הפרקים הראשונים של התורה מאגדים בתוכם רבים מהסיפורים המכוננים של האמונה היהודית. כבר בפרשת בראשית נעים הקוראים בקצב מסחרר מבריאת העולם, דרך סיפור גן עדן והגירוש ממנו, עבור בקין והבל והרצח הראשון ועד לתחילת סיפור המבול.
בתוך הפרקים הגדושים האלו בולטת תופעה שסיקרנה פרשנים לאורך הדורות. מדובר על סיפור בריאת העולם והאדם, או ליתר דיוק, סיפורי בריאת האדם והעולם – שכן בשני הפרקים הראשונים של התורה מופיעות שתי גרסאות שונות ואף סותרות. האם מדובר בעריכה רשלנית גרידא, או שטמונה פה משמעות ייחודית?
אם להתמקד בסיפור בריאת האדם, הניסוח שונה לחלוטין. בבראשית פרק א', נכתב "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" (בראשית א' כז). בפרק ב' בריאת האדם מתוארת כך: "וַיִּיצֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב' ז).
חוקרים מאסכולת ביקורת המקרא השתמשו במקרה זה כדי להסביר שהתורה הורכבה מחיבור טקסטים שונים, שנכתבו בידי כותבים שונים בתקופות שונות. גישות מסורתיות יותר נזקקו לתשובה אחרת, שתתיישב עם התפיסה שהתורה כולה ניתנה למשה במעמד הר סיני והועברה ממנו לעם ישראל.
היו מי שטענו כי הסיפור בבראשית א' מתאר את הבריאה עצמה, בעוד שבראשית ב' מתמקד באדם וביחסו עם העולם והאל. פרשנות אחרת, המופיעה בבראשית רבה, מביאה את דעת חז"ל כי הסיפור הראשון מביע את מידת הדין והשני את מידת הרחמים, ושניהם נדרשים זה לצד זה כדי שהעולם יעמוד. פירוש נוסף וייחודי הוצג בידי אחד ממנהיגיה המובהקים של היהדות האורתודוקסית בארה"ב, הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק, בחיבורו המפורסם 'איש האמונה הבודד'.
איש ההדר ואיש האמונה
הרב סולובייצ'יק כתב עשרות חיבורים תאולוגיים והלכתיים, שתפקידם לסייע ליהודים מאמינים לנווט בעידן המודרני. אך את הפרק הראשון של 'איש האמונה הבודד' הוא פותח באופן המזכיר וידוי אישי יותר מאשר פתיחה לחיבור פילוסופי-אמוני: "אפשר לציין את אופייה של הדילמה בפסוק בן שתי מילים: אני בודד".
הוא מיד מסביר כי אינו מתכוון לבדידות במובן של היות אדם לבדו, שכן הוא מוקף במשפחה, חברים, תלמידים ועוד. לדבריו, הבדידות המדוברת מהווה חוויה קיומית בסיסית של היחיד דווקא משום שהוא איננו לבדו, אך הוא עדיין מרגיש נטוש. המצוקה שאותה מביע סולובייצ'יק היא ביטוי של משבר קיומי של ממש, שמקורו הוא דווקא בעצם היותו של אדם "בעל אמונה" בעולם הטכני והתכליתי של העת המודרנית. מתח זה טרד את מנוחתם של רבים, אך מה בינו לבין סיפורי בריאת האדם?
"כולנו יודעים שהתורה מוסרת שני תיאורים של בריאת האדם. כן ידועה לנו בתיאוריה שהועלתה על ידי מבקרי המקרא אשר מייחסת את שני התיאורים לשתי מסורות ומקורות שונים", כותב סולובייצ'יק בפתח פרקו השני של החיבור. הוא מדגיש כי איננו מקבל את הגישה הביקורתית, ומציע הסבר ייחודי להבדלים בין הסיפורים: "התשובה לכך אינה בשניות המסורת כביכול, אלא שניות האדם; לא הסתירה המדומה של שתי מהדורות אלא הסתירה האמתית בטבע האדם".
הוא מציג כמה הבדלים מהותיים שיסייעו להבחין בין מי שהוא מגדיר כ"שני אבות האנושות". ראשית, בסיפור בריאת האדם הראשון מסופר שנברא בצלם אלוהים, אך לא נאמר דבר על יצירת גופו. בסיפור הבריאה של האדם השני נאמר כי הוא נוצר מעפר האדמה וכי ה' נפח באפיו נשמת חיים. שנית, האדם הראשון נצטווה בידי ה' למלא את הארץ ולכבשה. האדם השני נצטווה לעבוד ולשמור את הגן: "לעבדה ולשמרה". כמו כן, בסיפור האדם הראשון נבראו זכר ונקבה יחד, ואילו האדם השני נברא לבדו, וחוה הופיעה לאחר מכן, עזר כנגדו. לבסוף, בסיפור הראשון מצוי הכינוי 'אלוהים' ואילו בסיפור השני מצוי 'ה' אלוהים'.
