בתחילת יולי האחרון הודיע חבר הכנסת יולי אדלשטיין על עזיבת מפלגת הליכוד לאחר 20 שנות חברות רציפה. לולא חזרתו של זאב אלקין לשורות המפלגה, היה גוש הימין בישראל – שנתפס פעם בתור הבית הפוליטי של עולי ברית המועצות לשעבר – נשאר ללא נציג דובר רוסית אחד.

באותו זמן, בגוש הנגדי, אביגדור (איווט) ליברמן, זקן דוברי הרוסית בכנסת ישראל, הציג את רשימתו, עם הכוכבים החדשים: רפי בן שטרית, טליה לנקרי, שרון שרעבי. אמנם החברים הוותיקים, יוליה מלינובסקי ויבגני סובה, נמצאים בעשירייה הראשונה – אך כל מצטרף חדש למפלגה 'הרוסית' של ישראל, שצולם לוחץ את ידו של ליברמן, חיזק עוד יותר את תחושת שבירת ההגה של ליברמן מהפרלמנטר 'הרוסי' למנהיג המחנה הימני-ליברלי, שאותו הוא מבקש לייצג, ובשמו לטעון לכתר ראשות הממשלה.

עם ליברמן שכבר כמעט ואינו רוסי, אלקין שרק לעיתים ימני, אדלשטיין המוחרם ועוד מספר נציגים דוברי השפה מהמרכז-שמאל שניתן לספור על כף יד אחת, עולה השאלה: האם כעבור 35 שנה לעלייה הגדולה, קיימת בכלל עוד פוליטיקה רוסית בישראל?

1. שנות התשעים: הקול הרוסי חורץ גורלות

לעולי ברית המועצות שהצביעו בישראל במהלך שנות התשעים, בשיעור הצבעה פנומנלי של יותר מ-80%, נזקפות שלוש הכרעות לאומיות היסטוריות: ניצחונו של רבין ב-1992 – בהן גרפו העבודה ומרצ 70% מקולות העולים, ובכך אפשרו את הסכמי השלום; ניצחונו של נתניהו ב-1996 – לו הצביעו 65% מהעולים בבחירות הישירות, ואפשרו בפועל את עצירת הסכמי אוסלו; וניצחונו של אהוד ברק ב-1999 – לו הצביעו 54% מהעולים (למפלגתו הצביעו רק 18%) ואפשרו את היציאה מלבנון.

בליבתם של שניים מאותם צמתים עמדה תעמולה אגרסיבית מאד שגובלת במניפולציה. בהישענו על כישלונותיו של קודמו בתפקיד, שלא עמד באתגר הבלתי אפשרי של קליטת 400 אלף עולים בשלוש שנים בלבד – בנה יצחק רבין את ניצחונו על האלקטורט הרוסי, למרות שבאותה תקופה מחצית ממנו טענו שהם מתנגדים בתוקף להחזרת שטחים. זה קרה בזכות עבודת שטח מאומצת, לעיתים שנויה במחלוקת (עולים קיבלו טפסים להצטרפות למפלגה באולפנים) והבטחות לשיפור מצב הדיור ושוק התעסוקה, כשבפועל נזרקו כשליש מהעולים מתחת לקו העוני, מחציתם ילדים.

"זו הייתה טעות גדולה", מודה סשה צווייר, תושב רעננה היום, שעלה מברית המועצות באותה תקופה והצביע לראשונה בבחירות 1992. "במבט לאחור זה אפילו מוביל אותי למחשבה שאולי צריך לשקול לא לאפשר הצבעה לעולים בשנים הראשונות. הם לא מכירים כלום ורגישים במיוחד לתעמולה, בדיוק מהסוג שהעבירו אותנו".

הביקורת של צווייר לא עומדת לבדה. לפי סקרים שנעשו באותה תקופה, כ-70% מהעולים מזדהים עם תפיסות ימניות, במיוחד בתחום המדיני. המספרים האלו לא השתנו גם בבחירות 1999, מה שלא הפריע לאהוד ברק להוציא רב-מכר ביוגרפי בשפה הרוסית שמאדיר את הישגיו הצבאיים ולהבטיח שלל רפורמות אזרחיות חילוניות. הרוסים הכריעו בשנית, אך הנץ "הפך" ליונה. והרפורמות האזרחיות והפרדת הדת מהמדינה? לא יושמו עד היום.

