היחידה לאיסוף נתונים וחללים, או בקיצור אנו"ח, מוקפצת לזירות שבהן יש חשש לנפגעים בעקבות פגיעת טילים במבנים בישראל. יוסף שאולוב, מש"ק במילואים ביחידה, נשוי לשרה ואב לשלושה, מספר לרגל יום הזיכרון לשבעה באוקטובר על עבודתו במלחמה ועל החוויות האישיות שנשא עמו מאותו יום ארור. הכתבה כוללת תיאורים קשים.

היחידה שמגיעה כשההצלה כבר הסתיימה

מה בעצם ההבדל בין אנו"ח לזק"א?
"אנו"ח היא יחידה צבאית שפועלת תחת פיקוד העורף. לעומת זאת, זק"א הם לא אנשים מקצועיים אלא מתנדבים אזרחיים, כלומר הם לא עברו הכשרה מקצועית עם ציוד משטרתי וכו'. הפער הוא בעיקר בפן המקצועי. זק"א הם אנשים טובים וצדיקים. הם בהחלט יודעים לעבוד בקור רוח מול גופה, ואי אפשר לקחת את זה מהם".

את היחידה שלכם פחות מכירים.
"בוא נגיד שבאופן טבעי אנחנו לא בדיוק סקסיים. כאשר מגן דוד אדום דוהרים לזירה עם ניידת אמבולנס כדי להציל פצועים, אנחנו מביאים איתנו משאית קירור".

מה אתם עושים בשטח?
"ברמה עקרונית, התפקיד שלנו דומה למז"פ של המשטרה: מצלמים פנים, לוקחים טביעות אצבע, עושים צילומי שיניים, מזהים חלקי גוף ומתעדים את האירוע סביב הקורבן. אבל במקרה של מבנים שנפגעו, יש לנו מהנדסים של חילוץ והצלה שתפקידם לאבטח את האזור מפני קריסה. למשל, היה לנו מקרה של קריסת בלוקים שסיכנה אותנו. בנוסף, אנחנו נמצאים בקשר עם קציני אוכלוסין שיודעים מי אמור להיות בתוך הבית שנפגע, ברמה של מי גר באיזו קומה".

כדוגמה, שאולוב מתאר את אחת הזירות הטראומטיות של מלחמת "עם כלביא" מול איראן: הטיל הבליסטי שפגע ישירות בבניין מגורים בבת ים וגרם להרס נרחב גם למבנים מסביב. במקום התקבל מידע על נעדרת שקבורה מתחת להריסות. אחרי שגופתה חולצה ורופא אישר את פטירתה, אנשי אנו"ח נדרשו לזהות אותה. בשיתוף פעולה עם קצינת אוכלוסין, שסרקה תמונות של הנעדרת ברשתות החברתיות, הם גילו שלנעדרת אמור להיות קעקוע במקום מסוים בגוף. הם איתרו את הקעקוע וכך השיגו התאמה לזהותה.

"כל הזמן הזה אזרחים וכוחות ביטחון ניסו להיכנס לזירה עם כוונה טובה לעזור לנו", מספר שאולוב. "היינו צריכים פיזית לדחוף אותם החוצה: הייתה חתיכה מהבניין שהיטלטלה בצורה מסוכנת, ואם היא נופלת היא הורגת את כולנו".

מהמתנה בחניון אל ממדי האסון במחנה שורה

בשבעה באוקטובר, כשהוא משאיר בבית תינוק בן חודש, שאולוב ומחלקתו, שמנתה בסך הכול שישה אנשים, המתינו בחניון במרכז הארץ למקרה של קריסת בניין כתוצאה מפגיעת טילים של חמאס. בזמן שהם המתינו, התחילו להגיע אליהם שמועות על מחנה שורה, שאליו העבירו את הגופות מהטבח. הם קיבלו את אישור המג"ד שלהם והגיעו למחנה שורה בבוקר של שמונה באוקטובר, שם נחשפו לראשונה לגודל הקטסטרופה.

"אנחנו מסתכלים זה לזה בעיניים ואז על הסיטואציה סביבנו", מתאר שאולוב, "ופשוט נזרקנו לים של גופות, דם, רימות וריח מזעזע. היה אירוע נוראי ואף אחד פה לא יודע איך להתמודד איתו. היה שם בלגן".

אחרי שהבינו את גודלו חסר התקדים של האירוע, שאולוב וחבריו לצוות התמסרו לתפקידם והחלו לעבוד. "שתקנו והתמקדנו בעבודה החשובה של להעניק למשפחות את הנחמה שהיקר שלהם פה וזוהה".

לאט-לאט, הסובבים החלו להבחין בששת חברי יחידת אנו"ח, שעבדו ללא הפסקה. "שאלו 'מי החבר'ה האלה?' והיינו צריכים להסביר להם מי אנחנו. התחילו לקרוא לנו 'סיירת אנו"ח'. כתוצאה מהפעילות שלנו החליטו לגייס את היחידה כולה למחנה שורה".

הזיהוי, הממצאים והעבודה שנמשכה שמונה חודשים

באילו אתגרים נתקלתם שם?
"גופה של ישראלי הוכנסה בטעות למכולה בשדה תימן שאוחסנו בה 1,500 מחבלים מתים. המשימה שלנו הייתה לאתר אותו. תוך כדי העבודה עלינו על רעיון: במקום לזהות לפי הפרוצדורה הרגילה, הצענו לקחת רק את קצה הציפורן לבדיקה גנטית. הרופא התלהב מהרעיון, ואחרי התייעצות אישר אותו".

התוצאות של הרעיון הפתיעו גם את הצוות של שאולוב: "עשינו בלילה אחד 110 זיהויים, ובזכות זה זיהינו 11 נעדרים נוספים ו-30 לאורך המשימה כולה. אבל את אותו ישראלי לא מצאנו באותו לילה".

למחרת הם חזרו למחנה שורה ונשארו שם במשך שמונה חודשים, כאשר בחלק מהזמן הם עסקו, לטענת שאולוב, ב"משימות סודיות", עליהן מסרב שאולוב לפרט.

במהלך שמונת החודשים במחנה שורה עסקה יחידת אנו"ח בהיקף גדול של עבודת זיהוי. לצד הטיפול בחללים הישראלים והזרים שנרצחו בשבעה באוקטובר, עסקה היחידה גם בזיהוי של כ-1,500 מחבלים שחוסלו בקרבות וב-1,821 "ממצאים" – חלקי גוף שנדרשו לזיהוי ולשיוך לגופה המתאימה.

המחיר הנפשי של מערך כבוד המת

אתה מתאר אתגרים שדורשים תעצומות נפש אדירות. איך החזקת מעמד?
"במילה אחת – אחדות".

וביותר מילים?
"הייתה אחדות מטורפת. אחדות שאין כמוה. אחדות שאנחנו צריכים, מחפשים ורוצים אותה. חילונים, דתיים, שמאלנים, ימניים. היו המון אנשים שבאו לעזור. כולם דואגים לכולם. זה מה שמחזק אותנו כל הדרך. חלק לא יכלו עוד ונשלחו הביתה. כמה מהם שלחו יד בנפשם".

"הקושי הזה, שנקרא 'מערך כבוד המת', זה מה שאנחנו צריכים לסחוב איתנו כל החיים. אם לא הייתה הלכידות של היחידה, האנשים שסביבי, וכמובן אשתי והילדים שהסכימו במשך חודשים לשבת בבית בלי לראות אותי, לא הייתי עומד בזה. ביחד ננצח".