שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, החזרה הביתה של יישובי הנגב המערבי טרם הושלמה. עבור הקיבוצים שהחורבן בהם היה הקשה ביותר, אתגרי השיקום אינם רק פיזיים. השאלה המרכזית איתה מתמודדות הקהילות, נותרה בעינה: איך חוזרים למקום שבו התרחש האסון, ואיך הופכים את המקום הזה שוב לבית?

במהלך 2026 החלה החזרה ההדרגתית של הקהילות האחרונות שנמצאות עדיין בתהליך השיבה: כפר עזה, בארי וניר עוז. בכפר עזה החלה החזרה בסוף אוגוסט, בבארי צפויה להתחיל חזרה מדורגת בדצמבר 2026, ובניר עוז מתוכננת תחילת החזרה בסוף אוגוסט 2027. לכל אחת מהקהילות ניתנה אפשרות להישאר שנה נוספת מחוץ לבית, במסגרת פתרונות מגורים זמניים שהקימה מנהלת תקומה.

בשלוש הקהילות, ממדי ההרס שונים, וגם ההחלטות לגבי העתיד שונות. אבל בכולן, השיקום אינו מסתכם בהחזרת מה שהיה לפני 7 באוקטובר. במידה רבה, מדובר בניסיון לתכנן מחדש את המקום שבו התקיימו חיי הקהילה.

בימים אלה נמשכת עבודת השיקום והבנייה, בהתאם לתוכנית העבודה של מנהלת תקומה. התוכנית כוללת קידום פרויקטים עד סוף 2026 בתקציב כולל של כ-2.860 מיליארד שקלים.

לצד המשך ליווי הקהילות בתהליך החזרה הביתה והשלמת תהליכי השיקום, מנהלת תקומה פועלת לבניית תשתיות ויחידות דיור לשנים קדימה, במטרה להכפיל את אוכלוסיית האזור בתוך עשור. כל זאת בכדי ליצור תשתיות ומנועי צמיחה שיאפשרו לאזור להמשיך להתפתח גם בשנים שלאחר סיום פעילות המנהלת.

כפר עזה

כמעט כל בית בקיבוץ נפגע במהלך הטבח והקרבות. כ-400 מבנים ניזוקו בדרגות שונות, בהם כ-360 מבני מגורים וכ-40 מבני ציבור ותשתיות.

לפי נתוני הקרן לשיקום כפר עזה, מתוך 362 בתי המגורים בקיבוץ, רק שישה לא נזקקו לשיקום. כ-26% מהמבנים ספגו נזק כבד, כ-10% נזק בינוני וכ-61% נזק קל. כ-97 מבנים הוגדרו להריסה מוחלטת ולבנייה מחדש, בהם 48 יחידות דיור בשכונת "דור צעיר", שהייתה אחת מזירות ההרס והטבח המרכזיות.

במקביל, כוללת התוכנית שיקום נרחב של מבני הציבור. העבודות בגני הילדים ובמרפאה הושלמו, ועדיין מתבצעות עבודות במבני החינוך הבלתי פורמלי, במרכז החוסן ובמשרדי הרווחה. מבני ציבור נוספים, בהם חדר האוכל, מרפאת השיניים, מועדון הוותיקים ובית התרבות, נמצאים בשלבי תכנון מתקדמים והיערכות לתחילת ביצוע, עם צפי להשלמתם בחודשים הקרובים. התקציב שמעמידה מנהלת תקומה לשיקום הפיזי של כפר עזה עומד על 211 מיליון שקלים, ומתוכו בוצעו עד אמצע 2026 כ-45%.

תהליך החזרה של תושבי הקיבוץ החל בסוף אוגוסט 2026, ועד כה חזרו לכפר עזה כ-40 משפחות מתוך מאות בתי האב שחיו קיבוץ לפני 7 באוקטובר. שאלת החזרה לקיבוץ משפיעה מאוד על מרקם הקהילה ודרכה העתידית, כמו גם על שלמות המשפחות, שרבות מהן עוד לא החליטו אם לחזור וחלקן חלוקות בנושא בתוך עצמן. לשם כך ניתנה לחברי הקהילה שנת השתהות בשפיים ובאתר הזמני שנבנה על ידי מנהלת תקומה בקיבוץ רוחמה.

