במשך כל שנות חייה, רוזאן שחאדה (36) ראתה את מערכות השלטון והפוליטיקה כמשהו זר לחלוטין לחייה, עולם של דיבורים ריקים מתוכן, רחוק שנות אור ממנה ומסבלה האישי. לאחר שברחה מבית אלים בגיל 13 והייתה בפנימיות, היא מצאה את עצמה כאישה בוגרת שוב במעגל של זוגיות אלימה – ממנה נמלטה עם שתי תינוקות אל מקלט לנשים מוכות.

בשל הפחד מהסביבה והתחושה ש"אין בשביל מה", שחאדה מעולם לא ניגשה לקלפי. אך השנה, מתוך אותה שליחות בשטח והקמת עמותה לשיקום נשים, היא עושה היסטוריה אישית: לראשונה בחייה, היא קמה להצביע וקוראת לנשים אחרות לעשות זאת גם.

לברוח מאלימות פעמיים

בחירתה של שחאדה מעוררת השראה, אך סיפורה האישי הוא גם כתב אישום נוקב נגד מציאות חיים שלמה של אלימות שקופה והפקרות מבוקרת. רוזאן נולדה בשם רוקייה, למשפחה בדואית מרובת ילדים מכפר לא מוכר ליד באר שבע, בבית שבו האלימות הפיזית והנפשית הייתה חלק מחייה.

"אני באתי ממשפחה קיצונית מאד", היא משחזרת בגילוי לב בראיון ל'דבר'. "משפחה שדורכת על האישה. לאישה אין מילה. היא באה אך ורק לשרת, משפחה, גברים, נשים ולהביא ילדים, ופה נגמר הסיפור שלה. היא לא חייבת אפילו להוציא מילה מהפה שלה, כי דורכים עליה. אז בתור ילדה שגדלה בתוך בית כזה עברתי כל סוגי אלימות. ראיתי אמא שדורכים עליה, מקבלת סטירות מכל הצדדים. אני רק הייתי בהישרדות בכלל".

בספר שהוציאה, ׳ג׳הנום׳, מתוארים חייה כילדה בדואית בתחילה בכפר לא מוכר בדרום ולאחר מכן, בבית עם תשתיות אליו פונו. בתיאור אורח חייה שזורה אלימות משפחתית כלפי נשים שלטענתה היא איננה חריגה כלל לחברה הבדואית אליה השתייכה. האלימות נמצאת שם בכל מקום ואם המשפחה סופגת מכות קשות. היא מתארת את המקום של ״כבוד״ אצל הבדואים ואת הפגיעה הקשה בעקבותיו שמגיעה עד לרצח.

בגיל 13, לאחר שנתיים של עבודת כפיים בקטיף ירקות ופירות שבה חסכה בהיחבא שקל לשקל, היא ברחה מביתה. בלי ידיעת השפה העברית וללא עורף משפחתי, היא החלה עוד פרק במסע ההישרדות שלה. אם עד גיל 13 לא הייתה התערבות של המדינה בחייה הקשים אז בשלב זה נפגשה עם אתגרים מול רשויות החוק והרווחה: "נאלצתי לברוח מהמשטרה שפניתי אליהם לעזרה שיעזרו לי, כדי שלא יחזירו אותי להורים."

היא עברה לפנימיית ג'וליס הסגורה. "הגדר שלה 10 מטר, שומר, בנות, נערות שנכנסות שם, הן לא רוצות לחיות. הן כל יום מחפשות איך להתאבד. אני בחרתי לחיות!" היא מספרת. בפנימייה פתוחה בחיפה לימדו אותה לקרוא, לכתוב ולעבוד, ובגיל 17 וחצי יצאה לחיים עצמאיים.

היא הוציאה רישיון נהיגה, פתחה עסק בתחום האופנה, והתחתנה עם גבר נוצרי והתנצרה בעקבות כך. ביחסים עם בעלה החלה אלימות כלכלית ופיזית לדבריה, ולאחר עשר שנות נישואים ושתי בנות שנולדו לה, מצאה את עצמה כבולה בזוגיות אלימה וקשה. משפחתו לחצה עליה להישאר, אך היא החליטה אחרת: ״לא נמלטתי מאלימות בילדות ועשיתי כל מה שעשיתי כדי ששוב להיות במקום כזה״. למרות הפחד, היא נמלטה עם שתי תינוקות למקלט לנשים מוכות, עם חובות וללא כל משאבים נוספים.

