גילוי נאות: הוצאת הספרים עם עובד נמצאת בבעלות ההסתדרות החדשה, כמו גם חברת 'דבר ראשון' המוציאה לאור אתר זה.

פרק 1

בימי ילדותי מעולם לא הייתי עד למחלה קשה או לקשיי גיל הזִקנה. הוריי, שניהם רופאים, היו בריאים וחסונים. הם היו מהגרים מהודו, וגידלו אותי ואת אחותי בעיירה האוניברסיטאית הקטנה אָתֵנס, אוהיו, ולכן סביי וסבתותיי היו רחוקים. האדם הזקן היחיד שפגשתי בקביעות היה אישה אחת ברחוב שלנו שלימדה אותי לנגן בפסנתר כשלמדתי בחטיבת הביניים. לאחר זמן־מה חלתה ונאלצה לעזוב את המקום, אבל לא עלה על דעתי לשאול לאן עזבה ומה קרה לה. החוויה של זִקנה מודרנית הייתה מחוץ לתפיסה שלי לחלוטין.

אבל באוניברסיטה התחלתי לצאת עם בחורה מהבניין שלי במעונות ששמה קתלין, וב־ 1985, בביקור בחג המולד בביתה באלכסנדרייה, וירג'יניה, פגשתי את סבתה אליס הובסון, שהייתה אז בת 72. היא נראתה לי אישה נמרצת בעלת נשמה עצמאית. היא לא ניסתה כלל להסתיר את גילה. שערה הלבן שלא נצבע הוברש ישר עם שביל בצד, בסגנון בטי דייוויס. כתמי גיל היו זרועים על זרועותיה, ועורה היה קמוט. היא לבשה חולצות ושמלות פשוטות והדוקות, הייתה מאופרת קלות באודם, ונעלה נעלי עקב בגיל מאוחר הרבה יותר ממה שנחשב רצוי ומומלץ.

עם השנים נודע לי — שכן בסופו של דבר התחתנתי עם קתלין — שאליס גדלה באזור הכפרי של פנסילבניה, בעיירה הידועה בחוות הפרחים והפטריות שבה. אביה היה מגדל פרחים וגידל ציפורנים, ציפורני חתול ודליות בדונמים של חממות. אליס ואחאיה היו הראשונים במשפחתם שלמדו בקולג'. באוניברסיטת דֵלָאוור פגשה אליס את ריצ'מונד הובסון, סטודנט להנדסה אזרחית. בגלל השפל הגדול, רק שש שנים אחרי שסיימו את לימודיהם יכלו להרשות לעצמם להתחתן. בשנים הראשונות עברו אליס וריץ' דירה פעמים רבות בשל עבודתו. היו להם שני ילדים, ג'ים, חמי לעתיד, וצָ'ק. ריץ' קיבל משרה בחיל ההנדסה של צבא ארצות הברית ונעשה מומחה בבניית גשרים וסכרים גדולים. כעבור עשור הועלה בדרגה וקיבל משרה במשרד המהנדס הראשי במטה של החיל על יד וושינגטון הבירה, ושם נשאר עד סוף הקריירה שלו. הוא ואליס קבעו את ביתם בארלינגטון. הם קנו מכונית, נסעו לטיולים ארוכים וגם חסכו קצת כסף. הם יכלו לעבור לגור בבית גדול יותר ולשלוח את ילדיהם החכמים לקולג' בלי לקחת הלוואות.

ואז, בנסיעה עסקית אל סיאטל, לקה ריץ' בהתקף לב. הוא סבל מאנגינה פקטוריס והיה לוקח גלולות ניטרוגליצרין כדי להרגיע את התקפי כאב החזה שתקפו אותו מפעם לפעם, אבל זה היה ב־ 1965 , ואז הרופאים לא יכלו להועיל הרבה לאדם שלקה בהתקף לב. הוא מת בבית החולים לפני שהספיקה אליס להגיע לשם. הוא היה רק בן שישים. אליס הייתה רק בת 56.