בארי

בבארי נהרסו כליל או הוגדרו להריסה ובנייה מחדש כ-130 בתים ומבני ציבור, מתוך כ-350 בתי מגורים שהיו בקיבוץ. שכונות שלמות, בהן הכרם והזיתים, חרבו כמעט לחלוטין. בתים ומבנים נוספים נפגעו מירי, רימונים, פגזים והצתות וזקוקים לשיקום נרחב.

תוכניות השיקום האדריכליות והדילמות הקהילתיות בקיבוץ בארי משקפות את המורכבות העצומה שבניסיון לצמוח מתוך אסון. לדברי אורלי רם, רכזת אזור הנגב המערבי שמלווה את הקיבוצים נגב המערבי מטעם התנועה הקיבוצית, דרוש איזון עדין בין הצורך בזיכרון והנצחה לבין רצון עז לחזור לחיים. אחת הסוגיות הרגישות והכואבות ביותר שעמן התמודדה קהילת בארי בהקשר זה הייתה שאלת גורלם של הבתים השרופים וההרוסים.

בסוף 2025 קיבלו חברי הקיבוץ החלטה לפיה יהרסו כל הבתים שנפגעו והוצתו בשכונות שנחרבו, ובמקומם ייבנו בתים חדשים. יוצא מן הכלל הוא בית משפחת דבורי, שיישאר בשלב זה כעדות פיזית לטבח וישמש אתר זיכרון בתוך הקיבוץ, ובעתיד יועתק או ישולב במתחם הנצחה מרכזי ומסודר.

התוכניות האדריכליות שמיושמות בשטח, אינן כוללות רק שחזור, אלא תכנון מחדש של המרחב הקהילתי. לפי נתונים שפרסמה מנהלת תקומה, מרבית עבודות השיפוץ של כ-350 מבני מגורים ומבני ציבור כבר הושלמו. בנוסף, כוללת תוכנית השיקום הקמת 52 יחידות דיור חדשות בשכונת השקמים שרובן הושלמו, 12 יחידות דיור בשכונת האשלים ו-68 יחידות דיור בשכונת הפרדס שבנייתן צפויה להסתיים בפברואר 2027.

מבני הנהלת החשבונות והמזכירות, המרפאה, מרפאת השיניים ומבני החינוך נבנים מחדש, ובמקביל מוקמים מבני ציבור ומרכז חדשנות במקומות שבהם עמדו בעבר סמלים של חיי הקיבוץ, ובמקרה של מרפאת השיניים, גם אחת מזירות הקרבות הקשות של 7 באוקטובר.

לצד מוסדות החינוך והגנים, נבנים מחדש המבנים ההיסטוריים שהיו הראשונים להיהרס בגלל מצבם ההנדסי הקשה, בהם הגלריה לאמנות והמתפרה של הקיבוץ. תוכנית השיקום כוללת גם החלפה מלאה של חמישה מקטעי תשתית ברחבי הקיבוץ. עד כה הושלמה החלפת שלושה מקטעים. מנהלת תקומה הקצתה תקציב שיקום פיזי ייעודי לקיבוץ בארי בסך של כ-473 מיליון שקלים, מתוכם בוצעו בפועל עד אמצע 2026 כ-37%.

חלק מהמשפחות כבר חזרו לבתים שלא נפגעו בשכונות המזרחיות. רוב הקהילה עדיין נמצאת במגורי ביניים, בעיקר בשכונה הזמנית בחצרים. החזרה המדורגת לבארי צפויה להתחיל בדצמבר 2026, והמעבר הרשמי לקיבוץ המשוקם צפוי להסתיים ביולי 2027.

