דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שישי כ"ח בתשרי תשפ"ז 09.10.26
25.3°תל אביב
  • 20.3°ירושלים
  • 25.3°תל אביב
  • 25.5°חיפה
  • 26.2°אשדוד
  • 23.2°באר שבע
  • 26.2°אילת
  • 24.5°טבריה
  • 21.0°צפת
  • 25.2°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
חינוך ורווחה

"מרחב שמאפשר חופש ודמיון": מוזיאון חדש לאמנות לגיל הרך נפתח בשדרות

"צרו צורה וצבע" של דקלה לבסקי, עבודה צבעונית המיועדת למשחק חופשי ולמגע (צילום: יאיר מיוחס; אוצרות: שי עיד אלוני ושלומית עצבה-ברנע)
"צרו צורה וצבע" של דקלה לבסקי, עבודה צבעונית המיועדת למשחק חופשי ולמגע (צילום: יאיר מיוחס; אוצרות: שי עיד אלוני ושלומית עצבה-ברנע)

המוזיאון שנפתח לאחרונה במתנ"ס בעיר מזמין ילדים בני שנה עד שש לגעת, לטפס, להזיז ולשנות את היצירות. לצד התערוכה "קו. כתם. צורה" פועלת סדנת יצירה, וההורים שותפים לחוויה: "המטרה היא להיות שער לילדים לעולם האמנות"

מיכל מרנץ
מיכל מרנץ
כתבת חינוך
צרו קשר עם המערכת:

על לוחית ההסבר לצד הציור "יער" של איגור רבליס, הידוע בשם Klone, מופיעות שאלות שלא נהוג למצוא במוזיאון: "הביטו בקווים, מה אתם רואים?", "איזו דמות בציור של איגור מוצאת חן בעינכם?" ו"מה לדעתכם היא מרגישה?". לצדן מופיע גם המידע המוזיאלי המסורתי: שם האמן ושם היצירה.

הבחירה הזאת קשורה למקום שבו תלויה העבודה: "המוזיאון הראשון שלי" בשדרות, מוזיאון אמנות המיועד לילדים בגיל הרך ולהוריהם. לוחית ההסבר הקטנה לוכדת בתוכה שניים מהרעיונות המרכזיים שמאחורי המיזם – להפוך אמנות לנגישה כבר בגיל צעיר, וליצור באמצעותה מפגש משותף בין הורה לילד.

"יער" של איגור רבליס (Klone), אחת העבודות המוצגות בתערוכה "קו. כתם. צורה" (צילום: יאיר מיוחס; אוצרות: שי עיד אלוני ושלומית עצבה-ברנע)
"יער" של איגור רבליס (Klone), אחת העבודות המוצגות בתערוכה "קו. כתם. צורה" (צילום: יאיר מיוחס; אוצרות: שי עיד אלוני ושלומית עצבה-ברנע)

"המטרה היא שהמוזיאון יהיה שער לילדים לעולם האמנות", אומרת עפרי עומר, מנהלת התוכן בחברת "שלומית עצבה" שיזמה את המיזם הארצי. "אנחנו רוצים שמוזיאון יהיה מקום בו הם מרגישים בנוח". החברה עוסקת בפיתוח תוכן וחוויות המשלבות בין פעילות לעיצוב, ובהן גם גן הזיכרון בשדרות ופסטיבל "תרפפ"ו", שמפגיש בין מבוגרים בגיל השלישי לילדים.

המוזיאון, שנפתח ב-12 ביולי, הוא השלישי במיזם. הראשון הוקם כאגף במוזיאון "האדם והחי" ברמת גן והשני פועל כמוזיאון עצמאי בפתח תקווה. "רוב הפרויקטים מגיעים אלינו מרשויות מקומיות או חברות עסקיות", מסבירה עומר. "אבל המוזיאונים האלו, הם יוזמה של שלומית עצבה מקימת החברה. מתוך הבנה כי אין מרחב מוזיאלי לפעוטות".