בפנסייה שלה מחיל ההנדסה יכלה להחזיק בביתה בארלינגטון. כשפגשתי אותה, היא חיה לבדה בבית הזה ברחוב גרינקסל זה עשרים שנה. חמי וחמותי ג'ים ונאן גרו בקרבת מקום, אבל אליס חיה חיים עצמאיים לחלוטין. היא כיסחה את הדשא וידעה איך לתקן את הצנרת. היא הלכה למכון כושר עם חברתה פולי. היא אהבה לתפור ולרקום ותפרה בגדים ורקמה לכל בני המשפחה צעיפים וגרבי חג מולד אדומים-ירוקים בדגמים מורכבים, כולל סנטה עם אף מכפתור, ושמותיהם עליהם. היא ארגנה קבוצה שעשתה מינוי שנתי להופעות במרכז קנדי לאמנויות הבמה. היא נהגה בשברולט אימפלה V8 גדולה כשהיא יושבת על כרית כדי לראות את לוח המחוונים. היא עשתה שליחויות, ביקרה את המשפחה והביאה ארוחות חמות לחלשים ממנה.

ככל שעבר הזמן, היה קשה שלא לתהות כמה זמן עוד תוכל להמשיך כך. היא הייתה אישה קטנה, גובהה מטר ושישים סנטימטר לכל היותר, ואף שהתרגזה כשמישהו רמז על כך, איבדה קצת גובה וכוח בכל שנה חולפת. כשהתחתנתי עם נכדתה קרנה אליס מאושר וחיבקה אותי ואמרה לי כמה מאושרת עשתה אותה החתונה, אבל דלקת הפרקים שממנה סבלה מנעה אותה מלרקוד אתי. ובכל זאת היא נשארה בביתה והסתדרה בכוחות עצמה.

כשפגש אותה אבי, הופתע לדעת שהיא חיה לבדה. הוא היה אורולוג, משמע שהיו לו מטופלים זקנים רבים, ותמיד הוטרד כשנודע לו שהם גרים לבדם. לפי השקפתו, אם עדיין אין להם צרכים גדולים, הרי בקרוב יהיו להם, וכיוון שבא מהודו, חשב שחובתה של המשפחה להביא את הזקנים אל ביתה, לארח להם לחברה ולטפל בהם. מאז הגיע אבי לניו יורק ב־ 1963 לצורך התמחות הוא אימץ לו כמעט כל היבט של התרבות האמריקנית. הוא ויתר על צמחונות וגילה את היציאה לבילוי עם בחורות. הייתה לו חברה, מתמחה ברפואת ילדים מאזור בהודו שלא דיברו בו את שפתו. כשהתחתן אתה, במקום לתת לסבי לארגן את נישואיו, המשפחה הייתה מזועזעת. הוא נעשה שחקן טניס נלהב, נשיא מועדון רוטרי המקומי, ומספר בדיחות גסות. אחד הימים הגאים ביותר בחייו היה 4 ביולי 1976 , יובל המאתיים של אמריקה, כשנעשה אזרח אמריקני לעיני מאות אנשים מריעים ביציע, ביריד מחוז אתנס, בין מכירה פומבית של חזירים לתחרות ריסוק מכוניות. אבל לדבר אחד לא הצליח להתרגל, לדרך שאנו נוהגים בזקנים ובשבריריים — משאירים אותם לחיות לבדם או מבודדים אותם במוסדות עלומי שם, והם מבלים את רגעי חייהם האחרונים במחיצת אחיות ורופאים שבקושי יודעים את שמם. זה היה רחוק מהעולם שגדל בו כרחוק מזרח ממערב.