ניר עוז

אם בכפר עזה ובבארי מדובר בשיקום נרחב של יישוב קיים, בניר עוז המשימה גדולה עוד יותר: לבנות מחדש את הקיבוץ כמעט לחלוטין. שיקום התשתיות ובניית הקיבוץ מחדש מתבצעים בעוד קהילת הקיבוץ מפונה. מרבית הקהילה חיה בשכונת כרמי-גת בקריית-גת.

מתוך כל הבתים בקיבוץ, לשישה בתים בלבד לא נכנסו מחבלים. מתוך 229 הדירות שדורשות שיקום, כ-190 נבנות מחדש לחלוטין. במסגרת התוכנית מבוצעות הריסות מדורגות של מבני הקיבוץ, בהתאם להחלטות הקהילה. במקביל הושלמה הקמתן של 10 יחידות דיור חדשות ושופצו כ־30 יחידות דיור במסגרת "פרויקט החלוץ", שנועד לספק מענה ראשוני לחזרת התושבים. בהמשך ייבנו 85 יחידות דיור בשכונה הוותיקה, לצד חדר אוכל, כלבו, מבנה מוסדות, מבנה "ברוש צעירים" ומבני חינוך. התוכנית כוללת גם שכונה חדשה במזרח הקיבוץ, שבה ייבנו 76 יחידות דיור בעלות כוללת של כ-110 מיליון שקלים, מתוכם כ-70 מיליון שקלים במימון המדינה. תקציב השיקום של ניר עוז מטעם מנהלת תקומה עומד על 232 מיליון שקלים.

הגידול במספר התושבים, לצד המשך החזרה הביתה והצטרפותם של אלפי תושבים חדשים באזור, משתלבים ביעד האסטרטגי שהציבה מנהלת תקומה להכפלת אוכלוסיית חבל תקומה עד שנת 2033 תוך שיפור איכות החיים ופיתוח חברתי-כלכלי. לשם כך, לצד השלמת תהליכי השיקום, מקדמת המנהלת מהלכים ופרויקטים שנועדו לחזק את איכות החיים בחבל, להרחיב את אפשרויות התעסוקה והשירותים לתושבים וליצור את התשתית שתאפשר את המשך צמיחת האוכלוסייה בשנים הבאות.

עבור צביקי טסלר, יו"ר קיבוץ ניר עוז, השיקום הפיזי הוא רק התשתית לחזרה. לדבריו, המשימה האמיתית היא להחזיר לקיבוץ את החיים. "כל הבתים שכבר אפשר לגור בהם בקיבוץ מאוכלסים", הוא אומר. כיום חיים בניר עוז כ-100 אנשים, בהם חברי קיבוץ, קבוצה של בוגרי השומר הצעיר, גרעין נח"ל של התנועה הקיבוצית, צוות המכינה הקדם-צבאית ומשפחות בודדות שהצטרפו. בקריית גת עדיין מתגוררים כ-70% מחברי הקיבוץ.

לדברי טסלר, המטרה היא שרוב התושבים שמתכננים לחזור יוכלו לעשות זאת בהדרגה, כאשר שיקום הדירות הקטנות צפוי להסתיים עד סוף 2027, ובמחצית הראשונה של 2028 גם הדירות הגדולות.

אבל שיקום בתים הוא רק חלק מהסיפור. חלק מהמבנים ייבנו מחדש, אחרים ישופצו, כבישים ותשתיות יוחלפו, בתי ספר ומבני ציבור יקומו מחדש. במקביל, חברי הקהילה צריכים להחליט מי חוזר, מי לא, איך קולטים חברים חדשים, מה עושים עם הזיכרון ומה עושים עם השבר שנוצר בתוך משפחות ובין חברי הקהילה.

המדינה לא מספקת מענה למי שלא מעוניין לחזור

מבחינת טסלר, השאלה הגדולה אינה נוגעת רק למי שיחזור, אלא מה המדינה תעשה עבור מי שלא יוכל לחזור. "בניר עוז יש קבוצה משמעותית של אנשים שכבר יודעים שלא יחזרו לקיבוץ, ואחרים שעדיין אינם מסוגלים לקבל את ההחלטה", אומר טסלר ומבהיר כי מבחינת הקיבוץ, המדינה עדיין אינה נותנת מענה מספק לאנשים שהטראומה שעברו אינה מאפשרת להם לחזור.

