הפרשה השנייה בתורה מציגה בפני הקוראים שני עונשים אדירים ומכוננים שהושתו על האנושות בראשיתה. האחד הוא כמובן סיפור המבול, שבו האל משמיד את כל חיית הארץ ואת כלל האנושות, מלבד אלו שנאספו לתיבתו של נח, עקב חטאיהם של בני האדם. השני, המופיע בסוף הפרשה, הוא סיפורו של מגדל בבל, המתאר את פירוק החברה האנושית האחדותית, ושבירת הכלי הבסיסי ביותר ששימש לבנייתה, השפה.
הסיפור נפתח בפסוק המסתורי: "וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים" (בראשית י"א א). מרבית הפרשנים מפרשים את צירוף המילים "שפה אחת" כפשוטו, והיו מי שהסבירו כי הכוונה ללשון הקודש. הפירוש לצירוף "דברים אחדים" פחות מוסכם, אך פרשנים רבים נטו להדגיש את האחדותיות. בבראשית רבא נכתב כי יש לקרוא "וּדְבָרִים אֲחוּדִים", כלומר שלא רק שדיברו את אותה שפה, אלא שדיברו באופן אחוד והבינו אחד את השני לחלוטין. גם רב סעדיה גאון מפרש את המילים כביטוי של אחדות ומציע כי פירושן "דיבור אחד".
לאחר מכן הקורא למד כי השימוש במילים מאפשר לבני האדם לשתף פעולה וליצור מציאות: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר. וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם" (בראשית י"א ג-ד). כבר מסיפור הבריאה ניכר כוחן של מילים בפי האל, אך כאן הן משמשות גם את האדם כדי לפרוץ את גבולות האפשר. לא לשווא מילת הקסם "אַבְּרָקָדַבְּרָה" ככל הנראה הגיעה מצירוף המלים "אברא כדברא" – אברא את מה שאדבר.
ההמשך מוכר: בני האדם בונים גורד שחקים, פשוטו כמשמעו, כלומר מגדל שיגיע עד השמים. אלוהים רואה את שעשו ומבין שאותו כוח מיוחד של השפה האחת אפשר להם לבנות אותו, ועכשיו הם יכולים לעשות כל מה שיזממו. לכן הוא מבלבל את שפותיהם כך שלא יבינו זה את זה ומפזר אותם על פני הארץ.
"אין עריצות גדולה מזו של האחדות"
סיפור מגדל בבל מפורש פעמים רבות כאזהרה מפני חציית הגבולות של האנושי. ההגעה לשמים יכולה לסמל פריצה של מסגרת החיים של בני האדם, כמרד נגד הגירוש מגן העדן, ולעיתים אף כניסיון להגיע למדרגתו של האל.
לפי תפישה זו, ניתן להבין כי בני האדם נהנו תחילה ממצב של תקשורת אופטימלית, שהייתה מעין כוח על שאפשר להם ליצור מה שרצו. נפילת המגדל, אם כך, היא גירוש שני מגן עדן. אך האם המצב של "שפה אחת ודברים אחדים" אכן היה אידיאלי עבור בני האנוש?
פרופ' ישעיהו ליבוביץ' התייחס לפירוקו מגדל בבל ולערבוב השפות והתרבויות כחסד שעשה האל עם בני האדם. "אין עריצות גדולה מזו של האחדות והאחידות הכפויות על האדם, שאינן משאירות מקום לחילוקי דעות ולמאבקים על דעות שונות ואף מנוגדות", כתב ליבוביץ', "ההתמודדות והעימות בין ניגודים אלה הם המונעים שליטת גוף מרכזי אחד, שהוא תמיד שלטון רודני על כל האחרים".
אם כן, במקום שבו יש שפה אחת, תרבות אחת ומטרה אחת, תמיד תהיה גם כפייה ועריצות. לדידו, לא תיתכן חברה ממשית שבה הדיבור, הרצון והמעשה של כלל האנשים זהים, אלא רק חברה שבה דיבור, רצון ומעשה אחד נכפים על הכלל.
"יש לי שפה אחת, והיא אינה שלי"
פרשן רדיקלי נוסף של סיפור מגדל בבל היה הפילוסוף הצרפתי ז'אק דרידה, בספרו 'נפתולי בבל' ובחיבורים נוספים. דרידה עסק בשפה באופן נרחב בהגותו, ובספרו 'החד לשוניות של האחר' הוא מסביר את המקור הביוגרפי של עיסוק זה בכותבו: "יש לי רק שפה אחת, והיא אינה שלי".