לסבי מצד אבי הייתה זִקנה מסורתית, מהסוג שנראה אידילי בעיני מתבונן מערבי. סיטָארָם גָוַואנדֶה היה איכר בכפר ששמו אוּטי, כחמש מאות קילומטר ממומביי, שבו היו אבותינו עובדי אדמה זה מאות שנים. אני זוכר שביקרתי אותו עם הוריי ואחותי באותו הזמן בערך שפגשתי את אליס, כשהוא היה בן יותר ממאה שנים. הוא היה האיש הזקן ביותר, בהפרש ניכר, מכל הזקנים שהכרתי. הוא הלך עם מקל והיה כפוף כמו גבעול חיטה. הוא התקשה כל כך לשמוע עד שאנשים היו צריכים לצעוק באוזנו דרך צינור גומי. הוא היה חלש, ולפעמים נזקק לעזרה בקומו ובשבתו. אבל הוא היה איש מכובד, וחבש טורבן לבן מהודק, לבש קרדיגן מסריג מעוינים והרכיב זוג משקפיים מיושנים ועבי עדשות בסגנון מלקולם X. המשפחה הקיפה אותו ותמכה בו כל הזמן, והכול חלקו לו כבוד — לא למרות גילו אלא בגללו. התייעצו אתו בכל הנושאים החשובים — נישואים, מחלוקות על קרקעות, החלטות עסקיות — והיה לו מקום של כבוד במשפחתו. כשאכלנו, הגשנו לו תחילה. צעירים שבאו אל ביתו השתחוו לפניו ונגעו ברגליו במחוות תחינה.

באמריקה היו משכנים אותו קרוב לוודאי במוסד סיעודי. למקצועני מערכת הבריאות יש שיטת סיווג פורמלית לדירוג תפקודו של האדם. אם אינך יכול להשתמש בשירותים, לאכול, להתלבש, להתרחץ, להסתרק, לקום מהמיטה, לקום מהכיסא, ללכת — שמונה "פעולות יום־יום" — בלי עזרה, כי אז אין לך יכולת לעצמאות גופנית בסיסית. אם אינך יכול לערוך קניות בעצמך, לבשל לעצמך מזון, לנהל את משק הבית שלך, לכבס את בגדיך, לקחת תרופות, להשתמש בטלפון, לצאת מהבית בעצמך ולטפל בענייניך הכספיים — שמונה "פעולות היום־יום העצמאיות" — כי אז אין לך יכולת לגור בבטחה לבדך.

סבי יכול לבצע רק כמה מהפעולות הבסיסיות ומעט מהפעולות המורכבות יותר. אבל בהודו לא היו לכך השלכות קשות. מצבו לא גרר שום פגישות משפחתיות לפתרון המשבר, שום ויכוחים מיוסרים על מה שיש לעשות בו. היה ברור שהמשפחה תבטיח שסבי יוכל להמשיך לחיות כרצונו. אחד מדודיי ומשפחתו גרו אתו, ועם עדר קטן של ילדים, נכדים, אחיינים ואחייניות שגרו בקרבת מקום, מעולם לא חסרה לו עזרה.

הסידור אִפשר לו לנהל אורח חיים שזקנים מעטים יכולים לצפות לו בחברות המודרניות. המשפחה אפשרה לו, למשל, להיות בעל החווה שלו ולנהל אותה, חווה שהוא בנה והקים יש מאַין — בעצם, גרוע יותר מאַין. אביו איבד את כל רכושו — חוץ משמונה דונמים ממושכנים ושני שוורים כחושים — בגין חוב למלווה כספים כשהיבול הכזיב באחת השנים. אחר כך הלך לעולמו והשאיר לסיטָארָם, בנו הבכור, את חובותיו. סיטָארָם היה רק בן 18 , וזה עתה התחתן, אך הוא נאלץ לעבוד בתור מְשרֵת חוֹזי בשמונת הדונמים הנותרים של המשפחה. בתקופה מסוימת המזון היחיד שהוא וכלתו יכלו להרשות לעצמם היה לחם ומלח. הם גוועו מרעב. אבל הוא התפלל והמשיך לחרוש, ותפילותיו נענו. היבול היה יוצא מן הכלל. הוא הצליח לא רק לשים אוכל על השולחן אלא גם לשלם את כל חובותיו. בשנים שלאחר מכן הרחיב את שמונת הדונמים שלו ליותר משמונה מאות. הוא נעשה אחד מבעלי הקרקעות העשירים ביותר בכפר ומלווה כספים בעצמו. היו לו שלוש נשים, שמתו כולן, ו־ 13 ילדים. הוא חינך אותם לרכישת השכלה, לעבודה קשה, לחסכנות, למצוא את דרכך ולהיות נאמן למילתך ולדרוש מאחרים שינהגו כך גם הם. כל ימי חייו קם לפני הזריחה ולא עלה על משכבו עד שעשה סקירה לילית של כל דונם ודונם בשדותיו רכוב על סוס. גם כשהיה בן מאה התעקש לעשות זאת. דודיי חששו שייפול — הוא היה חלש ולא יציב — אבל הם ידעו שהדבר חשוב לו. הם קנו לו אפוא סוס קטן יותר והקפידו שמישהו יתלווה אליו תמיד. הוא סייר בשדותיו עד השנה שבה מת.

