שלוש שנים אחרי הטבח והטראומה, יום הזיכרון ל-7 באוקטובר בבתי הספר הוא יום טעון למורים ולתלמידים כאחד: הוא מציף את הפצעים שעדיין כואבים, ואת השבר, האבל והכעס. אבל איך הוא ייראה עוד עשרים שנה, עם תלמידים שכלל לא היו בחיים בזמן שהאירוע התרחש? על מה חשוב לחנך? פרופסור לפילוסופיה יהודית, פרופסור לחינוך ומשוררת מנסים להשיב על השאלות, ולשרטט טיוטה ראשונה של זיכרון לדורות.

"המשימה לטווח הרחוק היא שיקום הבית"

חנוך בן פזי, פרופ' לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת בר אילן

"יש נקודות בהיסטוריה שהכול נמדד ביחס אליהן והחיים מתחלקים ללפני ואחרי. מלחמת יום כיפור היא נקודה כזאת, וכך גם השבעה באוקטובר. לכן ישנה חשיבות עצומה שאנשי החינוך ואנשי הרוח יעסקו לא בעתיד הקרוב, אלא הרחוק.

"אין ספק כי המשימה לטווח הרחוק היא שיקום הבית. המושג בית, אותו ניתן למצוא בהצהרת בלפור וכן בפי עולים חדשים, התערער לחלוטין בשבעה באוקטובר, כאשר אנשים נדרשו לעזוב את ביתם משני צדי הגדר. שיקום הבית הוא הפרויקט הכי חשוב של החברה האזרחית בכלל ומערכת החינוך בפרט.

"השבעה באוקטובר מפגיש אותנו עם הרוע המוחלט. קשה עד בלתי אפשרי להתבונן בו כפי שהוא, והדחקה או הכחשה הם אמצעים ממשיים בשביל לא להתמודד עם זה. אמצעים אלו נלקחים על ידי אנשים בחברה שנושאים את הכאב הפיזי והנפשי מהיום ההוא או מהמלחמה, או ברמה הפוליטית. מצד אחד יש צמצום של האירוע באמירה 'זה חלק מהסכסוך הישראלי-פלסטיני' ומהצד השני עצימת עיניים אלו מול המעשים שלנו באמירה 'אין חפים מפשע בעזה'.

"ייתכן שנדרשת כאן פרספקטיבה. בשנות השישים של המאה הקודמת אלי ויזל מסר את עדותו באולם כמעט ריק בניו יורק, ועשר שנים לאחר מכן הוא היה כבר שם ידוע לכל. ייתכן שכשהאירועים פחות יכאבו נוכל לגעת בהם יותר.

"לצד הרע, השבעה באוקטובר מציב בפנינו את הטוב. אירחתי בארץ את הפוליטיקאי הקנדי לשעבר סטוקוול דיי, והוא אמר לי: 'אתם צריכים תמיד לזכור את הרגע שאנשים עזבו את עבודתם והלכו להתנדב איפה שהיה צריך – חקלאות, חינוך וכולי'. ואני מוסיף, זה היה המקום שהמדינה קרסה ואנחנו לא. כי האתיקה קודמת לפוליטיקה".

לחנך לחשיבה ביקורתית מחד, ויכולת להקשיב לדעות שונות ממני מאידך

"יש כמובן מחלוקות פוליטיות סביב השבעה באוקטובר, בין אם במחלוקת על האחריות עליו, ובין אם בסכסוך הישראלי פלסטיני, ואני חושב שנכון לשוחח על מחלוקות אלו במערכת החינוך. לשם כך על מערכת החינוך לחנך לחשיבה ביקורתית מחד, ויכולת להקשיב לדעות שונות ממני מאידך. מאז שבעה באוקטובר אני קורא עיתונים מימין ומשמאל, לדוגמא את העיתון של נטורי קרתא, שבאמת השמאל הקיצוני הוא כלום לעומתם".

"צריך לחשוב על מכלול הנוכחות של 7 באוקטובר בבתי הספר. השואה, בין אם זה סיפורים על ניצולי שואה, הכחשתה או פשוט פרטי מידע, מופיעה במקצועות רבים מלבד היסטוריה כמו ספרות ואנגלית, ונוכחת בפעילויות חוץ בית ספריות כמו טיולים שנתיים והמסע לפולין כמובן. לכן השאלה מה יהיה במערכת החינוך סביב השבעה באוקטובר אינה מוגבלת לטקסי הזיכרון בלבד.

"הפילוסוף הגרמני יורגן הברמאס אמר כי אחת הסיבות שה-11 בספטמבר נחרט בזיכרון היא שתאריך הוא פריט מידע אוניברסלי. לכן, אני מרוצה שהשם 'שבעה באוקטובר' התקבע. מלבד התאריך, המילה 'שבעה' מרמזת על השבעה היהודית".

"ישראל לא צריכה להחזיק תחת אחריותה עם כבוש"

יורם הרפז, פרופ' לחינוך במכללת בית ברל ובמכללת אלקסאמי

"בשביל סיפור משותף צריך להסכים על העובדות, ובישראל בה יש ארבעה שבטים ותפיסות עולם פוליטיות שונות ואין הסכמה על העובדות או על הפרשנות של העובדות, למעט העובדה שחמאס תקף באותו יום. שאלות על האחריות של ראש הממשלה, הצבא והמדינה על האירוע ולאורך השנים מקבלות תשובות שונות בהתאם לתפיסת העולם של השבט".

