אחת הפוזיציות האהובות על ראש הממשלה בנימין נתניהו היא עמדת המסביר: עומד על במה עם מצגת מאחוריו. גם בקמפיין הזה לא נפקד מסך הפלזמה מרשימת העזרים, ואתמול (ראשון) הוא רתם אותו לאחת הסוגיות הקריטיות ביותר: תפיסת הביטחון של ישראל.
על פניו ההצהרה לתקשורת נראתה כמופע מרשים של ראש הממשלה, המגלה תפיסת עולם קוהרנטית, תקיפה וברורה. אבל מבט מעבר להגשה חושף תמונה אחרת.
ה"פרומפט" האסטרטגי? את המושג תפיסת ביטחון קשה להגדיר, אבל ברוח התקופה אפשר לתאר אותו בתור ה'פרומפט', ההוראה היסודית ביותר שממנה צריכה להיגזר כל ההתנהלות הביטחונית והאסטרטגית של ישראל. מסמך כזה צריך להכיל את המרכיבים הבסיסיים ביותר של המציאות, כמו הסיכונים והפוטנציאלים המרכזיים ואופן ההתמודדות הראוי איתם. קשה לומר שהמסמך בן שני העמודים שהציג נתניהו, שמטרתו המרכזית היא קמפיין, עמד באמות מידה אלה.
הודאה באשמה: סוגיית החמיקה מהאחריות של נתניהו לטבח נותרה פתוחה מ-7 באוקטובר, בסירובו לחקור את האירוע או להודות באשמה שלו, ישירה או תורמת. כל זאת עד אתמול למעשה. בפתח דבריו תיאר נתניהו את החשיבות של הצגת תפיסת ביטחון להנחיית כוחות הביטחון ואמר:
"לפני 10 שנים פחות או יותר אני גיבשתי תפיסת ביטחון והצגתי אותה לראשי הארגונים. והיא השתנתה מאז, התווספו דברים, קרו דברים במלחמת התקומה. בתחילתה התחיל שינוי קוטבי בתפיסת הביטחון ואני אציג את זה כאן".
כלומר:
- הכרה בחשיבות של תפיסת ביטחון.
- הודאה בכך שתפיסת הביטחון הדומיננטית בעשור האחרון גובשה על ידיו והיא הייתה בעייתית.
- הכרה בכך שהשינוי התחיל בעקבות המלחמה.
ובקיצור: נתניהו מודה לראשונה שתפיסת הביטחון שהנחיל הייתה בעייתית, והשתנתה רק בעקבות המלחמה.
עקרונית אפשר לראות בזה רגע, עקיף ובלתי מכוון, של הכרה בטעות והודאה באשמה. אם ההכרה הזאת הייתה מניבה תהליך של חשבון נפש וחישוב מסלול מחדש אפשר היה להחליט להסתכל על כוס המלאה. אבל המסמך שהציג אתמול נתניהו מספר סיפור אחר.
מעבר לקישוטים אין חדש: למרות הפתיח, שמדבר על ריענון העקרונות הבסיסיים ומזכיר גם "מניעה", בעקרונות עצמם מושג זה נעדר. כמוהו גם "סיכול", "שיבוש" או כל מושג אחר שיכול להעיד על כיוון חדש. במקום פיתוח ראייה מרחבית חדשה, פעולה רציפה מעבר לגבול או ביסוס מחדש של ישראל במזרח התיכון – מובא עיקרון אוורירי של "יוזמה, תחבולה וגישה ביקורתית", נוסח שנכון תמיד ולא מחייב אף פעם. בסך הכול, מעבר לקישוטים, מתקבל משהו די דומה לתפיסת הביטחון הקלאסית של ישראל: יתרון איכותי, התרעה, הרתעה והגנה.
אפשר לזהות במסמך, ובעיקר באופן שבו דיבר ראש הממשלה, ביטויים לכאורה של גישה חשדנית, ולכן "מפוכחת" וריאליסטית יותר. אבל זה שינוי קוסמטי בלבד, כל עוד הוא לא מתבסס על ראיה אסטרטגית חדשה. בטווח הארוך, חשדנות איננה תכנית עבודה. היא מתפוגגת, מתבלבלת, ועשויה גם לגרום לטעויות. עידוד ביקורתיות ויוזמה זה תמיד נחמד, אף אחד לא מעוניין לעודד קונפורמיזם ופסיביות, ובכל זאת צריך להציג רעיונות עמוקים יותר כדי להבטיח שינוי.
7 באוקטובר אינו איום: בתוך מניין האיומים מופיעים רחפנים, נשק בלתי חוקי בישראל ואפילו מחשוב קוונטי (שמוזכר בצורה נטולת הקשר). מה שלא מופיע הוא האפשרות לחדירה קרקעית לישראל של צבא טרור – חמאס, חיזבאללה או כל מיליציה שעוד עלולה לקום בסמוך לגבולותיה הארוכים של ישראל. כלומר – 7 באוקטובר.
את היעלמות איום החדירה אפשר אולי לייחס להצלחה הזמנית בסיכול האיום מכיוון חמאס וחיזבאללה, אך זה מעיד בעיקר על קוצר הראות של המסמך. בלתי מתקבל על הדעת שחדירה קרקעית לישראל תוסר מתרחיש הייחוס לאיום על ישראל. עם כל כבוד למחשוב הקוונטי.
התיקון שלא קרה: אפשר להמעיט בערך המסמך ולומר שנתניהו בסך הכול רצה לעשות קמפיין בחירות. אבל זו בדיוק הבעיה: הטשטוש העמוק בין קמפיין לתיקון, בין גורלו של ראש הממשלה לגורלה של המדינה. אפשר לתת לנתניהו ציונים טובים יותר או פחות על תפקודו בשלוש השנים האחרונות, אבל צריך להכיר באמת: לא יכולה להיות למידה מערכתית משמעותית עד שהקשר הגורדי הזה יותר. לא יכולה להיות בחינה אמיתית שמנוהלת בהתאם לאינטרס פוליטי אישי כל כך. שינוי התנהגות כן, אבל לא שינוי עמוק.
העיסוק הנרחב בשבעה באוקטובר יכול לייצר את האשליה שהופקו לקחים. התקפיות במקום הגנתיות, דריכות במקום שאננות, השקעה במקום דלדול, יוזמה במקום פסיביות. אבל זו רק אשליה, שתתפוגג עם הזמן. שידוד מערכות אמיתי דורש מרווח נשימה אחר, כזה שאי אפשר להשיג באוויר פוליטי מורעל כל כך.