באחת הסצינות הידועות מהסרט 'זמנים מודרניים', צ'רלי צ'פלין מהדק ברגים בפס ייצור נע. הוא חוזר באובססיביות על התנועה, וממשיך לבצע אותה גם כשהוא מתרחק מפס הייצור. הוא אפילו רודף אחרי עוברת אורח כדי להדק את הכפתורים בחולצתה. הסצינה הזו הפכה לארכיטיפ תרבותי, שמסמל את טשטוש הגבול בין האדם למכונה, תוצר לוואי של רתימת הטכנולוגיה למקסום רווחים.

המופע של 'תזמורת המהפכה', שמשלב הקרנה של הסרט עם נגינה חיה של הפסקול, מציע הזדמנות להתבונן בארכיטיפ הזה ברגע ההיסטורי הנוכחי. עליית הבינה המלאכותית מעצימה את החרדה שצ'פלין ביטא. יתרה מזאת, כיום לא רק האדם עלול לחזור על אותה פעולה עד כדי שיגעון, אלא גם המכונה עצמה. כשם שצ'פלין ממשיך להדק כל מה שנראה לו כמו "בורג", גם אם מדובר בכפתור בחולצה, כך סוכן AI סורר שקיבל משימה עלול להמשיך לבצע אותה בלי להתחשב בהשלכות, גם אם הדבר כרוך במחיקת קבצים קריטיים או בפריצה למאגר של חברה אחרת. אפשר לדמיין את המכונה עצמה יוצאת מגבולות המפעל וממשיכה להדק ולכפתר כל דבר ברחוב, בלי להבחין בין הפעולה שהתבקשה לבצע לבין המציאות שסביבה.

כשהמכונה מחקה את האדם, והאדם מחקה את המכונה

כיום, הדפוסים שבני האדם חוזרים עליהם כאוטומטים אינם דווקא פיזיים אלא רגשיים, חברתיים ולשוניים. באופן אירוני, הדבר קשור למודלי השפה הגדולים, שבעצמם מחקים דפוסי כתיבה אנושיים.

הסכנה היא שהמכונה, שלמדה לחזות מה תהיה המילה הבאה במשפט, תעודד התכנסות תרבותית לסגנון ממוצע וצפוי. כך נוצר מצב שבו האדם מחקה מכונה, שמחקה בעצמה את דפוסי הכתיבה של האדם הממוצע. כתוצאה מכך, האדם עלול לאבד מייחודיותו, לכתוב ולחשוב באופן ממוצע וצפוי יותר, ולהפוך לקל יותר לחיזוי.

כשאני נעזר בבינה מלאכותית בתהליך הכתיבה והעריכה, אני מודע ליתרונות הגדולים שיש לשימוש זהיר בה, למשל באיתור מהיר של מידע או בזיהוי שגיאות. ובכל זאת, אני תוהה לפעמים: האם השימוש בה מעודד אותי לכתוב ולחשוב בצורה תבניתית יותר? האם הוא גורם לי להתעצל בתהליך גיבוש נקודת מבט וסגנון ייחודיים?

החשש שהתפתחות טכנולוגית תצמצם את יכולת ההבעה האנושית בא לידי ביטוי גם באופן שבו הסרט מתייחס לקולנוע עצמו. 'זמנים מודרניים' נוצר בתקופת המעבר מהסרט האילם לסרט המדבר, וצ'פלין חשש שהמעבר יפגע בכוחן של שפת הגוף והתמונות לספר סיפור ולהביע רגשות. בהתאם לכך, הדיבור בסרט משמש בעיקר להעברת הוראות ומסרים תכליתיים, כמו דבריו של הבוס במפעל או תשדירים מוקלטים. לעומת זאת, רגשות, מערכות יחסים ואפילו מאבקי עובדים מוצגים בסרט כמעט ללא מילים.

דמויות הנווד והנערה בסרט, שביניהן מתפתח קשר רומנטי. "רגשות, מערכות יחסים ואפילו מאבקי עובדים מוצגים בסרט כמעט ללא מילים" (צילום: משה צ'יטיאת ולחברת רוי אקספורט : Modern Times © Roy Export S.A.S)

כאדם של מילים, יש בי התנגדות אינסטינקטיבית לגישה הזו. בעיני יש הרבה כוח חיים במילים, אבל קשה להכחיש שכיום המילה זולה מתמיד. מודלי השפה הגדולים יכולים לייצר בהינף מקלדת טקסט ארוך שנראה מובן וקוהרנטי. בחודשים האחרונים התאכזבתי לראות מדי פעם בדיונים פוליטיים בפייסבוק מגיבים שכותבים משהו בסגנון "זה מה שיש לג'מיני להשיב לך", ואז מצרפים בהעתק והדבק תגובה דעתנית ומפורטת, שבעבר הייתה מעידה על השקעת זמן ומחשבה. כשהמילים כבר לא מעידות על אדם שעומד מאחוריהם, מתבהר החוסר ב"מוזיקה" שלהן – הנימה, הקצב וההקשר הייחודיים שנלווים לדיבור שהוא חלק ממפגש אנושי רחב יותר.

בעידן הבינה המלאכותית, כוחה של אמנות חיה

טכנולוגיה פותחת אפשרויות חדשות, אך בו בזמן גם סוגרת או משכיחה אפשרויות אחרות. כדי שיותר אפשרויות ייפתחו מאשר ייסגרו, נדרשת בחירה מודעת לשמר מגוון דרכי חיים, ביטוי ויצירה, גם אם הן הפכו לפחות "יעילות". בהקשר הזה, יש משמעות לבחירה של 'תזמורת המהפכה' להקרין את הסרט בליווי נגינה חיה של תזמורת, כפי שהיה נהוג בימי הסרט האילם. זו בחירה להמשיך לקיים ולחדש צורת אמנות שלכאורה עברה מן העולם, פשוט כי היא עדיין אפשרית, וכי יש בה יופי.

בניגוד לימי הראינוע, כיום אין צורך בנגן או בתזמורת כדי להקרין סרט. אפשר פשוט להשמיע את הפסקול המוקלט. ובכל זאת, יש כוח הבעתי בנגינה התזמורתית, בניואנסים המוזיקליים שנשמעים בה. ניואנסים שאני מרגיש, אבל חסרות לי המילים המדויקות לתאר אותם… ואולי העובדה שעשרות בני אדם עמדו מולי והציגו אמנות חיה וחד פעמית, היא אמירה ערכית בפני עצמה, שנותנת תוקף מחודש לרעיונות של הסרט.

ללוח מופעי 'תזמורת המהפכה'