חלל "המוזיאון הראשון שלי" בשדרות. הילדים מוזמנים לגעת, לטפס ולשחק כחלק מהמפגש עם האמנות (צילום: יאיר מיוחס; אוצרות: שי עיד אלוני ושלומית עצבה-ברנע)
חלל "המוזיאון הראשון שלי" בשדרות. הילדים מוזמנים לגעת, לטפס ולשחק כחלק מהמפגש עם האמנות (צילום: יאיר מיוחס; אוצרות: שי עיד אלוני ושלומית עצבה-ברנע)

בשדרות הוקם המוזיאון ביוזמת העירייה, בשיתוף המיזם הארצי של החברה. בניגוד למוזיאונים ברמת גן ובפתח תקווה, הוא אינו עומד בפני עצמו אלא פועל בתוך אחד המתנ"סים בעיר, תחת אגף החינוך. מבחינת עומר, דווקא המיקום הזה הוא חלק מהרעיון. "אמנות צריכה להיות בלב העיר, בחוץ במתנ"ס. לא מוזיאון שנוסעים אליו אחת לשנה".

המוזיאון הוא חלק מ"מרחב אמנויות בן גוריון", שבו פועלים גם בית "אום קולטור", המשמש אמנים מקומיים ליצירה ולהצגה, סטודיו לקרמיקה ומיזמי תרבות נוספים. אחת העבודות בתערוכה מדגימה את החיבור המקומי: "זיכרון מודפס", שיצרו תלמידי מגמת האמנות של התיכון החדש לאמנויות, דקל חברוני ואבי כ"ץ.

"זיכרון מודפס", עבודה של תלמידי מגמת האמנות בתיכון החדש לאמנויות בשדרות, דקל חברוני ואבי כ"ץ (צילום: מיכל מרנץ)
"זיכרון מודפס", עבודה של תלמידי מגמת האמנות בתיכון החדש לאמנויות בשדרות, דקל חברוני ואבי כ"ץ (צילום: מיכל מרנץ)

כשהילדים הופכים לחלק מהיצירה

"קו. כתם. צורה", התערוכה המרכזית המוצגת כיום במוזיאון, מבקשת להכיר לילדים את המושגים הבסיסיים האלה באמצעות עבודות אמנות שנוצרו במיוחד. אלא שהלמידה אינה מתרחשת רק דרך ההתבוננות או השאלות שמופיעות לצד היצירות. כאן, בניגוד כמעט מוחלט לכלל המוכר ממוזיאונים, מותר לגעת. הילדים מוזמנים לזחול, לטפס, להזיז, לבנות ולשנות חלק מהעבודות.

"רצינו לזמן מרחב שמאפשר חופש ודימיון, שאפשר לדבר בו רגש ולשחק בו", אומרת עומר. לחופש הזה יש גם מחיר. חלקו התחתון של המיצג "יער הקסמים" של אליאן (לולה) קצ'קה, העשוי מקרטון, כבר נשחק ונפגע מעט מהמגע המתמשך של המבקרים. עומר אינה נבהלת מכך. "זה חלק מהמחיר שאנחנו בוחרים לשלם", היא אומרת, ומוסיפה כי נשקלת האפשרות להחליף בעתיד חלק מהחומרים בחומרים עמידים יותר.

"יער הקסמים" של אליאן (לולה) קצ'קה. היצירה נועדה למגע ולמשחק של הילדים (צילום: יאיר מיוחס; אוצרות: שי עיד אלוני ושלומית עצבה-ברנע)
"יער הקסמים" של אליאן (לולה) קצ'קה. היצירה נועדה למגע ולמשחק של הילדים (צילום: יאיר מיוחס; אוצרות: שי עיד אלוני ושלומית עצבה-ברנע)

לא כל העבודות בתערוכה משתייכות במובהק לעולם האמנות הפלסטית. חלקן נעות לעבר משחק, מדע והתנסות חושית. "רצינו לפנות למגוון ילדים", מסבירה עומר. בעבודה "הלו… הלו" של נועם בר, למשל, הילדים יכולים להתנסות בהעברת קול דרך צינורות ולחוות את תנועתו, בפעולה שנועדה להתבצע גם יחד עם ההורה. "הכוונה היא לאפשר זמן משותף ואיכותי בין הורה לילדו".

