש במקום מאות אנשים הם מהלכים בקבוצות קטנות או לבדם, פזורים בשטח הגדול. הם קוראים את הסיפורים, מתעכבים מידי פעם וממשיכים. אחרים מחפשים אדם שהכירו, או קראו ושמעו עליו. מידי פעם מתארגנת אזכרה ליד אחד השלטים. חלק מהשמות והסיפורים מוכרים. ויש גם סיפורים מדהימים ואנשים מיוחדים שכמעט לא נשמעו לציבור הרחב. 

באחד המקומות העצובים ביותר בישראל, יש גם אפשרות חיובית ביחס לזיכרון. מקום נגיש, שמכבד את המשפחות, הנפגעים והכאב, שמספר סיפור ומנציח נרצחים בלי לנסות להשתמש בהם למטרות אחרות. מקום שנותן לאירועים עצמם את הבמה המרכזית. מקום לאומי ומאד אישי. מקום בו אפשר לכאוב ולהזכר, ביחד, בלי השטחה ופוליטיזציה. מקום שמאפשר לגעת בכאב גם לפני שהפך למילים.

מוזיאון 'שיבה באוקטובר' \ מכאן נקום, עזריאלי \ מגרש הרכבים בתקומה \ תקומה מן העפר – רשות העתיקות \ מרכז הזיכרון בשדרות \ מוזיאון 7 באוקטובר חיפה \ אתר הנובה, חניון רעים