אילו חי במערב, היה הדבר נראה אבסורדי. זה לא בטוח, היה רופאו אומר לו. אילו התעקש, ואז נופל ומועבר לחדר מיון עם שבר בירך, בית החולים לא היה מתיר לו לחזור הביתה. הרופאים היו עומדים על כך שיועבר למוסד סיעודי. אבל בעולמו הטרום־מודרני של סבי, הוא בחר איך לחיות את חייו, ותפקידה של המשפחה היה לאפשר את הדבר.

סבי מת לבסוף והוא כמעט בן 110 . זה קרה כשנפגע בראשו בעת נפילה מאוטובוס. הוא נסע לבית המשפט בעיר הסמוכה לרגל עסקיו, והדבר כשלעצמו נראה מטורף, אבל זה היה חשוב לו. האוטובוס התחיל לנסוע בזמן שהוא ירד ממנו, ואף על פי שליווה אותו בן משפחה, הוא נפל. סביר להניח שלקה בדימום תת־דוּרָאלי — דימום בתוך גולגולתו. דודי הביא אותו הביתה, ובימים שלאחר מכן הוא הלך ודעך. הוא זכה לחיות כפי שרצה, מוקף במשפחתו, עד יומו האחרון.

*

רוב תולדות האדם הייתה דרכו של סיטארם גוואנדה הדרך המקובלת לאותם מעטים שזכו להגיע לגיל זקנה ושיבה. הקשישים קיבלו טיפול במערכות רב־דוריות, פעמים רבות שלושה דורות שגרו תחת קורת גג אחת. אפילו כאשר תפסה המשפחה הגרעינית את מקום המשפחה המורחבת )כפי שקרה באירופה לפני כמה מאות שנים(, לא נעזבו הזקנים להתמודד עם קשיי הגיל לבדם. הילדים עזבו בדרך כלל את הבית כשהיו מבוגרים דיים להקים משפחות משלהם. אבל ילד אחד בדרך כלל נשאר, פעמים רבות הצעירה בבנות, אם זכו ההורים לחיות עד זקנה. זה היה גורלה של המשוררת אמילי דיקנסון באמצע המאה התשע עשרה באֶמהֶרסט, מסצ'וסטס. אחיה הבוגר עזב את הבית, התחתן והקים משפחה, אבל היא ואחותה הצעירה ממנה נשארו עם הוריהן עד שהלכו לעולמם. רצה הגורל ואביה חי עד גיל 71 , ובאותה העת היא כבר הייתה בשנות הארבעים לחייה, ואמה האריכה ימים עוד יותר. היא ואחותה חיו בסופו של דבר כל חייהן בבית הוריהן.

ככל שחיי הוריה של אמילי דיקנסון באמריקה נראים שונים מחייו של סיטארם גוואנדה בהודו, אלה גם אלה נשענו על שיטות שמשותף להן הפתרון הקל לשאלת הטיפול בזקנים. לא היה כל צורך לחסוך בשביל מקום במוסד סיעודי או אפילו לארגן משלוח ארוחות חמות. היה ברור שההורים ימשיכו לחיות בביתם ולהיעזר באחד מילדיהם או בכמה מהם. בחברות בנות זמננו, לעומת זאת, זקנה ותשישות נהפכו מאחריות משותפת רב־דורית למצב פחות או יותר פרטי — דבר שנחווה במידה רבה לבד או בעזרת רופאים ומוסדות. איך זה קרה? איך עברנו מחייו של סיטארם גוואנדה אל חייה של אליס הובסון?

