כשהילדים הופכים לחלק מהיצירה

"קו. כתם. צורה", התערוכה המרכזית המוצגת כיום במוזיאון, מבקשת להכיר לילדים את המושגים הבסיסיים האלה באמצעות עבודות אמנות שנוצרו במיוחד. אלא שהלמידה אינה מתרחשת רק דרך ההתבוננות או השאלות שמופיעות לצד היצירות. כאן, בניגוד כמעט מוחלט לכלל המוכר ממוזיאונים, מותר לגעת. הילדים מוזמנים לזחול, לטפס, להזיז, לבנות ולשנות חלק מהעבודות.

"רצינו לזמן מרחב שמאפשר חופש ודימיון, שאפשר לדבר בו רגש ולשחק בו", אומרת עומר. לחופש הזה יש גם מחיר. חלקו התחתון של המיצג "יער הקסמים" של אליאן (לולה) קצ'קה, העשוי מקרטון, כבר נשחק ונפגע מעט מהמגע המתמשך של המבקרים. עומר אינה נבהלת מכך. "זה חלק מהמחיר שאנחנו בוחרים לשלם", היא אומרת, ומוסיפה כי נשקלת האפשרות להחליף בעתיד חלק מהחומרים בחומרים עמידים יותר.

"יער הקסמים" של אליאן (לולה) קצ'קה. היצירה נועדה למגע ולמשחק של הילדים (צילום: יאיר מיוחס; אוצרות: שי עיד אלוני ושלומית עצבה-ברנע)

לא כל העבודות בתערוכה משתייכות במובהק לעולם האמנות הפלסטית. חלקן נעות לעבר משחק, מדע והתנסות חושית. "רצינו לפנות למגוון ילדים", מסבירה עומר. בעבודה "הלו… הלו" של נועם בר, למשל, הילדים יכולים להתנסות בהעברת קול דרך צינורות ולחוות את תנועתו, בפעולה שנועדה להתבצע גם יחד עם ההורה. "הכוונה היא לאפשר זמן משותף ואיכותי בין הורה לילדו".

"הלו… הלו" של נועם בר, עבודה אינטראקטיבית שמזמינה ילדים והורים להתנסות בהעברת קול דרך צינורות (צילום: מיכל מרנץ)

עיקרון זהה עומד גם מאחורי ההחלטה לצמצם את השימוש במסכים: בתערוכה מוצבות שתי עבודות דיגיטליות בלבד, בעוד רוב החוויה נשענת על מגע, תנועה, קול וחומר. לצד חלל התערוכה פועל חדר סדנה, מעין "סטודיו פתוח", שבו מתקיימת בכל פעם פעילות הקשורה לאחת היצירות.

בתערוכה משתתפים, לצד קצ'קה, אמנים נוספים בהם בר ורבליס, יערה אורן, דקלה לבסקי ופרל שניידר. סדנאות שונות פועלות לאורך שעות הפעילות ומאפשרות לילדים לעבור מהתבוננות ומשחק ליצירה עצמאית.

מוזיאון שנכנס לחיי היומיום של העיר

מרכז דואט להתפתחות הילד באוניברסיטת בן-גוריון מלווה את המיזם. הרציונל הוא לראות באמנות ובמשחק לא רק פעילות פנאי, אלא גם כלים להתפתחות רגשית ולחיזוק הקשר בין ילדים להוריהם. אופי הפעילות של המוזיאון עדיין נמצא בהתהוות, והחזון הוא שגני ילדים וקבוצות מאורגנות יגיעו אליו פעמיים בשנה. כאשר קבוצות מגיעות, הן מקבלות הדרכה קצרה מטעם המוזיאון ולאחר מכן הילדים והמלווים מסתובבים בחלל באופן חופשי.

חלל התערוכה "קו. כתם. צורה" במוזיאון הראשון שלי בשדרות (צילום: יאיר מיוחס; אוצרות: שי עיד אלוני ושלומית עצבה-ברנע)

אבל המיקום בתוך המתנ"ס מאפשר גם שימוש אחר, כמעט אגבי. הורים וילדים יכולים להיכנס למוזיאון כחלק מביקור במרכז הקהילתי, או בזמן שהם מחכים לילד גדול יותר שמסיים פעילות בחדר הסמוך. בכך מתגשם אולי החלק המובהק ביותר בחזון שעליו מדברת עומר: להפוך את המפגש עם אמנות מאירוע חגיגי ונדיר לחלק מחיי היומיום.

בעתיד מתוכננים להתרחב שיתופי הפעולה עם אמנים מקומיים, לצייר גרפיטי על קיר המתנ"ס ולהציב ברחבה פסל שגם עליו יהיה אפשר לטפס. במוזיאון שבו מלמדים ילדים שאפשר להסתכל על כתם ולראות בו משהו אחר, גם הכלל הבסיסי ביותר של עולם המוזיאונים משתנה. במקום "נא לא לגעת", המסר הוא כמעט הפוך: תיגעו, תשאלו, תשחקו – ורצוי לעשות את זה יחד.