"הלו… הלו" של נועם בר, עבודה אינטראקטיבית שמזמינה ילדים והורים להתנסות בהעברת קול דרך צינורות (צילום: מיכל מרנץ)
"הלו… הלו" של נועם בר, עבודה אינטראקטיבית שמזמינה ילדים והורים להתנסות בהעברת קול דרך צינורות (צילום: מיכל מרנץ)

עיקרון זהה עומד גם מאחורי ההחלטה לצמצם את השימוש במסכים: בתערוכה מוצבות שתי עבודות דיגיטליות בלבד, בעוד רוב החוויה נשענת על מגע, תנועה, קול וחומר. לצד חלל התערוכה פועל חדר סדנה, מעין "סטודיו פתוח", שבו מתקיימת בכל פעם פעילות הקשורה לאחת היצירות.

בתערוכה משתתפים, לצד קצ'קה, אמנים נוספים בהם בר ורבליס, יערה אורן, דקלה לבסקי ופרל שניידר. סדנאות שונות פועלות לאורך שעות הפעילות ומאפשרות לילדים לעבור מהתבוננות ומשחק ליצירה עצמאית.

מוזיאון שנכנס לחיי היומיום של העיר

מרכז דואט להתפתחות הילד באוניברסיטת בן-גוריון מלווה את המיזם. הרציונל הוא לראות באמנות ובמשחק לא רק פעילות פנאי, אלא גם כלים להתפתחות רגשית ולחיזוק הקשר בין ילדים להוריהם. אופי הפעילות של המוזיאון עדיין נמצא בהתהוות, והחזון הוא שגני ילדים וקבוצות מאורגנות יגיעו אליו פעמיים בשנה. כאשר קבוצות מגיעות, הן מקבלות הדרכה קצרה מטעם המוזיאון ולאחר מכן הילדים והמלווים מסתובבים בחלל באופן חופשי.

חלל התערוכה "קו. כתם. צורה" במוזיאון הראשון שלי בשדרות (צילום: יאיר מיוחס; אוצרות: שי עיד אלוני ושלומית עצבה-ברנע)
חלל התערוכה "קו. כתם. צורה" במוזיאון הראשון שלי בשדרות (צילום: יאיר מיוחס; אוצרות: שי עיד אלוני ושלומית עצבה-ברנע)

אבל המיקום בתוך המתנ"ס מאפשר גם שימוש אחר, כמעט אגבי. הורים וילדים יכולים להיכנס למוזיאון כחלק מביקור במרכז הקהילתי, או בזמן שהם מחכים לילד גדול יותר שמסיים פעילות בחדר הסמוך. בכך מתגשם אולי החלק המובהק ביותר בחזון שעליו מדברת עומר: להפוך את המפגש עם אמנות מאירוע חגיגי ונדיר לחלק מחיי היומיום.

בעתיד מתוכננים להתרחב שיתופי הפעולה עם אמנים מקומיים, לצייר גרפיטי על קיר המתנ"ס ולהציב ברחבה פסל שגם עליו יהיה אפשר לטפס. במוזיאון שבו מלמדים ילדים שאפשר להסתכל על כתם ולראות בו משהו אחר, גם הכלל הבסיסי ביותר של עולם המוזיאונים משתנה. במקום "נא לא לגעת", המסר הוא כמעט הפוך: תיגעו, תשאלו, תשחקו – ורצוי לעשות את זה יחד.

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר
פעמון

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״

נרשמת!