תשובה אחת היא שהזִקנה עצמה השתנתה. בעבר לא הייתה ההישרדות עד זִקנה נפוצה, ולמי ששרדו עד זִקנה היה תפקיד חשוב — הם היו שומרי המסורת, הדעת וההיסטוריה. הם נטו לשמור על מעמדם ועל סמכותם כראשי משק הבית עד מותם. בחברות רבות לא רק זכו הזקנים לכבוד וציות, אלא גם ניהלו את הטקסים הדתיים והחזיקו בכוח פוליטי. כה רב היה הכבוד שזכו לו הזקנים, עד שכאשר אמרו אנשים את גילם, הם היו מעמידים פנים שהם זקנים יותר ממה שהם, ולא צעירים יותר. מאז ומעולם שיקרו בני אדם בקשר לגילם. הדמוגרפים קוראים לתופעה הזאת "הגדשת גיל" (age heaping) והמציאו מיני התאמות כמותיות מורכבות לתיקון כל השקרים במפקדי האוכלוסין. הם גם שמו לב שכיוון השקרים שלנו השתנה במאה השמונה עשרה בארצות הברית ובאירופה. היום אנשים מפחיתים פעמים רבות מגילם במפקד האוכלוסין, ולעומת זאת המחקרים של מפקדי האוכלוסין בעבר מראים שאנשים נטו להוסיף לגילם. כבוד הזקנים היה דבר שכל אדם שאף אליו.

אבל לגיל זִקנה אין עוד ערך הנדירוּת. באמריקה בשנת 1790 היו בני 65 ומעלה פחות משני אחוזים מן האוכלוסייה; היום הם 14 אחוזים. בגרמניה, באיטליה וביפן הם יותר מעשרים אחוזים. סין היום היא המדינה הראשונה בעולם שיש בה יותר ממאה מיליון זקנים.

ואשר לבעלות הבלעדית שהייתה לזקנים בעבר על הדעת והחָכמה, גם זו התכרסמה בזכות הטכנולוגיות של התקשורת — החל בכתב עצמו וכלה באינטרנט ומעבר לו. הטכנולוגיה החדשה גם יוצרת מקצועות חדשים ודורשת מומחיות חדשה, שגם היא מכרסמת בערכם של ניסיון רב־שנים ושיפוט רב־וֶתֶק. לפנים היינו פונים אל הזקנים שיסבירו לנו את העולם. היום אנחנו מתייעצים עם גוגל, ואם יש לנו בעיה במחשב, אנחנו פונים לנער מתבגר.

ואולי חשוב מכול, העלייה בתוחלת החיים הביאה עמה שינוי ביחסים בין הצעיר לזקן. בימים עברו היו ההורים שהאריכו ימים מקור ליציבות, לעצה ולהגנה כלכלית נחוצות ביותר למשפחות צעירות שחיפשו נתיבים לביטחון. ומאחר שבעלי הקרקעות נטו גם להחזיק ברכושם עד מותם, הבן שהקריב הכול כדי לטפל בהוריו יכול לצפות לרשת את כל המשק או לפחות חלק גדול יותר מהבן שעזב את הבית. אבל כשהחלו ההורים לחיות חיים ארוכים הרבה יותר, צצו ועלו מתחים. לצעירים נעשתה המערכת המשפחתית המסורתית מאבק על שליטה יותר ממקור ביטחון — על רכוש, על כספים ואפילו על ההחלטות הבסיסיות ביותר על הדרך שיוכלו לחיות בה.

