ליד ביתם של שרי ודרור אשרם בעיר רחובות הוצב לאחרונה שלט רחוב עם שמה של בתם, שי אשרם ז"ל, שנפלה ב-7 אוקטובר. "שירתה כתצפיתנית במוצב נחל עוז", נכתב על השלט, "נפלה בקרב בשמחת תורה תשפ"ד, 7.10.2023, ילידת העיר".

הדרך לקריאת הרחוב על שמה של אשרם אינה מובנת מאליה, מכיוון שלא מדובר ברחוב חדש. הרחוב בו מתגוררת משפחת אשרם נקרא במקור על שם חנה אברך, פלמ"חניקית ממושב גיבתון הסמוך, שנפלה במלחמת העצמאות. בהסכמת משפחתה של אברך, הרחוב חולק לשניים: חלקו המזרחי נותר בשמו המקורי, וחלקו המערבי, עם הבית שבו גדלה והתגוררה שי אשרם, נקרא על שמה. כך נפגשו על מפת הרחובות סיפוריהן של שתי הצעירות, שגדלו באותו אזור בהפרש של 77 שנים, ונפלו כשהן בנות 19 בלבד.

"הודיה על הזכות לחלוק בעצב"

אחרי נפילתה של שי, האב דרור החליט שהוא רוצה להנציח אותה ברחוב שייקרא על שמה. "ראש העיר, מתן דיל, הציע לי בהתחלה לקרוא גן על שם שי", מספר האב דרור, "אמרתי לו 'תודה, אבל לא'. לפני כמה שנים העירייה התכוונה להקים גני ילדים זמניים בפארק שנקרא לזכר שלושה נופלים. כשראיתי את זה עודדתי את המשפחות לעתור נגד העירייה, ובסוף זה בוטל. אמרתי לעצמי, 'גן לא נשאר. רחוב, שם שהווייז כל פעם מזכיר לך, זה נשאר, זה יזכיר לאנשים את שי שלנו'".

אשרם לא ויתר במשך שנתיים, עד שהעירייה הציעה לחלק את הרחוב לשניים ולקרוא את חלקו על שם שי. בעירייה פנו להילה אשורי, בת אחותה של אברך, שלא היססה. "הרגשתי שיש חיבור עז בין שתי הנשים האלו, שנתנו את חייהן לתקומת ישראל. ברגע הבקשה היה לי ברור שזה מה שצריך להיות". היא פנתה לקרובי משפחתה, וקיבלה את אישורם: "הייתה תחושה של הודיה על הזכות שנפלה בחלקנו לחלוק בעצב, ואולי להקל מעט על הכאב הנורא".

"שי אמרה שהיא רוצה את הגזרה הכי מסוכנת"

"שי הייתה ילדה מצטיינת ובולטת, בלי להתאמץ כמעט", מספרת האם שרי, "היא בכלל לא הייתה אמורה להיות תצפיתנית, היא התקבלה להיות בצוללות". האב דרור ממשיך: "היא לא הפסיקה לדבר איתי על הצוללות, אז דיברתי עם המפקדת, שבסוף אמרה לי: 'אתה יכול להירגע, היא מה-5 שהתקבלו מבין 150 מועמדות'. ואז היא החליטה לא ללכת, אמרה שהצבע הלבן לא מתאים לה, שהיא רוצה ירוק", הוא צוחק, "כשהיא הייתה רוצה משהו, היא הייתה מזיזה את כל העולם. לא עמדו בפניה".

שרי: "בהתחלה לא רצתה בכלל להיות תצפיתנית" נזכרת שרי, "אבל בסוף היא התאהבה בגזרה, אמרה שהיא רוצה את הגזרה הכי מסוכנת. הקצינה שלה רצתה שהיא תצא לקורס מזורז של מ"כיות וקצונה, והיא הייתה אמורה לצאת במחזור של נובמבר, אבל היא אמרה לקצינה שהיא לא רוצה, כי היא רוצה קודם להכיר טוב יותר את הגזרה. הקצינה אמרה לה שהיא לא תוציא אותה במחזור הבא. שי אמרה לה 'את תראי שאת עוד תוציאי אותי'". היא נעצרת, ומחייכת חיוך קטן. "אחרי השביעי, הקצינה הזו תפסה אותי ואמרה לי ששי צדקה, היא באמת התכוננה להוציא אותה".

