אל היישוב המנומנם בית חגי שבדרום הר חברון מגיעים רק אחרי שעוברים עשרות קילומטרים של דרכים מפותלות, עם נתיב אחד לכל כיוון וללא שטח הפרדה. בכביש, על כל כמה רכבים פלסטיניים שחולפים עובר רכב ישראלי אחד. בחלק משלטי ההכוונה ליישובים נעדרת הערבית, ובמקומה רוסס ספריי שחור או אדום שמייצר קו הפרדה מכוער בין העברית לאנגלית. מדי פעם נדלק אור בתמרור ייעודי סמוך לכניסה ליישוב, שמאיר את המילים "נוסע בשער", באזור שמתבסס על תחבורה ציבורית פעם בחצי שעה וטרמפים בלי סוף.

04:00 לפנות בוקר. ויליאם אוחנה כבר לבוש ויוצא אל המרפסת, הוא מדלג מעל החייל המנומנם שעצר לנוח על כיסא הנדנדה, מחווה שלום עם הראש לצמד החיילים שעצרו לקפה ועוגיות תוצרת בית, וניגש לארון חומרי הניקוי. רק הצעדים החרישיים של בעל הבית על הדשא הסינתטי והשפריצים של חומר הניקוי על השולחנות והמשטחים הרבים במקום נשמעים בדממת הלילה. מדי פעם גם רעש פירוק מכונת הקפה או פינוי אשפה מהשולחנות. אחרי קרוב לשעה של ניקיון קפדני וסבלני, הוא מתפנה להתפלל, ולעלות על האוטובוס שחונה מחוץ לביתו, לעוד יום ארוך של נהיגה.

ויליאם (51) ושלומית (49) נתנו את מרפסת ביתם ליישוב. אחרי 27 שנה שהם גרים שם, ויליאם שיפץ וקירה את המרפסת הגדולה, העמיד במקום שולחן גדול, כסא נדנדה ורהיטי גן מרופדים, שולחן פינג פונג, מזגנים, מכונת קפה, מכונות ברד, עוגיות ונשנושים, לצד עשרות ספרים ומשחקי קופסה שמשמשים את בני הנוער ביישוב ואת החיילים בגזרה. את הקיר מחופה העץ מעטרות עשרות תמונות של חיילים ובני נוער, ומעליהם שלט גדול: "מקום בלב – לעילוי נשמת ישי פיטוסי הי"ד".

"הקמנו את זה במקור בתור מענה לנוער", מספר אוחנה, "הבת שלי הייתה בתקופה מבלבלת כנערה, וביישוב שאין בו יותר מדי מה לעשות גם לא היו רכזי נוער באותה תקופה, אז אמרנו שנקים מקום שיהיה להם, אני בכלל חשבתי לקחת אוטובוס ישן ולשפץ אותו אבל לא היו הסכמות עם היישוב ואמרתי לאשתי 'אולי נקים את זה אצלנו?' והיא ישר אמרה לי 'אני איתך'".

קשיים במסגרות הם לא דבר זר להורים לבני נוער ביהודה ושומרון, שממוצע הנשירה בה גבוה מהממוצע הארצי בחינוך העברי, ומקום לנוער שמצוי בקשיים היה מה שהחליט להקים בעצמו ישי פיטוסי ז"ל, לוחם ומפקד בגדוד 13 של חטיבת גולני, שנפל בקרב ב-7 באוקטובר.

"לא ידעתי שזה היה החלום הגדול שלו עד שהוא נפל"

ישי נולד ביישוב קטיף, ופונה עם משפחתו במסגרת ההתנתקות כשהיה בן 3. משפחתו נדדה חודשים ארוכים במגורים ארעיים, ובערב שמחת תורה אף פונתה שוב מאולפנת כפר פינס שבה התגוררה. לטלמון עברה המשפחה כשישי היה בן 15. הוא התקשה בלימודים ולמד בכיתה קטנה, ורבים התקשו להאמין שיסיים תיכון. "לא היו חסרות לך סיבות להפסיק: לימודיות, חברתיות, משפחתיות וכלכליות, ולא ויתרת", כתב לו מחנכו בסיום התיכון.

כמי שהגיע ליישוב חדש בעיצומו של גיל ההתבגרות, אנשים שהכירו אותו מספרים שישי הבין לנפשם של נערים אחרים שלא מצאו מקום. מהישיבה שבה למד בקריית ארבע היו הנערים יוצאים בימי שלישי הביתה, אבל ישי העדיף שלא לעשות את הנסיעות הארוכות באוטובוסים, ונהג להתארח אצל דודתו שלומית בבית חגי. "כל יום שלישי הילדים חוזרים מהישיבות והייתי מכינה שניצלים או קוסקוס, ובכל פעם ישי היה מגיע וישר נכנס למטבח לעזור", נזכרת שלומית. "הוא תמיד היה אומר לילדים שלי 'קומו לעזור לאימא שלכם, מה זה שהיא עושה הכל לבד?!'".