ואכן, במשק הבית המסורתי של סבי סיטארם רחשו תמיד המתחים בין הדורות מתחת לפני השטח. אתם יכולים לדמיין לכם איך הרגישו דודיי כשהגיע סבי לגיל מאה, והם הגיעו לגיל זקנה בעצמם, ועדיין חיכו לרשת קרקעות ולזכות בעצמאות כלכלית. נודע לי על מאבקים מרים בין זקנים ובין ילדים מבוגרים על קרקעות וכסף בתוך המשפחות בכפר. בשנת חייו האחרונה של סבי פרץ ריב סוער בינו ובין אחד מדודיי שבביתו גר. הסיבה הראשונה לא הייתה ברורה: אולי דודי החליט החלטה עסקית בלי סבי; אולי סבי יצא ואיש מבני המשפחה לא התלווה אליו; אולי הוא אהב לישון עם חלון פתוח, והם אהבו לישון עם חלון סגור. תהיה הסיבה אשר תהא, בשיאו של הריב (הכול לפי מי שסיפר את הסיפור) יצא סיטארם בזעם מהבית או שהושאר בחוץ באמצע הלילה. בדרך כלשהי הגיע לביתו של קרוב משפחה אחר במרחק קילומטרים אחדים וסירב לשוב לביתו במשך חודשיים. ההתפתחות הכלכלית הגלובלית שינתה שינוי דרמטי את ההזדמנויות הפתוחות לפני הצעירים. שגשוגן של מדינות שלמות תלוי בנכונותם של הצעירים להיחלץ מכבלי ציפיות המשפחה ולפסוע בנתיב משלהם — לחפש עבודה בכל מקום שתימצא, לעבוד בכל עבודה שירצו, להתחתן עם מי שיחפצו. זה היה נתיבו של אבי מהכפר אוטי אל אתנס, אוהיו. הוא עזב את הכפר תחילה ללמוד באוניברסיטה בנאגפּוּר ואחר כך להיענות להזדמנות מקצועית בארצות הברית. כאשר הצליח במעשה ידיו, שלח סכומי כסף הולכים וגדלים הביתה, עזר לבנות בתים חדשים לאביו ולאחאיו, הביא מים נקיים וקווי טלפון לכפר והתקין מערכות השקיה שהבטיחו יבולים בעונות גשמים שחונות. הוא אפילו בנה מכללה כפרית סמוך לכפר וקרא לה על שם אמו. אבל לא היה אפשר להכחיש את העובדה שהוא עזב ואינו עתיד לשוב.

אף על פי שאבי היה מוטרד מן הדרך שאמריקה נוהגת בזקניה, הזִקנה המסורתית יותר שסבי היה מסוגל לקיים הייתה אפשרית רק מפני שאחאיו של אבי לא עזבו את הבית כמוהו. אנחנו חושבים, בנוסטלגייה, שאנו רוצים את הזִקנה שהייתה לסבי. אבל הסיבה שאין לנו זִקנה כזאת היא שבסופו של דבר אנחנו לא רוצים בה באמת. הדפוס ההיסטורי ברור: ברגע שהיו לאנשים המשאבים וההזדמנות לנטוש את אורח החיים הזה, הם הלכו לדרכם.

*

הדבר המפליא הוא שבחלוף הזמן נראה שהזקנים אינם מצטערים כל כך שילדיהם הולכים לדרכם. ההיסטוריונים מגלים שהזקנים של העידן התעשייתי לא סבלו נזק כלכלי ולא היו אומללים כשעזבו אותם לנפשם. תחת זאת, עם הכלכלות הצומחות התחוללה תזוזה בדפוס הבעלות על הרכוש. כשעזבו הילדים את הבית וחיפשו להם הזדמנויות במקומות אחרים, גילו ההורים, שחיו חיים ארוכים יותר, שהם יכולים להשכיר או אפילו למכור את קרקעותיהם במקום להוריש אותן. ההכנסות הגדלות ואחר כך מערכות הפנסייה אפשרו לאנשים רבים יותר ויותר לצבור חסכונות ורכוש, והדבר אִפשר להם לשלוט שליטה כלכלית על חייהם בגיל זִקנה ושחרר אותם מהצורך לעבוד עד מותם או עד אי־כשירות מוחלטת. המושג המהפכני של "יציאה לגמלאות" התחיל להתגבש.