בבוקר 7 באוקטובר התקשרה שי לאביה. "היא אמרה שקורה משהו גדול, והציעה שנעבור לדודים, כי פה אין לנו ממ"ד. אמרתי לה שיהיה בסדר, שכבר עברנו סבבים, ושיש איתה לוחמים של גולני. קיוויתי שהרגעתי אותה, והלכתי לבית הכנסת". האם מספרת ששי תמיד הייתה הילדה הפחות מודאגת, והייתה צוחקת בסבבים קודמים על אחותה שחר שהיא לחוצה. "לכן, כששחר שמעה ששי לחוצה כל כך, היא אמרה לי, 'אמא, זה בטח רציני'".

בשעות הבאות, מספרת שרי, התקשרה שי לכל הדודים והאחיינים והזהירה אותם. "אותם היא שיתפה בזה שהיא בסכנת חיים, היא נפרדה מהם. רק עלינו היא ניסתה לשמור, לא אמרה לנו שהיא בסכנה".

חנה אברך הגנה על המפעלים בסדום הנצורה, גם אחרי שבן זוגה נפל

חנה אברך נולדה ב-1929, וגדלה במושב גיבתון, סמוך מאוד לשכונת סלע ברחובות בה מתגוררת משפחת אשרם. "היא הייתה אישה יפה ובולטת, עם הרבה גבורה", מספרת האחיינית הילה אשורי.

חנה, שחבריה קראו לה חנקה, למדה ביסודי בבית הספר לילדי עובדים והתחנכה בתנועת הנוער 'המחנות העולים'. בתיכון החליטה ללמוד חקלאות בבית-הספר החקלאי לבנות בעיינות, ועזרה בין היתר לשילובם של עולים חדשים בבית הספר. בזמן התיכון הייתה שותפה להקמת גרעין התיישבותי, וכשסיימה את הלימודים התגייסה עם חבריה לפלמ"ח.

כשהגרעין הגיע לקיבוץ בית הערבה בצפון ים המלח, נעשתה לדמות בולטת בקיבוץ – וגם הכירה את יהודה סולומון, שאיתו תכננה להתחתן. התוכנית לא התממשה. כשפרצה מלחמת השחרור נשלח סולומון לקרבות בגליל. אברך נותרה בבית הערבה, מאחורי קווי האויב, ולאחר תקופה הוחלט לפנות את הקיבוץ.

אברך ביקשה להישאר בחזית, והשתתפה בהגנה על מפעלי סדום, נקודת האחיזה האחרונה של היישוב היהודי בים המלח. במשך תקופה ארוכה עמדה סדום במצור ירדני, תחת הפצצות כבדות, כשהאספקה מגיעה רק במטוסים. במהלך אותה תקופה קיבלה אברך את הידיעה כי סולומון נפל בקרבות במלכיה שבגבול לבנון.

למרות האבל הכבד, חנה בחרה להישאר בסדום. "חזקו ואמצו!", כתבה באחד המכתבים האחרונים להוריה, "זאת מבקשת בתכם, שחברה הוא אשר נפל. אם אדע כי ידעתם לשמור על רוחכם אוכל ביתר קלות להמשיך את חיי".

חודשיים לאחר מכן, בשיא המצור, עלתה אברך על מטוס שיצא מסדום כדי ללוות פצוע לתל אביב. בטיסה הזו נקטעו חייה – רק בת 19 במותה, כמו שי אשרם. "הייתה אמורה להיות לה 'רגילה' קצרה, היא תכננה לבקר את ההורים, אבל מטוס מצרי פגע בהם", נזכר בעצב אמנון גזית, בן דודה של הילה, שהיה אז בן 7. "הם נחתו נחיתת חירום באזור נבי רובין, ליד קיבוץ פלמחים של היום, והערבים המקומיים רצחו אותם". אברך, ועוד ארבעה מנוסעי אותו המטוס נרצחו. "זה היה אבל גדול", אומר גזית, "אנחנו חייבים המון לחברי התנועות הערכיות האלו".

הרחוב: סגירת מעגל

בספטמבר האחרון נערך טקס קריאת הרחוב על שם שי אשרם, שהיה סגירת מעגל עבור שתי המשפחות. בני משפחת אשרם סיפרו על שי, ואשורי סיפרה לתושבים על חנה אברך, וחילקה 200 תמונות קטנות שלה.

"הרגשתי שעשיתי עבור שי משהו גדול", אומר דרור, "אתה יודע, אני מאז חי-מת, חצי עובד, וכל הזמן מנסה לפחות שיהיה משהו לזכרה. עשינו לא מזמן ספר תורה על שמה. הקמנו יחד, האבות של התצפיתניות, פינה יפה לזכרן".