"מהגר מגיע לתחתית של המערכת ותמיד יהיה לא מרוצה, ואנחנו לא הבנו שום דבר. רבין ושמיר היו אותו בן אדם", אומר אלכסנדר גורודניצקי, מבכירי ומוותיקי היועצים הפוליטיים לציבור דובר הרוסית בארץ. הוא עבד עם נתניהו, ליברמן ולפיד (האב והבן). על פי הניתוח שלו, בעשור הראשון לעלייה הגדולה היה דפוס ההצבעה ממוגזר, מחאתי ואנטגוניסטי. מעולם בתולדות המדינה לא קרה שציבור מובחן של מאות אלפים עבר צד (מרבין לנתניהו), ואז שוב פעם (מנתניהו לברק) ושוב פעם (מברק לשרון) – בפרק זמן כה קצר. הקמפיינרים הגדולים זיהו בעלייה סובייקט פוליטי שיכול להכריע, ואכן הכריע, את הבחירות – והפנו לשם משאבים גדולים. הרוסים הועלו על ראש שמחתם של הפוליטיקאים כדי לקדם את סדר יומם המדיני.

רק מפלגה אחת, ישראל בעלייה, שקמה ב-1996 בראשותו של נתן שרנסקי, וזכתה לשליש מקולות העולים, עמדה מנגד ודבקה בדרישותיה לפתרון המצוקות שלהם. עם שבעה מנדטים ושני שרים בממשלה, העולים התמקמו לראשונה על המפה הפוליטית.

2. ישראל בעלייה וישראל ביתנו: עליית הפוליטיקה המגזרית

שבעת חברי הכנסת של 'ישראל בעלייה' עמדו כאין וכאפס מול כ-200 מועמדים דוברי השפה בעשרות רשויות מקומיות, מדימונה עד קריית שמונה, שנבחרו בבחירות לרשויות המקומיות של 1998. שנה לאחר מכן, ליברמן מכריז במרכז תל אביב על הקמת 'ישראל ביתנו'. את ההכרח להקמתה של עוד מפלגה רוסית הוא מצדיק בנאום שכאילו נכתב על ידי אבישי בן חיים: "הרוסים נפלו קורבן לאליטה מתנשאת ופריווילגית", צעק ליברמן, "שבזה לעולים בתרבות ומנצלת אותם בכלכלה".

שרנסקי, שעד אז ביקש להחזיק בקו ממלכתי-אינטגרטיבי, חתם בתגובה על אחד הקמפיינים האייקוניים בתולדות המדינה: ש"ס קונטרול? נאש קונטרול! (שליטה של ש"ס? שליטה שלנו!). הקמפיין, שהתמקד בדרישת המפלגה לתיק הפנים, היה מעין הכרזת מלחמה רוסית על המרחב הישראלי, שחייבה את כולם להתייחס אליה. עולי רוסיה חברו ללפיד האב, וצבעו את העלייה ככזאת שתביא על המדינה מהפכה אזרחית.

במבט לאחור זו נראית כמו קריאה הגיונית של המציאות הפוליטית, למרות שסקרים מהתקופה מראים שאת סדר יומם של העולים הוביל עדיין המשבר הכלכלי, ושטראומת האינתיפאדה השנייה והשלכותיה על חייהם היו חשובות להם יותר מהזכות להתחתן. גם סקרים משלוש השנים האחרונות מגלים שהמגמה הזו לא השתנתה – בכולן הביטחון קודם תמיד לזכויות אזרחיות.

ההצלחות של הפוליטיקה הרוסית העמידו אותה במרכז השיח הציבורי. ספרם של העיתונאית לילי גלילי וחבר הכנסת לשעבר רומן ברונפמן 'המיליון ששינה את המזרח התיכון' (הוצאת מטר), שפורסם ב-2013 וביקש לסכם 25 שנות עלייה, מתאר שני עשורים שבהם הנוכחות הרוסית עיצבה באופן מובהק את סדר היום הישראלי. רוסיותם של ליברמן ואלקין לא עמדה בפני עצמה, אלא הכתיבה דומיננטה פוליטית: הם הגזענות החדשה ("רק ליברמן מבין ערבית") והכוחנות החדשה ("בלי נאמנות אין אזרחות"). שני עשורים לפני שביקרו את הרפורמה המשפטית, ניתן היה לשמוע את אלקין וליברמן נואמים במליאה ביחד עם הח"כ הצעיר יריב לוין על כך שצריך לבצע הפיכה בבית המשפט העליון.