תוחלת החיים, שהייתה פחות מחמישים בשנת 1900 , טיפסה ליותר משישים בשנות השלושים של המאה, עם התבססותם של שיפורים בתזונה, בתברואה ובטיפול הרפואי. גודל המשפחה ירד משבעה ילדים בממוצע באמצע המאה התשע עשרה לקצת יותר משלושה אחרי .1900 הגיל הממוצע שבו ילדה אֵם את ילדהּ האחרון צנח גם הוא — מגיל הבלות לגיל שלושים ואף פחות. עקב כך, מספר גדול הרבה יותר של בני אדם האריכו ימים וראו את ילדיהם מגיעים לגיל בגרות. בתחילת המאה העשרים הייתה אישה בת חמישים כשמלאו לילדהּ האחרון 21 שנים, ולא בת שישים כמו מאה שנים קודם לכן. להורים היו שנים רבות, בקלות עשר שנים ויותר, עד שהם או ילדיהם היו צריכים להתחיל לדאוג לזִקנה.

אז הם עברו דירה, כמו ילדיהם. בהזדמנות המתאימה ראו הן ההורים הן הילדים את הפרֵדה כצורת חירות. כאשר לזקנים יש האמצעים הפיננסיים, הם בוחרים במה שאנשי מדעי החברה קוראים "אינטימיות מרחוק". בראשית המאה העשרים יותר משישים אחוז מבני 65 ומעלה באמריקה חיו עם אחד מילדיהם, ואילו בשנות השישים של המאה צנח השיעור ל־ 25 אחוזים. ב־ 1975 היה השיעור פחות מ־ 15 אחוזים. הדפוס הזה הוא כלל־עולמי. רק עשרה אחוזים מהאירופים בני יותר משמונים חיים עם ילדיהם, וכמעט מחצית מהם חיים לבד ממש, בלי בני זוג. באסיה, שזניחת הורה זקן לגור לבדו נתפסת על פי המסורת כמעשה מביש — כפי שראה זאת אבי — מתרחש עכשיו אותו שינוי קיצוני. בסין, ביפן ובקורֵאה הסטטיסטיקה הלאומית מראה ששיעור הזקנים הגרים לבדם עולה במהירות.

זהו בעצם אות וסימן להתקדמות עצומה. האפשרויות שנפתחו לפני הזקנים התרבו. דֵל וֶבּ, יזם נדל"ן מאריזונה, הנחיל לרבים את המונח "קהילת גמלאים" (retirement community) ב־ 1960 כאשר הקים בפיניקס את סאן סיטי, אחת הקהילות הראשונות שחבריהן גמלאים בלבד. בזמנו זה היה רעיון שנוי במחלוקת. רוב מפתחי הנדל"ן חשבו שהזקנים רוצים מגע הדוק יותר עם הדורות האחרים. ובּ חלק עליהם. הוא חשב שהאנשים בשלב האחרון של חייהם אינם רוצים לחיות כמו שחי סבי, עם המשפחה בין הרגליים. הוא בנה את סאן סיטי כמקום בעל חזון חלופי לאורח חייהם של אנשים ב"שנות הפנאי" שלהם, כפי שכינה זאת. היה בסאן סיטי מגרש גולף, קניון ומרכז בילוי, והוצעה בה גמלאוּת פעילה של בילוי ואכילה במסעדות עם אנשים כמוהם. החזון של ובּ זכה לפופולריות עצומה, ובאירופה, בדרום אמריקה ובצפונה, ואפילו באסיה, נעשו קהילות הגמלאים חזון נפרץ.

למי שלא רצו לעבור למקומות כאלה — אליס הובסון למשל — נהיה מקובל ואפשרי להישאר בבתיהם ולחיות את חייהם על פי רצונם בעצמאות. על העובדה הזאת עדיין יש לברך. בשום תקופה אחרת בהיסטוריה לא היה טוב יותר להיות זקנים. יחסי הכוחות בין הדורות הוסדרו מחדש, ולא כפי שאנחנו חושבים לפעמים. הזקנים לא איבדו מעמד ושליטה, אלא חלקו אותם עם אחרים. המודרניזציה לא הורידה בדרגה את הזקנים. היא הורידה בדרגה את המשפחה. היא נתנה לאנשים — צעירים וזקנים כאחד — דרך חיים שיש בה יותר חירות ויותר שליטה, כולל החירות להיות מחויבים פחות לדורות האחרים. הערצת הזקנים אולי נעלמה, אבל לא מפני שהוחלפה בהערצת הצעירים. היא הוחלפה בהערצת העצמי העצמאי.