מתוך המקום הנמוך ביותר, בחרה לצמוח: "במקלט, במקום חשוך, בכי עם עיניים נפוחות, הבנתי שבאתי לעולם בשביל משהו. הכוחות שלי ומה שעברתי בחיים בתור ילדה ובתור נערה ובתור אישה, להעניק לאחרים אחרי שעזרתי לעצמי".

עמותת "לומדות ללכת יחד": מענה מהשטח ולא מתוך ספרים

התובנות שאספה בדרך הובילו אותה להקמת עמותת "לומדות ללכת יחד", המעניקה סיוע נפשי, כלכלי ומעשי לנשים גרושות ופרודות שיוצאות ממעגל האלימות ונותרות ללא גב מערכתי.

"בחצי שנה פתחתי עמותה, 'לומדות ללכת ביחד', לעזור לנשים גרושות ופרודות לצאת ממעגל האלימות אחרי שהתגרשו" מסבירה שחאדה. "הן מגיעות עם ילדים, עם חובות, שאף אחד לא מסתכל עליהם, לא המדינה, לא הרווחה, והן חוזרות לעוני, הילדים שלהן נכנסים לעולם הפשע, הבנות שלהן נפגעות. הגלגל לא עוצר".

שחאדה מותחת ביקורת חריפה על חוסר היעילות של המוסדות הרשמיים, ומצביעה על הנתון הכואב, לפיו כ-80% מהנשים היוצאות ממקלטים חוזרות לבסוף לאותו מעגל אלימות: "למה נשים יוצאות מהמקלט, 80% מהן חוזרות לאותו מעגל? למה? לא כי חס וחלילה לא אכפת להם. כי מי שלא עבר את השטח, לא עבר גיהנום, לא יכול לתת להן מענה. הכסף זה לא פותר את שורש הבעיה. הרגשי, הפנימי, ההבנה, העומק שהן נמצאות בו, זה מה שהן צריכות".

העמותה, שהוקמה במימון אנשים פרטיים, מעניקה מענה מקיף לנשים מכל האוכלוסיות – ערביות, בדואיות, חרדיות ויהודיות. "אני צריכה לגעת בשורש הבעיה, ואני יודעת ששורש הבעיה זה חינוך", היא מוסיפה, ומסמנת את היעד הבא: עבודה עמוקה ושיקומית עם נוער בסיכון.

מטרור משפחתי למעורבות אזרחית ופוליטית

במשך שנים רבות, שחאדה, כמו נשים רבות החיות בצל טרור משפחתי וזוגי, נמנעה מלהתקרב לקלפי או לעסוק בפוליטיקה. הפחד משליטה, מחשיפה ומביקורת סביבתית שיתק אותה. כעת, היא בוחרת לשבור את השתיקה ולממש את כוחה האזרחי.

"אני יודעת שמלא נשים לא מצביעות בבחירות ואני אחת מהן. כי פחדתי שיידעו במי בחרתי, או שישאלו אותי מלא שאלות", היא משתפת בסרטון קורע לב. "יש המון נשים שחיות בקשרים רעילים במשפחות רעילות אם זה גרושות פרודות נשואות והן לא הצביעו כי הן מפחדות וסיפרו להן שקרים כי הן חשבו שנכנסים איתם ויודעים. לא! אני באה ואומרת, נשים אתן יכולות להצביע ואף אחד לא יכול לדעת מזה. אתן תהיו לבד בקלפי".

