"היום הזה חשף כאב אבל גם אחריות גדולה, אנשים שיצאו מבתיהם לסייע, לחלץ, לעזור למי שצריך. ברגעים ההם נזכרנו באמת הפשוטה, שגם אם אנחנו מגדירים את עצמנו אחרת לפי השקפה או עמדה, אנחנו קודם כל בני אדם", אמר יו"ר ההסתדרות ארנון בר-דוד בטקס לציון שלוש שנים לאירועי ה-7 באוקטובר שנערך היום (ראשון) בבית ההסתדרות בתל אביב.

"לא נוכל למחוק את המראות ולמלא את החלל אבל נוכל לבחור איך נחיה מכאן – חברה שאינה מפקירה, שאינה שוכחת את החלשים", הוסיף בר דוד. "מכאן בשם העובדות והעובדים שאנחנו מייצגים אני מבקש מכם להמשך לפעול למען החברה. השליחות שלנו כהסתדרות נוגעת בביטחון של האדם – זו התחייבות לעתיד שאיש לא יהיה שקוף, שאיש לא יישאר לבדו. שכל מי שמתמודד עם קושי יימצא אצלנו יד מושטת.

"אנחנו מחויבים לכוחות הביטחון, לאזרחים ולשיקום החברה – לשמור את היכולת להתווכח בלי לשנוא, להכיל מחלוקות בלי להיפרד. האחריות היא של כל אחד ואחת מאיתנו. לא נשכח את הנרצחים, לא נוותר על החיים ונפעל לעתיד טוב יותר".

יו"ר הסתדרות עובדי המדינה, עו"ד אופיר אלקלעי, סיפר על בן דודו, אלוף משנה רועי לוי, שנפל ב-7 באוקטובר: "רועי נפצע בצוק איתן, ולמרות שיש לו חמישה ילדים, בחר להמשיך ולשרת בזכות תכונות האופי שלו: מנהיגות, ענווה ודוגמה אישית. בצניעות שלו, לא היה מספר לאף אחד כשקיבל קידום.

"כשהיה מג"ד הגיע לבקר משפחה של חייל שלו שנפל – ביקש להיפגש עם האב באופן אישי ואמר לו 'אני המפקד. אני הייתי אחראי'. זה האיש. ב-7 באוקטובר בסרטונים רואים איך הגיע לקיבוץ רעים עם ארבעה לוחמים ונכנס ראשון בתור מח"ט. כזה הוא היה. לזכרו בנינו את גבעת רועי שמנציחה אותו ואת כל גיבורי השבעה באוקטובר. שנדע ימים יפים יותר".

"באותו הבוקר אביתר התקשר להגיד שנצא למיגונית", סיפרה רחל אדרי מאופקים. "כשחזרנו הביתה דוד אמר שיש יריות ואמרתי לו שזה בטח חיסול חשבונות של עבריינים. אבל אז יצאתי החוצה, ראיתי את החלונות בחדר השינה מנופצים וחמישה גברים בבית. שאלתי 'מי אתם' והם אמרו לי שהם שהידים. התחלתי לצחוק – זה היה נראה לא אמיתי. אבל אז ראיתי את התחמושת שהניחו על המיטה שלי והבנתי.

"באותו רגע הרגשתי את בורא עולם על הכתפיים שלי. אמרתי לדוד שאלה אורחים שבאו לחגוג לו יומולדת, נארח אותם. התחלתי לדבר איתם. הוצאתי את העוגיות שהכנתי כמה ימים לפני כן… שתדעו שבכלל רציתי כבר לזרוק אותן כדי שאני לא אוכל אותן בעצמי ואיכשהו לא זרקתי.  אמרתי לעצמי זה הזמן להכין קפה ולפי זה סימנתי לבן שלי כמה מחבלים יש בבית. הייתי בטוחה שירצחו אותנו ואמרנו שמע ישראל. הוצאתי להם אוכל אמרתי לא לחמם כי שבת".

בנה, אביתר אדרי, שוטר שיצא להלחם במחבלים באותו הבוקר, סיפר על המאבק שניהלו ברחבי העיר חיילים, שוטרים ואזרחים שיצאו להלחם במחבלים: "היו להם מפות, פתקים עם שמות בתי הכנסת, זמני תפילה. הם ידעו הכל. 28 תושבי העיר נרצחו. יחד עם כל מי שהיה במקומות אחרים 53 נרצחים. רובם היו מהשכונה שלנו, ידעו שאצלנו אין ממדים אלא מיגוניות בחוץ ואפשר לטבוח במי שיוצא".

אביתר אמר שאביו, דוד, חגג יום הולדת וקיבל את חייו במתנה אבל לא שרד את הטראומה ונפטר בסופו של דבר מכאב לב. "מה שחשוב במסר שלנו זה שכולנו חווים כאבים ומשברים אבל חשוב לדעת לדבר ולשתף ולהביע רגשות ותעזרו למי שצריך. אנחנו לא הצלחנו לעזור לאבא שלי עם זה וזה המסר שלי אליכם".

רחל סיפרה שהתלבטה האם להפוך את הבית למוזיאון אבל החליטה שלא תעזוב את ביתה בה גדלו ילדיה. "אני לא אתן למחבלים לנצח בזה שייקחו לי את הבית", אמרה. "תודה לבורא עולם שהמחבלים נכנסו אלי ולא לבית עם ילדים ותינוקות ומזל שאף אחד מהמשפחה לא יכל לבוא לחגוג באותו יום עם דוד ולא היו שם איתנו".