במהלך ימי השבעה, הוריו של ישי גילו מחברת, בצדה האחורי השיר "שירו למתים בטרם ימותו" של יצחק שלו, ובצדה הקדמי הכותרת "מה אני רואה בך". זו הייתה יוזמה של המחנך שלו, עמיחי פריימן, שבה תלמידי הכיתה כתבו זה לזה מכתבים קצרים לסיום ארבע שנות הלימודים. באחד המכתבים כתב לו חברו אבי זרחין: "החלום שלך להקים מקום מקלט לשיקום לנערים בעייתיים הוא לדעתי מעורר השראה".

"אני ידעתי שעוד לפני שהתגייס הייתה לו זוּלה שהוא השקיע בה והזמין אליה נוער מהיישוב שפחות מצא מקום להיות בו, אבל לא ידעתי שזה היה החלום הגדול שלו עד שהוא נפל, ועם הדברים שכתבו עליו הכל התחבר", מספרת אמו, ענבל. "בכל פעם שהוא היה מגיע הביתה מהצבא הוא מיד היה עוזר לנו עם הבישולים וההכנות לשבת. והוא אחרי שהיה עוזר לנו עוד היה מארגן תיק והולך לזולה, לפגוש את הנערים".

"אימא, מפה תיפתח מלחמה"

ישי התגייס ליחידה הרב-ממדית בחטיבת הקומנדו, ועשה מסלול של שנה וחודשיים, אך חודש לפני סיום המסלול, הוחלט להקטין את המחלקות ביחידה, והוא ועוד מספר חיילים קיבלו את האפשרות לעבור לאן שירצו. הוא החליט ללכת לגולני והגיע לפלוגה ב', "זאבי הדממה" בגדוד 13. "הם עשו לו חיים קשים בהתחלה", אומרת ענבל, "ככה זה גולנצ'יקים שרואים שמגיע מישהו מהסיירת, הוא גם היה כזה בלונדיני עם עיניים כחולות, פחות הסגנון של גולני, אבל הוא לא נתן לזה לשבור אותו ותמיד היה בטוב עם כולם".

"אנשים היו מגיעים להר הרצל באמצע הלילה כדי לבקר אותו", אומר אביו איציק, "בשבעה מישהו הגיע מאילת ולקח יום חופש כדי להיות איתנו. בהלוויה מי שליוו אותו היו חברים שלו מהיחידה הרב-ממדית כי מהפלוגה שלו כמעט ולא נשארו". 18 חיילים מפלוגה ב' נפלו בקרבות 7 באוקטובר.

"עם כל אדם הוא היה בגובה העיניים. בשבעה אחת האימהות סיפרה שהבן שלה ביקש ממנה למסור לנו שבזכות ישי הוא יצא למכינה והתגייס". מספר איציק. "בהתחלה אנחנו מכירים אותו כילד אבל אנחנו לא יודעים איך הוא בחוץ מול חברים, וזה פשוט משהו שחזר על עצמו", אומרת ענבל. היא מספרת שבלילות בצבא היה מדבר עם החייל במיטה שלידו על המסע שעברו, ומתעניין איך היה לו.

"כשהוא הגיע לעזה, הוא אמר לנו 'מפה תיפתח המלחמה', ולא הבנו למה הוא רואה שחורות, הרי גם כשהוא היה במטולה הוא אמר לנו שמשם תיפתח מלחמה. אבל הפעם הוא התעקש, ואמר שהוא רואה מה קורה מעבר לגדר ומבין שהם מתכוננים" מספרת ענבל. בחג הסוכות סיפר על זה גם לאחיו, והתעקש שזה עומד לקרות. "ביום שישי לפני שמחת תורה הוא התקשר אלינו ודיברנו לפני כניסת שבת", נזכרת ענבל. "והוא מושך את השיחה עוד קצת ועוד קצת, ועוד רגע כבר נכנסת שבת, והוא לא רוצה לנתק, ומדבר איתי ואז עם אבא ואז עם שנינו, ושבת כבר נכנסת אז אנחנו צריכים לחתוך את השיחה ואומרים שנדבר במוצאי שבת".

בוקר שמחת תורה: "התפללתי שיהיה בסדר"

"06:29 בבוקר שמחת תורה, איציק ואני קמים למניין ותיקין ובדרך לתפילה אנחנו שומעים את היירוטים, עוד אחד ועוד אחד, ואני שואלת את עצמי 'מה יש להם?'", אומרת ענבל. "במהלך התפילה הרב עצר ואמר שיש אירוע ביטחוני בדרום, וכל מי שיש לו נשק או שאולי יגייסו אותו, שילך לקחת את הטלפון והנשק".