המחנה השמרני אמנם לא אפשר לרוסים לעשות מהפכה אזרחית, אך העלה לגדולה את אדלשטיין כשהציב אותו בעשירייה פותחת בליכוד (ובעתיד גם בלשכת יו"ר הכנסת) והעניק לליברמן 15 מנדטים ב-2009. הליברלים, מנגד, לא נשארו אדישים וקטלו באכזבה את העלייה על כך שהיא מביאה על ישראל את רוסיה (וזאת, מבלי להעמיד ולו נציג דובר רוסית בכיר אחד מטעמם). במשך שני עשורים ישראל חשבה ודיברה פוליטיקה רוסית. המחברים ציינו בצדק שבשנה שקדמה ליציאתו של הספר, העלייה היתה הפנים של המדינה: ליברמן שר החוץ, שרנסקי יו"ר הסוכנות היהודית, אדלשטיין שר ההסברה וסטס מיסז'ניקוב שר התיירות.

3. בין אינטגרציה לאליטה חדשה

"ישראל בעלייה באמת לא הייתה עניין של ימין או שמאל", קובע גורודניצקי לגבי המפלגה הסקטוריאלית הראשונה של העלייה מברית המועצות. "כששאלתי את אימא שלי למה היא הצביעה ב-1996, היא אמרה: שרנסקי עזר לרופאים. זו אמירה שיכלה להיאמר רק אז". בניגוד לתדמית העממית שלה, הקימו אותה האליטות דוברות הרוסית של אז, שרבים מאנשיהן היו עולי שנות השבעים, וקידמו אותה בעזרת התקשורת הרוסית הענפה. "הם הביאו שבעה מנדטים", אומר גורודניצקי בהתלהבות. "זו הייתה עלייה מטאורית. משהו משלנו, ועוד מצליח".

במשך שבע שנים, עד מיזוגה לתוך הליכוד ב-2003, ניסתה 'ישראל בעלייה' להעמיד סדר יום רוסי עם קשת של נציגים, מיורי שטרן שבסוף יגיע לישראל ביתנו, דרך יולי אדלשטיין שינחת בהמשך בליכוד, ועד רומן ברונפמן שימצא את עצמו במרצ.

בכותרות הראשיות של העיתונים המרכזיים בשפה הרוסית ערב בחירות 1996, שמעון פרס הבטיח לעולים דיור ציבורי; נתניהו – תעסוקה. בירושלים ובחיפה מטות עולים עוצמתיים הורידו מכיסאם ראשי עיר מיתולוגיים והמליכו חדשים, כאלו שהתחייבו, על הדף לפחות, לתמוך בעולים. "היו מאבקי רופאים. מהנדסים. הפגנות אוהלים. אנשים שבתו רעב", אומר העיתונאי והפעיל החברתי אלכס טנצר, שעלה לארץ בשנות השבעים. "הייתה כבר תקשורת רוסית ענפה שידעה לתת פה למצוקות, אבל גם התקשורת העברית התעניינה מאוד".

טנצר, שהשתתף במאבקי זכויות גדולים, קובע בנחרצות שהעלייה רומתה ונוצלה בכל הזדמנות אפשרית, אבל זה רק מכיוון שהפוליטיקה הארצית ראתה ברוסים – יותר כמכלול ופחות כבני אדם – אירוע פוליטי משמעותי בסדר יומה של המדינה. למרות ימניותה המובהקת, הרמאויות, טוען טנצר, הפכו את הציבור ללא-נאמן מחנאית, ועל כן, נוח לתזוזה. כך קרה עם ההצבעה ההמונית לאריאל שרון, שקיבל 80% מקולות העולים שרק שנתיים לפני כן העלו את ברק לשלטון, וכך נמשך כששרון לקח את העולים אחריו למפלגת המרכז קדימה. ייתכן שהתהליך הזה יכול להסביר את מעברו של ליברמן ב-2019 מגוש נתניהו לגוש שמתנגד לו, בלי לאבד ולו מחצית מנדט רוסי.

"דוברי הרוסית לא בדיוק נעשו חלק מאחד ה'שבטים' הפוליטיים בישראל", אומרת פרופ' יוליה לרנר, מהפקולטה למדעי הרוח והחברה של אוניברסיטת בן גוריון בנגב. "המעבר של ליברמן מן הגוש של נתניהו לשיתוף פעולה עם המרכז-שמאל לא חייב להיתפס אצל מצביעיו כבגידה בזהות ימנית".