"אנחנו מביטים על העבר שלנו במשקפיים העשויים מהערכים והאמונות שלנו. איש הימין יתבונן בשבעה באוקטובר ויגיד כי הנה ההוכחה שאנחנו צריכים מדינה וצבא חזק, בדומה ללקח מהשואה. לעומת זאת איש השמאל יתבונן בשבעה באוקטובר ויגיד כי זוהי ההוכחה לצורך האמיתי והעמוק שלנו בשלום עם הפלסטינים".

"הסיפור מתנקז למסר אותו אנחנו זוכרים. אין ספק שזיכרון מתוך עצב, נניח בחיבור לסיפורים אישיים, היא דרך הגיונית לחבר תלמידים בעוד עשרים שנה לאירוע שיהיה רחוק מהם. אבל אני חושב שזאת לא המטרה: המטרה היא לזכור אירועים בשביל ללמוד מהם משהו. בהיצמדות לעצב בלבד טמונה סכנה: כך למשל, יום הזיכרון ליצחק רבין איבד מתוכנו כמעט לגמרי. אפילו לא מזהים אותו כפי שראינו לא מזמן".

"המסר העיקרי משבעה באוקטובר הוא הוא שמדינת ישראל לא צריכה להחזיק תחת אחריותה עם כבוש, לא רק כי זה רע לפלסטינים, אלא כי זה רע לנו: משחית את החברה, משחית את ההנהגה, הצבא והעם. בסוף אנחנו צריכים מסר קצר וקליט. מה אנחנו יודעים מבית שני? שגם בזמן המצור, כוחות נלחמו אחד בשני ושבית המקדש נהרס משנאת חינם".

"להקנות לתלמידים את היכולת לנוע בין כמה נקודות מבט בסיפור"

תהל פרוש, משוררת, סופרת, חוקרת ספרות, פסיכולוגית ופובליציסטית

"תפקידה של מערכת החינוך, כפי שאני מבינה אותו, הוא להקנות לתלמידים את היכולת לנוע בין כמה נקודת מבט בסיפור ולדעת להתבונן בזויות שונות של האמת: העולם לא מתחלק בין קורבנות למפגעים. ככה הייתי רוצה שילמדו את הסיפור של השבעה באוקטובר".

"עיצוב הזיכרון הוא למעשה קביעה של הנראטיב של האירוע. הוא מעשה של ליקוט וסינון של מה אנחנו רוצים לזכור, ומה לא. לאורך ההיסטוריה ראינו כי מי שקובע מהו הנראטיב הוא החזק ולכאורה המנצח, וגם במקרה של שבעה באוקטובר, הניסיון לכנות את המלחמה כ'מלחמת התקומה' ולא 'מלחמת השבעה באוקטובר' הוא ניסיון להדגיש את הגבורה והתקומה מבלי להזכיר את הכישלון והמחדל של ממשלת ישראל".

לא להתעלם מההקשר: הסכסוך, הפריפריה

"האישי הוא הפוליטי, ולכן גם אם במערכת החינוך בעוד עשרים שנה יבחרו לספר את הסיפור של השבעה באוקטובר דרך סיפור אישי של נער מהעוטף, לא ניתן להתעלם מההקשר שבו הסיפור מסופר: בין אם ההקשר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ובין אם ההקשר הכלכלי-חברתי: הטבח נעשה בפריפריה הישראלית, עוטף עזה, שם התחננו במשך שנים למיגון.

"ברור שהרוע שנחשף בטבח – הרציחות, האונס, האלימות והחטיפות שנעשה על ידי חמאס הוא בלתי נתפס, כזה שיוצר עיוות בזמן ובמרחב. אבל שיתוף הפעולה בין ממשלת ישראל לחמאס חושף את טביעת האצבע של ישראל על הטבח הזה.

"ואם התפיסה היא שהמשוואה היא לא רק קורבנות ופוגעים, אז צריך לזכור את כוחו של הקולקטיב שפעל במקומות בהם הייתה אמורה להיות ממשלה ולא הייתה, או במאבק לשחרור החטופים, שאילולי המאבק הם לא היו משתחררים.

לקרוא מסות ויצירות שמתארות את הסבל במלחמה

"ובכלל, אני חושבת שייטב לתלמידים לקרוא מסות ויצירות ספרותיות שמתארות את הסבל, הקושי וההשפעות על האנשים והחברה בזמן מלחמה ואחריה. דוגמא ליצירה כזו, שקראתי בעצמי היא 'אמרות משפחה' של נטליה גינזבורג אבל יש כמובן עוד.

"חנה ארנדט, שגם אותה קראתי בזמן המלחמה, אמרה שהאלימות והמלחמה מטפשת את בני האדם. לצד זאת חברות משתנות, עמים משתנים, ומי יודע? אולי בעוד עשרים שנה נהיה פחות אווילים".