ב־06:29 ישי היה במוצב נזמית, סמוך לאנדרטת "חץ שחור", עם סמל ומספר לוחמים מהמחלקה שלו. אחרי סיום כוננות עם שחר, המחלקה עדיין הייתה ערה. מפקד פלוגה ב', סרן שילה הר־אבן, הגיע עם הקשר שלו שמעון מלכה חמש דקות אחרי תחילת המתקפה, והם הצטרפו ללוחמים בנמ"ר.

במהלך כשעה וחצי של לחימה נפגע הנמ"ר מאש כבדה, וידו של הר־אבן נפגעה מירי, אך הוא ולוחמיו המשיכו להילחם. כשהבינו שעשרות מחבלים פשטו על מוצב נחל עוז, נערכו לפרוץ אליו ולהציל את מי שנותרו בו, בהם התצפיתניות שהמשיכו לדווח על המתרחש. חלק מהכוחות שנערכו לכבוש מחדש את המוצב נדרשו לעבור לכפר עזה. בכוח הרגלי נותרו שבעה לוחמים.

בשעה 08:20, ישי וסמל המחלקה רועי ברקת היו בכוח החוד שפרץ למוצב עם הר־אבן. לצדם היה הקשר שמעון מלכה, ומאחוריהם בחיפויים יעד בן יעקב, דור ירחי ודביר זכאי. מעט לאחר כניסתם נקלעו למארב באש צולבת והשיבו באש. שישה מלוחמי הכוח נהרגו בקרב: הר־אבן, פיטוסי, ברקת, בן יעקב, ירחי וזכאי. מלכה, שכדורים פגעו בנשקו, הצליח להגיע למחסה. הוא ניסה לסייע לירחי, אך ירחי נורה ונהרג. מלכה הצליח להיחלץ מהמוצב והמשיך להילחם ביישובי העוטף.

"08:20 זו שעה שנשארה אצלי מאז", אומרת ענבל. "זו השעה שאומרים בה את תיקון הגשם בתפילת מוסף, לקראת סוף התפילה כולה, ובמשך שנים זו התפילה האהובה עליי בחג האהוב עליי. בדרך חזרה מהתפילה אנחנו רואים את הרכב ביטחון של היישוב, ישר אני עוצרת אותם ומכניסה את הראש לחלון. 'מה קרה בדרום?' אני שואלת אותם, והם אומרים שהמון מחבלים נכנסו מעזה וחדרו ליישובים ויש יותר מ-50 הרוגים. באותו רגע אני צורחת להם לתוך הרכב 'אבל הבן שלי נמצא שם!' ואני נכנסת לאיזה התקף שלא הבנתי מאיפה הוא הגיע אליי באותו רגע. איציק לקח אותי הביתה, הרגיע אותי ונתן לי מים עד שנרגעתי".

הם חזרו לבית הכנסת והיא ביקשה מאיציק שיתפלל הכי חזק שהוא יכול על ישי ועל כל החיילים. "שמחת תורה זה יום ההולדת של איציק, וזה הזמן שהאדם יכול לבקש מהקדוש ברוך הוא ולהיענות", היא אומרת. "ואני זוכרת את התמונה הזו שאיציק עומד עם הספר תורה וקורא תהילים, וכולם מסביבו במעגל, התפללתי שיהיה בסדר".

בחזרה בבית, ענבל פתחה את הטלפון. "רק להתעדכן", היא אומרת. "שלחתי הודעה לישי והתקשרתי, אבל הוא לא ענה". השעות נקפו וממדי האסון הלכו והתגלו, אבל משפחת פיטוסי לא ידעה מה קורה עם ישי. גם ביום שלמחרת הם התקשרו למשרתים באזור, לקרובי משפחה ממשרד הביטחון ולבתי חולים. הילדים הלכו ללהב 433 למסור דגימות DNA. "כל מי שמגיע לדפוק בדלת אנחנו נדרכים ומנסים להבין מי זה, אבל אין כלום", אומר איציק.

ההודעה: "צעקנו 'כנס, פתוח!', אבל אף אחד לא נכנס"

ביום שני בבוקר חזר איציק מהתפילה וכתב בקבוצה המשפחתית שהוא מאמין שישי עדיין בלחימה. "ב־8 בבוקר אני שומע דפיקות בדלת, והייתי בטוח שזה חבר מבית הכנסת שאמר שיבוא לשתות איתי קפה, אז אני אומר 'כנס, פתוח', אבל אף אחד לא נכנס, אומר שוב 'כנסו, כנסו', ואף אחד לא נכנס. אני ניגש לדלת ורואה מולי את שני הקצינים. אני מבין אבל לא מקבל. הם שואלים איפה ענבל ואומרים לנו שישי נהרג ביום שבת אבל נמצא בשטח אש ואי אפשר להביא אותו לקבורה עדיין".