בני הזוג גרישה ומילה צוקרמן, שעלו לארץ בשנות התשעים ומצביעים לישראל ביתנו מאז היווסדה, מסכימים עם ההבחנה הזו. "אנחנו אנשי מרכז וליברמן הוא איש מרכז", קובעת מילה, תושבת קריית טבעון, רופאה במקצועה. "הקפיצה שלו מגוש הימין למרכז-שמאל בכלל לא מפריעה לנו. אני לא מסכימה שהוא הפך ל'שמאלן', וגם אנחנו לא".

גם גורודניצקי מאשש את הדברים מתוקף ניסיונו רב השנים עם ליברמן. אמנם שרנסקי היה זה שהצמיד בין העולים לליכוד, אבל היה זה ליברמן, שלקח את הקהל הרוסי והפך אותו לאלקטורט מובחן מגזרית ולאומית – רוסים מבחינת מוצא, ימנים מבחינת לאום. ב-1999 הוא בקושי עבר את אחוז החסימה, אבל תוך עשור העמיד את המפלגה השלישית בגודלה במדינה והשנייה בחשיבותה בימין. עד הפיצוץ הסופי מול נתניהו ב-2019 הברית ביניהם היתה מפלצת של קולות. "ידעת שאם אתה מצביע ליברמן, אתה מקבל נתניהו", אומר גורודניצקי. "ואם אתה לא רוצה להזדהות סקטוריאלית, לא נורא, יש את הליכוד".

4. המפלגה הלא-רוסית של הרוסים: הברית עם הליכוד בדעיכה

"חודש לפני הבחירות האחרונות, כשנתניהו היה ראש האופוזיציה, באתי לבית ז'בוטינסקי לראיין אותו", נזכר העיתונאי דמיטרי דובוב, מבכירי אנשי התקשורת בשפה הרוסית בישראל, שבאותה התקופה שימש כעורך הראשי של חדשות ערוץ 9. "שאלתי אותו איך זה שיולי אדלשטיין, שבפריימריז הקודמים בליכוד היה במקום הראשון, הגיע רק למקום 18, והאם זה משקף במשהו את היחס של נתניהו לציבור דובר הרוסית שמצביע לליכוד. הוא אמר לי, ואני מצטט: 'במפלגת הליכוד יש שני דוברי רוסית: יולי ואני'".

מחקרו של הסוציולוג ד"ר ויאצ'סלב קונסטנטינוב על דפוסי ההצבעה של העולים בישראל בשלושים השנים האחרונות (רוב הנתונים והסקרים בכתבה זו מובאים מעבודתו) מסמן שלוש תקופות במערכת היחסים של העלייה הרוסית והליכוד: בין 1996 ל-2006, אז לליכוד הייתה הבכורה על כל המפלגות הרוסיות; מ-2006 עד 2015 – תקופת הברית, שבה נתניהו אפשר לליברמן למקסם את מלוא פוטנציאל המגזר עבור המחנה ושניהם זכו בשני שלישים מקולות העלייה הרוסית (המפלגות גם רצו במשותף בבחירות 2013); ומה שמסתמן כתחילתה של הדעיכה הרוסית בליכוד, עם שבירתו של ליברמן לגוש המרכז ב-2019. בבחירות 2022 התכווץ הליכוד, לראשונה, למפלגה השלישית בגודלה בקרב המגזר עם 20% קולות בלבד, פחות מישראל ביתנו ומ'יש עתיד'.

"לפני שלושים שנה העולים שברו את החלוקה המסורתית בין ימין לשמאל, ליברליות לשמרנות", מסביר דובוב את מה שהוא מבין כהשפעה המכרעת של העלייה על הזירה הישראלית, "מול אוסלו הם ימנים. מול דת ומדינה הם חילונים". סך דוברי הרוסית מכלל המצביעים בישראל נע בין 12% ל-15% בלבד, אך שבירת החלוקה המסורתית שהם הביאו איתם הפכה אותם לאטרקטיביים בעיני הפוליטיקאים במשך שלושה עשורים, ובמיוחד בעיני נתניהו. אז מה השתנה בליכוד?

"בתקופה המטורללת של בחירות בכל חצי שנה, הרוסים עוד נחשבו בעיני נתניהו לקהל חשוב", אומר דובוב. "שני ביקורים שלו באותה תקופה, בקייב ובסוצ'י, נעשו ללא שום תוכן מדיני. נטו הבחירות שלנו. אדלשטיין היה במסלול לראשות הממשלה, אבל הוא נדחק ולא קיבל דבר. בעומק, נתניהו מזמן כבר לא בונה על הרוסים".