שרי מספרת שרק שינוי השם גרם לה להכיר את סיפורה של אברך. "אני מודה שעד אז בכלל לא ידעתי מי זו חנה שעל שמה נקרא הרחוב. רק אחרי זה פתחתי מחשב וקראתי".

ב'גבול' שבין הרחובות ניצבת מזכרת ממלחמת העצמאות: עמדת שמירה, שהוכרזה כמבנה לשימור. ממזרח, ברחוב חנה אברך, מסיימים תלמידי חטיבת הביניים קציר, בו למדה שי אשרם, את יום הלימודים. צוחקים ומפטפטים, הם חוצים את הצומת השקט, אל הרחוב שנקרא על שמה.

ויש גם עגלת קפה ומסיבה שמחה

חצי שעה נסיעה דרומה מרחובות, במושב גני טל, מוזיקה נעימה מתנגנת. בכניסה לחוות סוסים גדולה ניצבת עגלת הקפה 'שי-שו', שקרויה על שם שי אשרם. ברגע של הפוגה מהעבודה על הטאבון, אברי אגרנוביץ' מצית סיגריה. "באתי לכאן מעגלת קפה אחרת שניהלתי, לא רחוק מכאן. חשבתי שזו הזדמנות לעשות משהו יפה. מאז אני מרגיש שהמשפחה היא חלק מהמקום".

היוזמה, מספרת שרי אשרם, הגיעה אליהם לגמרי בהפתעה. "יום אחד התקשר אליי הבוס שלי בעבודה, יניב, ושאל אותי איך הייתי מכנה את שי. אמרתי לו 'שושה'. הוא צחק ושאל אם יש לי עוד כינוי. אמרתי לו 'שי-שו'. הוא אמר שזה מעולה, ושיחזור אליי. עבר זמן והוא התקשר אליי שוב, וסיפר לי על המקום החדש שהקים לזכרה, בחווה שלו. התרגשתי מאוד. הסתבר שהשם שושה כבר היה תפוס בעגלת קפה אחרת".

עבור האחות שחר, למקום הזה יש משמעות מיוחדת. "לפני שהקימו את זה הייתי מבלה כל יום שישי שלי בקבר של שי", היא מספרת, "היום אני מבלה את כל ימי שישי שלי שם. כל מיני אנשים זוכים להגיע ולהכיר את שי, אפילו אם זה משהו קטן. זו אנדרטה חיה".

אבל ההנצחה שעליה מדברים בני הזוג אשרם בהתרגשות הרבה ביותר היא בכלל מסיבה. "הייתה לבנות במוצב מסורת לעשות מדי פעם מסיבה בחמ"ל בימי שישי", אומרת שרי, "הן קראו לזה 'טי פארטי' (מסיבת תה). הן היו מבשלות ביחד, שרות שירים שהן כתבו על בסיס להיטים, נהנות נורא. בערב האחרון, שמסתבר שהיה בשישי לאוקטובר, אמא של אחת מהן הביאה להן מלא אוכל טעים, לכבוד השחרור של הבת שלה. הן חגגו עד מאוחר, אכלו אוכל טוב. אחת מהן קראה לזה 'דה לסט דיסקו'".

מאז, היא מספרת, הם ארגנו בכל שנה, יחד עם עוד כמה הורים, את ה'טי-פארטי'. "זו מסיבה שמחה, שאפשר לחגוג בה, כמו שהבנות היו רוצות. השנה החלטנו שהיא תהיה אפילו גדולה יותר, ויגיעו נועה קירל ויסמין מועלם". המסיבה תתקיים ב-23 באוקטובר, בהאנגר 11 בתל אביב.

"חשוב לנו שיגיעו כמה שיותר אנשים לשמוח", אומרת שרי, "היו זמרים שאמרו לי שהם רוצים לשיר שירים עצובים, ואמרתי להם שזה לא מה שעושים, זה צריך להיות שמח. מבחינתנו, נארגן את זה כל עוד אנחנו חיים".

גם אשורי מתכננת פרויקט הנצחה, לזכרה של אברך. "אמי הלכה עד יום מותה עם תכשיט, מין קופסא עגולה כזו, ובתוכה תמונה של חנקה אחותה". כדי לכבד את הזיכרון הזה, אשורי מתכננת לייצר תכשיטים מיוחדים עם דמותה של חנה: "אני רוצה שיזכרו אותה. היא הייתה זוהרת ביופיה".