השפה הזו היא הצרפתית, אך זו לא הייתה שייכת לו. הוא נולד כיהודי ספרדי, אך לא דיבר עברית; הוא היה מוגרבי צפון אפריקאי, שגדל באלג'יריה, אך לא דיבר ערבית; היה אזרח צרפת מתוקף צו כרמיה, שהעניק ליהודי אלג'יריה אזרחות, אך אזרחות זו ניטלה ממנו בהינף יד בתקופת משטר וישי הפרו-נאצי.
הצרפתית נשארה איתו, אך הצרפתיות נותרה מוטלת בספק, וכך גם השייכות שלו לשפה ושל השפה אליו. ה"חד לשוניות", אותה אחידות בין שפה, זהות, חברה, גאוגרפיה ותרבות – יתכן שהיא נכונה לאחרים, אך לא תהיה מנת חלקו.
עבור דרידה, מגדל בבל ופירוקו מהווים את המטאפורה התרבותית האולטימטיבית לתורת הדה-קונסטרוקציה, המזוהה כל כך עם מפעלו ההגותי. קצרה היריעה מלהסביר את המושג דה-קונסטרוקציה לאשורו או לפרט את משמעויותיו הפילוסופיות, אך משמעותה הישירה של המילה בלעז היא פירוק או הריסה, ובתרגום מילולי יותר: פירוק הבנייה.
עבור דרידה, הריסת המגדל בידי האל כופה את המצב הקיומי האנושי של ריבוי שפות. ריבוי השפות גוזר פרקטיקה חדשה, חשובה מאין כמוה עבור דרידה: התרגום. כדי לפתח הבנה או תקשורת בין בני אדם, או בין אדם לטקסט, נדרשת פעולת תרגום. הדבר נכון כמובן במצבים של מפגש בין-שפתי, אך דרידה מזהה את הצורך הזה בכל מפגש או קריאה, בכל מצב שבו אדם נדרש לפרש את דבריו של האחר, לגשר על האחרות המובנית.
מעצם אופיו, התרגום לעולם אינו מושלם, הוא איננו מגיע להבנה זהה. לכן יש בתרגום גם את התשוקה המוקדמת לאותה אחידות ראשונית, ואולי גם ל"שפה אחת", השפה הקדושה שדרכה היה ניתן באמת להבין את הדברים בצורה מושלמת.
"התרגום נעשה הכרחי ובלתי אפשרי"
דרידה קורא את פירוק מגדל בבל לא רק כעונש על ניסיונם של בני האדם להגיע לשמים אלא גם כעונש על שאיפה אחרת, חמורה יותר לדעתו. לאחר שהם מתארים את שאיפתם לבנות מגדל שראשו בשמים הם ממשיכים "וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ" (בראשית י״א ד). היומרה לקרוא לעצמם בשם היא שמעוררת את כעסו של האל. השם, המילה, היא זו שמכוננת את עצמותו של דבר, ובני האדם רוצים לקרוא לעצמם בשם.
בתגובה, כותב דרידה כי האל "מנחית את התרגום ואוסר עליו באחד. הוא מנחיתו ואוסר עליו, מועיד, אך לכישלון… התרגום נעשה אפוא הכרחי ובלתי אפשרי כתולדת מאבק על קניין השם".
השם היחיד שנותר במקום בו שעמד המגדל, "בבל", הוא עדות לערבוב הגדול, לבלבול שחולל האל. כפי שנכתב בפסוק האחרון של הסיפור: "עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ". אך דרידה שב ומפרק גם את השם הזה, ומציע שגם הוא, כמו המגדל, בנוי מלבנות שפתיות המרכיבות אותו: בא-אב-אל. לפי פירוש זה, בבל היא גם חותם שמו של האל האב, כך שבמקום לתת לעצמם שם, נותר המקום בשמו שלו.
דו המשמעות שאותה מוצא בשפה העברית דרידה הצרפתי, שאינו דובר עברית, בשם הזר 'בבל' (שגם לו קונוטציות ואסוציאציות של גלות וחיצוניות), מדגישה הן את הבלבול והן את הפער המובנה של התרגום. היא גם מבהירה את הכישלון בעצם הניסיון להעניק משמעות דרך מתן שם. שהרי המשמעות עצמה עשויה להתפרק ולהיבנות מחדש, לקבל עצמאות בעולם. החופש הזה נקנה דווקא בהתפרקותה של החד-לשוניות.