אבל גם כוחה היחסי של ישראל ביתנו בתוך העלייה נחלש.
"אם נשווה את ליברמן ללפיד, לא נמצא כמעט שום הבדל. הבחירה בו קשורה בהרגל, ובתפיסה סובייקטיבית ואמוציונלית. אין לי דרך לדעת אם האנשים שהצביעו ללפיד היו קודם בליכוד או בישראל ביתנו. בתחושה שלי, שלושת המנדטים הרוסיים שלפיד קיבל ב-2022 באו מאנשים צעירים, כלומר לא פנסיונרים. בתקופת הבחירות של 2019–2020 חלק נכבד בחברה התחיל להתעייף מביבי, ועייפות אינה דבר שמתחלק לפי שפה".

פעיל פוליטי שעובד במשך שנים מול מפלגות גוש הימין אומר ל'דבר' כי "כבר שנים שהליכוד כמעט ולא משקיע ברחוב הרוסי"  לדבריו, כל עוד ישראל ביתנו היו בברית עם הליכוד, היה מעין הסכם, חלוקת עבודה: הליכוד לא מתערב ברחוב הרוסי, וליברמן היה אחראי על המגזר. בבחירות 2015 ניסו בליכוד לבנות מטה ייעודי לעולים, עם חברת הכנסת לשעבר טלי פלוסקוב וראש עיריית נוף הגליל רונן פלוט. הפעיל מספר שהמהלך נכשל: "אתה לא יכול בחודש לבנות משהו שיפצה על עשור וחצי של חוסר התייחסות".

מימד נוסף במערכת היחסים קשור בדיסוננס מובנה בליכוד: מפלגה שמצד אחד היא תנועה דמוקרטית, ליברלית עם נוכחות משמעותית בגאוגרפיה הרוסית, ומצד אחר בעלת נוכחות מזרחית משמעותית, שלא פעם עוינת לעלייה הרוסית, בשטח ובפוליטיקה. בעוד שמהפך 1977 סימל את נסיקתה של הפוליטיקה המזרחית, היא כמעט ולא פינתה מקום לעלייה הרוסית. "ניתן לספור על יד אחת את מספר דוברי הרוסית במפלגה", אומר הפעיל, "המצב הזה לא הותיר ברירה מללכת לישראל ביתנו. זה לא מפני שהם היו חזקים, פשוט לא היה משהו אחר".

הנחה אחרת, שאותה העלו מספר יועצים בשיחות, רואה בהצבעה הרוסית לליכוד הוכחה ראשונה לשילוב האמיתי של העלייה ולשבירת התפיסה הסקטוריאלית. סשה צוויר, שמ-1996 מצביע לליכוד מסיבות אידיאולוגיות ומהערכה לנתניהו, הוא חלק מגל יציב של כארבעה עד שישה מנדטים שמצביעים לליכוד דווקא כי הם לא סקטור. צוויר עצמו מעיד שלא אכפת לו גם אם לא יהיה בליכוד ולו נציג דובר רוסית אחד (למרות שוודאי היה מעדיף שכן).

גם הברית של הליכוד עם המפלגות החרדיות פוגעת בתמיכה בליכוד. ציבור גדול של מצביעים מזרחים בליכוד נע בינה לש"ס באופן תדיר. ברית נתניהו-דרעי נחשבת לאיתנה בבריתות הפוליטיות. מאז עזיבתו של ליברמן את גוש נתניהו, הליכודניקים הרוסים נאבקים לבד מול מהלכים עוינים להם של המפלגות החרדיות. כעת נשאר להם רק אלקין. עבור צוויר מדובר בצפרדע שהוא מוכן לבלוע. אך סקרים במגזר שמקנים לליכוד כ-15% מהקולות בבחירות הקרובות מראים שיותר ויותר מצביעים אינם מוכנים לכך.

5. המכה של בחירות 2022, והאופציה של יש עתיד

בחירות 2022 סימנו נקודת מפנה ביחסי העלייה הרוסית והפוליטיקה: לראשונה מאז שנות התשעים, רוב הקולות של דוברי הרוסית הגיעו למפלגות שישבו באופוזיציה. לטענת ח"כ ולדימיר בליאק מיש עתיד, היו לכך השלכות. "ראינו את זה בדיכוי העלייה ממדינות חבר העמים ובניסיונות לשנות את חוק השבות", הוא מספר על מאבקיו בכנסת האחרונה. "השקיעו בעיקר בעידוד העלייה מצרפת, מדרום אמריקה, מארצות דוברות אנגלית, והרבה פחות מהמקום שיש בו את הפוטנציאל הכי גדול — מדינות חבר העמים לשעבר".