למחרת בבוקר קיבלו טלפון ממחנה שורה: ישי נמצא שם, ויהיו איתם בקשר בנוגע לזיהוי. אבל בבוקר שאחריו עדיין לא התקבלה תשובה, ואחרי טלפונים רבים של המשפחה הגיע קצין הנפגעים ואמר ששוב לא ידוע היכן ישי נמצא. "אתה אומר לי שהוא חטוף?", שאלה ענבל, אך לא הייתה לו תשובה חד־משמעית. "אני אומרת לו 'תקשיב, אחותי הייתה מאורסת להדר גולדין שעדיין חטוף מאז צוק איתן. אנחנו לא יכולים לספוג עוד חטוף במשפחה'. הוא מסתכל עליי בעיניים פעורות ואומר 'אני באמת לא יודע להגיד'".

"אנחנו בעצמנו עשינו הצלבות מידע ממכלול גולני, עדויות וסרטונים והבנו שהוא כנראה באמת נהרג, אבל תמיד יש סיכוי קלוש כלשהו", אומר איציק. המשפחה קיבלה אישור שאנשי חברה קדישא של מטה בנימין ייכנסו למחנה שורה ויסייעו בחיפושים. באחת בלילה הגיע המודיע ודפק בדלת. "הוא אמר 'לא יכולתי ללכת לישון בלי להודיע לכם, שמצאו את ישי במחנה שורה, הוא עבר זיהוי ואפשר יהיה לקבור אותו'", אומרת ענבל.

מפעלי הזיכרון

בין מפעלי הזיכרון שהוקמו לזכרו של ישי, ניתן למצוא את פרויקט ספסלי החברות, מאות ספסלים שהוצבו בבתי ספר, תנועות נוער ורשויות מקומיות, ונועדו לגשר על פערים וללבן מחלוקות. בבוקר 7 באוקטובר השלישי מאז נפילתו, נחנכת כיתת אוריינות בבית הספר מוריה באשדוד, לזכר התלמיד שהתקשה בלימודים ולא ויתר על למידה.

לצד עשרות מפעלי זיכרון כמו מצפה, טיילת, סידורים וספרי תורה, סיוע למורים, לחיילים, גמ"ח לברית מילה ולחתונות, פעילות "פורום הגבורה" שאביו של ישי מכהן בו כמ"מ יו"ר, נקודות תמיכה ופינוקים לחיילים באיו"ש, וגם "גרעין יש"י (יחד שבטי ישראל), שמתכנן להתיישב בחלק הצפוני של רצועת עזה", יש גם את "מקום בלב", שנועד לחבר בין בני נוער, ולהפגיש בינם לבין חיילים.

"ישי, עוד כשהוא היה בישיבה ומגיע לפה, הקים את הזולה שלו בטלמון לנערים שקצת עלולים להתפספס", מספר ויליאם, "ואנחנו הקמנו פה את המקום כמה חודשים לפני שהתחילה המלחמה, ולאחרונה גם הכנסנו מקררים עם שתייה וגלידות וזה מבוסס על אמון. אין פה מצלמות ואין פה מנעולים. מי שרוצה נכנס ולוקח, יש מחירון ואפשר לשים מזומן בצנצנת או להעביר בפייבוקס. ואחד הנערים הגיע אליי לפני יום כיפור וביקש ממני סליחה. אמרתי לו 'על מה?' והוא אמר שהיו כמה פעמים שהוא לקח בלי לשלם. אמרתי לו 'בסדר, אתה לקחת עד שיהיה לך להחזיר, וכשתוכל להחזיר תחזיר', והוא היה בהלם ושאל אם אני לא כועס, אמרתי לו שלא, כי הוא יודע שאם לא יהיה לי את הכסף מהקניות של הגלידות אני לא אוכל להביא חדשות, כי המטרה שלי היא שזה יהיה מקום של הנוער, לא שלי פרטי".

"זה שבני נוער נמצאים פה ורואים חיילים, בדרך כלל מילואימניקים, מסוגלים למשל לדבר אחד עם השני על פוליטיקה ולהגיע משני קצוות הפוכים, אבל עדיין להיות חברים ולהילחם ביחד, זה מאוד משמעותי לנוער פה", אומר ויליאם. "כי הם מבינים 'אוקיי, צדדים פוליטיים זה משהו אחד אבל זה לא אומר שאני לא אוהב את מי שחושב הפוך ממני', או באופן כללי, איך שחיילים בוגרים מתייחסים למקום, זה מקרין על הנערים וגורם להם גם להתייחס בכבוד".