מתוך הבדלים אלו מעמיד סולובייצ'יק את שני תיאורי האדם שנברא כשתי דמויות יסוד, המבטאות גישות שונות כלפי העולם והקיום בתוכו. אדם הראשון – "איש ההדר" או "האדם היוצר", מייצג את הפן האינטלקטואלי, המדעי והיוצר של המין האנושי. ייעודו האלוהי הוא לכבוש את העולם, לשלוט בכוחות הטבע ולכונן ציוויליזציה מפוארת באמצעות התבונה הפונקציונלית שלו. שאלתו היא תמיד תכליתית וטכנית: "כיצד פועל העולם?". הוא מתדמה לבוראו דרך היצירה החיצונית, הכבוד והשליטה, וקהילתו תועלתית, מבוססת על שיתוף פעולה להשגת מטרות מעשיות.
אדם השני הוא "איש האמונה". בניגוד חריף לאיש ההדר, אדם השני נסוג מן השאיפה לשליטה חיצונית ומפנה את מבטו פנימה. הוא אינו שואל "כיצד פועל הקוסמוס?" אלא עוסק בדילמות קיומיות עמוקות כגון: "מדוע נברא העולם?" "מדוע ובאיזו משמעות הגדול מגיע אלי מעבר לגבולות היקום ואף מתוך נשמתי המיוסרת?". סולובייצ'יק אף מדגיש כי בניגוד לאופי הכיבושי של איש ההדר, קיומו של איש האמונה מעוגן בענווה, בהכרה במוגבלותו ובקרבה לעפר שממנו קורץ לפי הסיפור המקראי.
איש האמונה מגלה את זהותו מתוך משבר וכישלון, ובדידותו מובילה אותו לנכונות לוויתורים גדולים למען יצירת קשר. כותב על כך הרב יובל שרלו במאמרו על חיבורו של סולובייצ'יק: "האדם השני נסוג… הוא מוכן להקריב משהו כדי שהאישה – רעייתו – תיברא… אצל האדם השני ההכרחי הוא שהוא יקריב משהו מעצמו כדי למצוא לו חבר".
דמותו של איש האמונה אינה מתמצית בחולשתו-בדידותו. דווקא תחושת החסר הנפשי מאפשרת לו ליצור קהילה מסוג חדש, "קהילת ברית", המושתתת על "סוג חדש של רעות… בה מתחברות לא רק הידיים אלא גם החוויות… שם מוצאת נשמה בודדת אחת נשמה בודדת אחרת הנאנקת מחמת שהיא בודדה וגלמודה, אך קשורה באמונתה ללא סייג".
מקום לשני פניה של הבריאה
לאחר תיאור מפורט של ההבדלים בין שני הארכיטיפים, לרבות צורות התאגדותם לקהילות בעלות אופי שונה, עושה סולובייצ'יק צעד נוסף בניסוח התזה שלו. הוא מסביר כי קיומו של האדם המאמין המודרני נעוץ בכך שאלוהים דורש ממנו להיות "איש ההדר" ו"איש האמונה" גם יחד.
המהלך בחיבור אינו חותר להרמוניה המבטלת את הניגודים, אלא לקיומו של מתח פנימי מובנה בנפש האדם. "האדם הראשון, איש ההדר, השלטון וההצלחה, והאדם השני, איש האמונה הבודד, איש הציות והכשלון – אינם שני אנשים שונים הנתונים בעימות חיצוני, כ'אני' מול 'אתה', אלא איש אחד השרוי בעימות עצמי".
המאמין אינו רשאי להסתתר בתוך חוויית הדבקות המיסטית המבודדת של אדם השני ולהפקיר את העולם המעשי, שכן השלטון בטבע ובניין החברה הם ציווי אלוהי המוטל על אדם הראשון. מצד שני, התמסרות מוחלטת לעולם המדעי והטכנולוגי ללא בחירה בקהילת הברית והתפילה הופכת את האדם ליצור שטוח ונטול רוח.
סולובייצ'יק מזהיר כי המתח בין קוטבי האישיות הללו עלול להפוך לקרע. הסכנה הזו מתממשת כשיש ניסיון לתרגם את חוויית האמונה למערכת מושגיו של איש ההדר, מושגים של הסברים רציונליים וניסיון "לכבוש" את האמונה על ידי התודעה. לפי סולובייצ'יק, אין לשאוף ליישוב הסתירות, אלא יש לתת מקום לשני פניה של בריאת האדם, בנפשו ובמעשיו של האדם המודרני.