"הייתה מנוסה מבוהלת של אנשים, הצטיידות במצרכים, וכולם החלו להיעלם מפה", כך מתארת רינה לבנון, חברת קיבוץ כפר בלום שבגליל העליון ואם לשלושה, את בוקר שבעה באוקטובר 2023, "אני יוצאת החוצה ומבינה שאנחנו כמעט לבד ברחוב. הייתה תחושה שאנחנו עזובים פה על הגבול לנפשנו".

קיבוץ כפר בלום ממוקם כ-6 ק"מ מהגבול, ומאות מטרים בלבד הפרידו בינו לבין קו הפינוי שקבעה המדינה. התוצאה, אומרת לבנון, היתה אבסורדית: "כל מי שיכול היה להתפנות התפנה, ונוצר מצב שנשארו בקיבוץ רק הקשישים וכיתת הכוננות, אלה שלא הייתה להם ברירה אחרת אלא להישאר".

גם לבנון ומשפחתה החליטו להתפנות באופן עצמאי. בתחילה הם עברו לבית אחותה ביישוב מתן שבדרום השרון, וכעבור כמה ימים הצטרפו לקבוצת משפחות מכפר בלום שהתפנו יחד לקיבוץ בית השיטה, ושם נכנסו להתגורר ביחידת דיור אצל אחת המשפחות בקיבוץ.

לבנון, משוררת ואשת חינוך, עוסקת כבר שנים בזהות יהודית-חילונית, בתרבות עברית ובהנחיית טקסי חיים יהודיים-ישראליים. חוויות הפינוי, החזרה לצפון והחיים בכפר בלום בזמן המלחמה מתוארות בספר השירה שלה, 'חתך הזהב', שיצא השנה לאור בהוצאת פרדס.

הספר מתאר את סיפורם של רבים – אלה שהתפנו מרצון, ואלה שמצאו את עצמם חיים באזור מלחמה. "אנחנו לא מתחרים בעוצמת החוויה ובעוצמת הסבל", אומרת לבנון, "אבל גם העולם שלנו היטלטל ויש לנו מקום לדבר על זה".

אין לדעת מה יקרה בשעה הבאה

אחד החלקים בספרה של לבנון בנוי כמעין 'יומן מלחמה', וכולל שירים שנכתבו במהלך השנה וחצי הראשונות של מלחמת חרבות ברזל, ומתאר את המציאות המשתנה שסביבה.

השיר הראשון בחלק הזה, "פינוי מרצון", נכתב ב-10 באוקטובר 2023, שלושה ימים לאחר פרוץ המלחמה. הוא מתאר את הכאוס וההתפרקות של שגרת החיים המשפחתית בזמן הפינוי:

איפה מסלול הבוקר שלנו
מן המטבח החם אל הדלת, המכונית
בשביל הירק אל הגן, אל בית הספר?
איפה הגננת, לאן היא הלכה?
איפה המורה לספורט? המורה לאנגלית? איפה המחנך?

אין לדעת מה יקרה בשעה הבאה.

"הרגשנו שאם לא נשוב הביתה, המקום יפסיק להתקיים"

לבנון מספרת על קבלת הפנים החמה בקיבוץ בית השיטה: סירים שחיכו למשפחה עם הגעתה, מעטפת קהילתית חמה ואף השתלבות מלאה של הילדים במערכות החינוך המקומיות. המועצה האזורית הגלבוע פתחה בפני המפונים גם את האטרקציות המקומיות, ובהן גן גורו וגן השלושה.

אבל גם הכנסת האורחים לא הצליחה לרפא את תחושת העקירה שחוותה המשפחה. "כשהגיעו שלושה חודשים החלטנו לחזור, למרות שהמלחמה רק הלכה והתעצמה", מספרת לבנון, "היה מחיר מאוד קשה לא להיות בבית, והבנו שאנחנו צריכים לחזור אל המקום שלנו. הרגשנו שאנחנו משאירים בית נטוש, ושאם לא נשוב אליו, אז המקום יכול להפסיק להתקיים. גדלתי במלחמות כל חיי וזו פעם ראשונה שחוויתי את הפחד שישראל עלולה להפסיק להתקיים. היו אנשים שבחרו לעזוב ולא לחזור, ואם כולם יבחרו לעזוב יכול להיות שלא נהיה פה".