לפני כמה חודשים הגיש ניר עוז עתירה לבג"ץ, שאליה הצטרפו בארי וכפר עזה. מאז התקיים קשר עם גורמי המדינה, אך לדבריו עדיין אין הצעה מסודרת שתיתן מענה למשפחות הללו.

"אנחנו יודעים שכשהמדינה רוצה, היא יכולה לתת מענה ואנחנו מצפים בהחלט שהמדינה תהיה זאת שלוקחת את האחריות ותיתן את המענה המתאים. מרקם החיים שלהם נגזל מהם בגלל שהמדינה לא הייתה שם", אומר טסלר. "המדינה חייבת להכיר באחריות לעניין הזה ולהחזיר להם את מרקם החיים. אם הם לא מסוגלים לחזור לניר עוז, אז במקום אחר".

במקביל, הקיבוץ מנסה להתמודד עם השאלה ההפוכה: איך בונים מחדש קהילה שאנשים ממנה אינם חוזרים, ובאותו זמן מזמינים אנשים חדשים להצטרף. לדברי טסלר, ההחלטה המרכזית שהתקבלה היא עצם ההחלטה לחזור לניר עוז. "זו לא החלטה טריוויאלית ולא מובנת מאליה", הוא מדגיש. החלטה נוספת היא לבנות תוכנית אב לעשור הקרוב. הקיבוץ מתוכנן להתרחב מזרחה, אל אזור שהיה בעבר אזור משקי, ולהקים בו שכונה חדשה שתכלול בערך שליש מבתי הקיבוץ.

גם תהליך הקליטה כבר מתוכנן בכמה מעגלים: מועמדים שהיו בתהליך קליטה לפני 7 באוקטובר, בני קיבוץ צעירים, אנשים בעלי זיקה לקיבוץ, ובהמשך אנשים נוספים שירצו להצטרף. אלא שבניר עוז יודעים שהקליטה אינה יכולה להתקיים בנפרד משיקום הקהילה.

במקביל, הקהילה נדרשת להתמודד עם שאלות של הנצחה ומורשת: אילו שרידי בתים יישארו, היכן הם יוצבו ומה יישמר בתוך הקיבוץ ומה מחוצה לו. אלה אינן החלטות טכניות. הן מחייבות את חברי הקהילה לקבוע כיצד ייראה המקום שבו יחיו, ובאיזה אופן יחיה בתוכו גם מה שקרה ב-7 באוקטובר.

מתוך הכרה בכך שחלק מהמשפחות לא יחזרו, תידרש הקהילה גם לפרידה. בניר עוז מתכננים תהליך מסודר של פרידה ממשפחות שיעזבו, מתוך הבנה שמדובר באחד התהליכים הרגישים ביותר שהקהילה תידרש לעבור.

"המדינה לוחצת. תקציבי תקומה מותנים בצמיחה דמוגרפית ומותנים בלוחות זמנים"

אורלי רם, רכזת אזור הנגב המערבי שמלווה את הקיבוצים מטעם התנועה הקיבוצית רואה בשיקום הקהילתי, שכרוך בשיקום הפרטים בקהילה, את האתגר המשמעותי שעומד על הפרק.

לדברי רם, התהליכים הפנים-קהילתיים הם אירוע דרמטי, עמוק, מטלטל וכואב מאוד, גם ברמה הקהילתית וגם ברמה של התא המשפחתי. "כשזה מתחבר לשחיקה של הסנטימנט הציבורי, זה גם מוביל לתסכול גדול מאוד ולכעס, שמתווסף לכעס על מה שקרה בשבעה באוקטובר, על הוודאות שנגמרה והאמון שנשבר. יש עוד דרך ארוכה מאוד עד שיחזרו הוודאות והאמון".