השינוי בתפיסתה הגיע בעקבות המפגש עם לילי בן עמי ופורום מיכל סלע, שהעניקו לשחאדה הגנה פיזית וטכנולוגית ("סיירת מיכל") כשהייתה שרויה בסכנת חיים בעקבות מערכת היחסים עם מי שהפך לימים לגרושה. "המכשיר שקיבלתי נתן לי תחושה שאני לא לבד. היה לי צו הרחקה, הייתה לי משטרה, היו לי שופטים ועורכי דין. הרגשתי כל אלה רק ניירות. המכשיר שלה הוא נתן לי הרגשה  בטוחה".

מתוך האמונה בעשייה בשטח, בחרה רוזאן לתמוך באופן פומבי בבן עמי ובמפלגת "ישראל ביתנו". כשהיא נשאלת על מורכבות תמיכתה כאישה ערבייה במפלגה בעלת אג'נדות פוליטיות נוקשות, תגובתה חד-משמעית ומתמקדת בתוצאות: "אני מכירה את לילי, עבדתי איתה כבר שנים, אני מרצה אצלה בתוך העמותה. כשהבאתי לה אישה בדואית, מוסלמית, חרדית, היא הייתה הראשונה לקום ולעזור להם, לא עניין אותה דת. עניין אותה אדם, נקודה. אני אצביע לה כי אני מאמינה בה ואני יודעת איזה כוח יש לה".

"התרבות עקומה, המערכת בנויה לא נכון"

השיחה עם רוזאן אינה עוצרת בסיפור השיקום האישי, אלא חושפת את הכשלים המערכתיים והתרבותיים העמוקים שמזינים את נגע האלימות. היא אינה מהססת למתוח ביקורת ישירה הן על התרבות שבתוכה גדלה והן על אוזלת ידן של רשויות המדינה.

"אני הראשונה שאומרת שהתרבות עקומה״, היא קובעת נחרצות, ומסבירה שאלימות נגד נשים טבועה בערכים ובמורשת של החברה בה גדלה. "הרבה משפחות מלמדות את הילדים שלהן שאסור להגיד 'לא', מלמדים אותן 'את תעשי מה שאומרים לך', גם אם אונסים אותך! אבל אישה היא אדם בדיוק כמו גבר. יש לה דעה ולדבר ולהגיד מה היא חושבת, גם אם הצד השני לא רוצה. אף אדם, אין לו זכות להרים יד עליה".

לצד הטיפול בשרשי התרבות, היא מפנה אצבע מאשימה חריפה כלפי מערכות הרווחה, המשפט וההנהגה הפוליטית – כולל חברי הכנסת מהמגזר הערבי: "המצב במגזר הערבי נוראי ואיום, מלא נשים מפחדות לצאת מהבית מרוב הפשע שנמצא שם. איפה כולם אלה שנמצאים למעלה? כל אחד נלחם על החיים שלו, על עצמו, על הכסף שלו, וכל שאר העם נפגע. אלה שנמצאים במגזר הערבי שם, למה אני לא מצביעה עליהם? הם לא עברו את הסיפור שאני והנשים עברנו. הם מדברים יותר מדי, אבל לא עושים ת'כלס! כמות הנרצחים בשנה האחרונה, זה לא נכנס למוח!"

רוזאן נזכרת בחוויותיה כנערה מול שופטים ועובדות סוציאליות שהכריחו אותה לשמור על קשר עם אביה המתעלל: "למה אני, כילדה שבגיל 16 אמורה לדבר עם אבא שכל יום מרביץ לי וכל הגוף שלי סימנים, למה בית משפט מכריח אותי לדבר איתו? איפה ההיגיון? העובדת סוציאלית אמרה לי: 'הוא נשאר אבא שלך'. המערכת בנויה לא נכון, רק אלה שבאו מהשטח, רק אלה שעברו את הגיהנום ויצליחו לעזור לאחרים".

במערכת הבחירות הזו לכנסת היא החליטה לבחור. זה עוד צעד בחיים בדרך להרגיש שיש לך קול ושיש ערך לקול שלך. היא מחזיקה תקווה לעתיד יותר טוב של נשים ושל חברה. "תקווה! אני רוצה תקווה כדי להמשיך לעשות את מה שאני עושה, ולהכניס עוד אנשים ולבנות ולעשות תשתיות ולהגדיל את האור שלי לעוד אחרים".