חיים באזור מלחמה

עם סוללת כיפת ברזל סמוכה לביתם ועם כטב"מים שנשמעו שוב ושוב באזור, החלה לבנון לנהל מחדש חיי משפחה בתוך אזור מלחמה.

השיר השני ביומן המלחמה, "חצי שנה למלחמה", נכתב לאחר שלבנון ומשפחתה כבר חזרו לכפר בלום, בתקופה שבה נשמעו באזור פיצוצים עזים והגזרה התחממה מאוד. השיר מבטא את הפער בין הדאגה והדריכות של האם לבין התמימות של בתה: "כל הלילה שכבתי ערה ושומרת / ממתינה למתקפה / בבוקר השכם / דילגת החוצה יחפה".

שיר נוסף, 'מה את עושה', מתמקד בקשר שלה עם ילדיה בתקופה הזאת. הוא מתאר רגע יומיומי ופשוט, שבו בנה נכנס למטבח ושואל אותה מה היא עושה, בעוד מחשבותיה של האם כבר מפליגות קדימה אל העתיד שבו יהיה חייל וייאלץ להילחם. הפער בין הדאגה שלה לבין התמימות של הילד עומד במרכז השיר:

"אמא", הוא מבליח במטבח, מחויך פתאום
כבר היה רחוק מרחק ימים ושנים
"מה?"
הוא לא זוכר
העצמה המתפרצת של הגוף המתבגר מהססת, סוכרת מפל מילים
לפני שיהיה עליו לאחוז בחרב
עוד רגע לפני שתבלע אותנו הקלישאה
הוא נזכר במה שרצה לשאול
"מה את עושה עכשיו, אמא?"
מה את עושה.

שירה מצילת חיים

"השירה הייתה מרפאת ומצילת חיים, לי ולסביבה שלי. היכולת לשיים את הדברים – לתת שם לתחושות שלא היה להן מקום. אנשים אמרו שהספר הזה היה ההמנון שלהם לבוקר שאחרי".

הספר נחתם בשתי תפילות אלטרנטיביות – 'תפילת הדרך' ו'נזכור'. החיבור בין כתיבה לתפילה אינו מקרי עבורה: לצד עבודתה כמשוררת ואשת חינוך, היא משמשת גם כרבת קהילה של התנועה הרפורמית במועצה האזורית הגלבוע.

איך נצא מהעבר השני

בעקבות יציאת הספר, ולראשונה מאז טבח שבעה באוקטובר, יתכנסו השנה חברי קיבוץ כפר בלום וישתפו בזיכרונות האישיים שלהם מאותו יום – חוויות של בלבול, פחד וחוסר ודאות, גם במרחק של כ-300 ק"מ מעזה. "גם אנחנו חווינו משהו. גם העולם שלנו טולטל ונשבר בהמון מובנים, עד עכשיו זה לא משהו שהרשנו לעצמנו להגיד ולהרגיש".

את המקום הזה, שבין הצורך להתחיל לקום מחדש לבין הקושי להבין איך ממשיכים מכאן, מתארת לבנון גם בשיר שמביט אל היום שאחרי, אבל מתקשה עדיין לדמיין אותו:

המלחמה הפריעה לי לכתוב את השיר
על היום בו תיגמר המלחמה.
מטר של אש, חשכה, גלי אור וצל מתחלפים
תעתעו בנו
ולא היה לי
פנאי
אפילו רגע, לנבא
איך נצא מהעבר השני

לבנון מתארת את תפקידה כרבה בתוך מציאות של משבר ושבר: "הייאוש מחלחל. את עומדת מול מציאות שבורה ואת מחפשת איפה את מביאה תקווה. בין אם אל מול אלוהים ובין אם אל מול הממשלה – יש משבר אמונה. מי שאמור לדאוג לי לא דאג לי. השאירו אותי לבד. אני מרגישה יתומה ועזובה. התפקיד שלי הוא לעזור להבין למה אנחנו עדיין פה ולתת לנו תקווה. כל פעם שאני באה לקבלת שבת, אחרי עוד משבר, תפקידי לעמוד מול הקהילה שלי ולעזור לאנשים למצוא את הכוחות להמשיך הלאה".