גם הדרך שבה המשפחות מתמודדות עם ההחלטה אם לחזור היא שונה. יש מי שכבר החליטו שלא יחזרו. יש מי שעדיין מתלבטים. יש משפחות שמנסות מודל של "חצי-חצי", ויש משפחות שבהן בני המשפחה עצמם חלוקים בשאלה היכן לחיות. במקרים מסוימים, ההחלטה היחידה שאפשר לקבל היא לא להחליט עדיין, ולשם כך נחוצה תקופת השתהות נוספת בפתרונות הדיור הזמניים.

הבעיה שעליה מצביעה רם, היא שלוחות הזמנים של השיקום אינם מחכים להחלטות האלה. "המדינה מבקשת מהקיבוצים לא רק לשקם את מה שנהרס, אלא גם להתמודד עם הירידה הדמוגרפית שנגרמה בעקבות ההרוגים ומי שלא יחזרו, ובהמשך להגדיל את האוכלוסייה", מסבירה רם. "תקציבי תקומה קשורים בחלקם ליעדים של צמיחה דמוגרפית, אבל קשה לבנות קהילה חדשה בזמן שחלק מחבריה עדיין מתאבלים, מתלבטים או מנסים להבין אם בכלל יוכלו לחיות שוב במקום שבו התרחש האסון".

"השאלות של השיקום האישי והקהילתי שלובות זו בזו", אומרת רם. "ככל שמשפחה אינה יודעת אם תחזור, כך קשה יותר לקהילה לתכנן את עתידה. וככל שהקהילה אינה יודעת מי יהיו חבריה, קשה לה להחליט כיצד תיראה".

לדבריה, גם מי שחוזר אינו בהכרח מי שיישאר. רעשי הלחימה המתמשכים באזור, הזיכרונות שלא ייעלמו עם קבלת המפתח לבית, והשאלה אם אדם יוכל ללכת שוב בשביל שבו ראה את מה שראה או לישון בבית שבו התרחשו הדברים, אינה שאלה שנפתרת באמצעות שיפוץ.

לכן, אומרת רם, צריך להביא בחשבון שגם מי שיחזור עשוי לגלות אחרי שנה, שנתיים או חמש שנים שהוא אינו מסוגל להישאר. מכאן מגיעה, לדבריה, אחת הסתירות הגדולות של השיקום: הקיבוצים נדרשים כבר עכשיו לחשוב על צמיחה, קליטה והתרחבות, בעוד שהם עדיין עסוקים בבניית הקהילה מחדש.

השוני בין הקהילות הוא מימד נוסף שיש לקחת בחשבון. "אי אפשר להסתכל על שלוש הקהילות ולחשוב שזה מודל אחד", אומרת רם. ניר עוז, בארי וכפר עזה שונים זה מזה בגודל, במבנה, בתרבות הארגונית ובמידת השיתוף. יש פה DNA שונה לחלוטין גם לפני 7 באוקטובר הם היו קהילות שונות. עכשיו, אחרי האסון, ההבדלים האלה מקבלים משמעות גדולה עוד יותר.

"מכאן נגזרות השאלות של בניית הקהילה והיכולת שלה להחליט על דרכה", אומרת רם. "קשה מאוד לקהילה לומר 'מי אנחנו כשאנחנו ביחד' ואיך יוצאים לתהליך קליטה ולקרוא לאנשים נוספים להצטרף, כשאנחנו עוד לא גמרנו ללקק את הפצעים ולבנות את הקהילה מחדש. איך יכולה קהילה, שלפחות שליש ממנה לא חוזר, להיכנס לתהליכי קליטה אמיתיים כשהיא עוד לא מהודקת בינה לבין עצמה, ברמת הקהילה?".

לדברי רם, דחיקת הקהילות להחלטות שאינן תואמות את מקצב הריפוי לא תועיל. "יש דברים שאי אפשר לעשות אותם עדיין. יש תהליכים והחלטות שחייבים להיות בטור, הם לא יכולים להיות במקביל. עושים אותם במקביל, כמו לדוגמה הקליטה, כי המדינה לוחצת מאוד. כל הסיפור של תקציבי תקומה מותנה בצמיחה דמוגרפית ומוגבל בלוחות זמנים".