*

נשארה בעיה אחת בדרך החיים הזאת. הכבוד שאנחנו חולקים לעצמאות אינו מביא בחשבון את מציאות החיים כהווייתה: במוקדם או במאוחר לא תהיה העצמאות אפשרית עוד. מחלה קשה או תשישות יופיעו. הדבר בלתי נמנע כמו שקיעת השמש. ואז מתעוררת שאלה חדשה: אם אנחנו חיים למען עצמאות, מה נעשה כשלא נוכל לקיימה עוד?

ב־ 1992 מלאו לאליס 84 שנים. היא הייתה בריאה בהחלט. היא הייתה צריכה לעבור לשיניים תותבות ולהסיר קטרקט משתי עיניה. זה הכול. לא היו לה שום מחלות חמורות ושום אשפוזים. היא עדיין הלכה למכון כושר עם חברתה פולי וערכה את הקניות וטיפלה בבית לבדה. ג'ים ונאן הציעו להפוך את המקלט שלהם לדירה בשבילה. שם יהיה לה קל יותר, אמרו. אבל היא דחתה את ההצעה מכול וכול. לא הייתה לה כל כוונה שלא לגור לבדה.

ואולם הדברים החלו להשתנות. בחופשה בהרים עם המשפחה לא באה אליס לארוחת הצהריים. מצאו אותה יושבת בבקתה הלא נכונה ותוהה לאן נעלמו כולם. מעולם לא ראינו אותה מבולבלת כל כך. בימים הבאים השגיחה עליה המשפחה בשבע עיניים, אבל לא קרה עוד שום דבר חריג. נתנו לעניין הזה להישכח.

ואז ביקרה נאן יום אחד בביתה של אליס ושמה לב לחבורות שחורות־ כחולות לאורך רגלה. האם נפלה?

לא, אמרה אליס בתחילה. אבל אחר כך הודתה שנפלה כשירדה במדרגות העץ של המרתף. זו הייתה רק מעידה, היא התעקשה. זה יכול לקרות לכל אחד. בפעם הבאה תיזהר יותר.

ואולם עד מהרה נפלה שוב, כמה וכמה פעמים. שום עצם לא נשברה, אבל המשפחה התחילה לדאוג. אז עשה ג'ים מה שמשפחות עושות באופן טבעי בימינו. הוא לקח אותה לרופא.

הרופא עשה כמה בדיקות. הוא גילה שעצמותיה דקות והמליץ לקחת סידן. הוא שינה את תרופותיה ונתן לה כמה מרשמים חדשים. אבל לאמתו של דבר הוא לא ידע מה לעשות. לא הצגנו לפניו בעיה בת פתרון. אליס לא הייתה יציבה. הזיכרון שלה התדרדר. הבעיות רק ילכו ויגברו. היא לא תוכל עוד

לקיים זמן רב את עצמאותה. אבל לא היו לו תשובות או הוראות או הדרכה. הוא אפילו לא יכול לתאר מה צפוי לקרות.

_______________________________________________

אטול גוואנדה הוא מחברם של שלושה ספרים שהקנו לו מוניטין וחיבה בקרב קוראיו. הוא פרופסור לרפואת הציבור באוניברסיטת הרווארד, מנתח מומחה לגידולים אנדוקרינולגיים בבית-חולים בבוסטון, בעל פרס תומאס לכתיבה בסוגיות מדעיות, זכה במלגת מקארתור היוקרתית ובפרסים רבים על כתיבתו העיתונאית הקבועה בכתב העת ניו-יורקר.

'להיות בן תמותה', "ספרייה לעם" – עם עובד