הסוציולוג ד"ר ויקטור וכשטיין, שחוקר ומשווה בין דפוסי ההצבעה של גלי העלייה השונים, סבור שלמרות הליברליות של גל העלייה, ציבור העולים שנעו מרכזה לאורך השנים נמנה עם המיעוט. בסקרים האחרונים פחתה הפופולריות של לפיד במגזר, והסוקרים טוענים שזה בגלל החיבור עם בנט (והכיפה שלראשו). בליאק, לעומת זאת, מבקש לתת לעלייה (ולמפלגה) קצת יותר קרדיט.

"אם יש שינוי פוליטי בציבור הזה, הוא התחיל ב-2019, כשליברמן חצה את הקווים", הוא אומר. "הציבור שלו זז איתו ונשאר איתו. יכול להיות שזה בגללו ויכול להיות בגלל שינוי עומק. אבל צריך לזכור שהמפנה הליברלי החל עוד בתקופת טומי לפיד, ובהמשך לבנו יאיר לפיד – שתמיד הביאו מדוברי הרוסית בין 2 ל-4 מנדטים. ב-2022 כבר עמדנו על 4.5". לטענת מספר סוקרים, לפיד נחשב לא שמאלי, לא סקטוריאלי וכריזמטי מאוד – קצת כמו נתניהו של 1996. התמקמותו על הצד 'הנכון' במלחמה הרוסית-אוקראינית הביאה לו אהדה רבה בציבור, שתגמל אותו בהתאם.

לדעת בליאק, הרוסי תומך המרכז הקלאסי הוא בגיל 35 עד 50, ממעמד הביניים, שלא גר באחת ה'מובלעות' הרוסיות בפריפריה: "הוא מדבר עברית ויודע עברית, צורך חדשות בשתי השפות, והצליח להשתלב ולהתאקלם".

וכשטיין סבור שאלמלא 7 באוקטובר, יחסי דת ומדינה היו אלו שהיו קובעים את ההצבעה של דוברי הרוסית בישראל, ומושכים עוד יותר את גלי העלייה החדשים מהימין אל המרכז. סקר שערך המכון הישראלי לדמוקרטיה בשנה האחרונה הראה שיותר מ-80% מהעולים מגדירים את עצמם חילונים, וש-45% מהם – מצביעים לימין (לעומת 30% בקרב הצברים). אם יש עוד עתיד לפוליטיקה הרוסית – יכול להיות שהאופק שלה בכלל חילוני. "דווקא בשנים האחרונות חל מפנה אמיתי ביחס של הציבור היהודי לסוגיה האזרחית", קובע וכשטיין, "ולעלייה, שמימין ומשמאל היא מאוד חילונית ואנטי-דתית, יש מקום משמעותי בדיון".

6. בחירות 2026: הניסיון של איזנקוט

ביום קיץ חם במיוחד, באולם קטן בבית ציוני אמריקה, התכנסה קבוצה של כ-50 אנשים: עיתונאים, משפיענים ופעילים דוברי רוסית. חלקם, כמו אלכס טנצר, בארץ כבר חמישה עשורים. אחרים הגיעו בשנה האחרונה. על הבמה חברת מפלגת 'ישר' הטרייה, אלקס ריף: "אני בת להורים שעבדו שנים כעובדי קבלן", אמרה בדרמה מאופקת, האופיינית לה מאוד, "טובי האנשים שעלו לארץ לבנות כאן את חייהם". העלייה היא פלא שבזכותו נבנתה המדינה. ועוד יכולה להיבנות!"

כשחוקרי העלייה הציגו את המונח 'דור 1.5' לפני כעשרים שנה, הם כנראה חשבו על מישהי כמו ריף – צעירה שעלתה לארץ כילדה, דוברת עברית ורוסית שוטפת ששוחה בקלות בשני העולמות. ריף היא שם מוכר לכל מי שמסתובב במרחב דובר הרוסית בעשור האחרון. התנועה החוץ-פרלמנטרית שהקימה, 'לובי המיליון', עסקה, בין השאר, בפנסיות, נישואין וקבורה, או בקיצור – בכל נושא אזרחי שהמחנה הליברלי נטש. היא לא התעכבה על הבמה יתר על המידה, ומיד אחריה עלה גדי אייזנקוט, שהצהיר שיהפוך את ישראל למקום שאליו ירצו אנשים לעלות, והכריז על הגדלת קליטת העליייה כיעד ממשלתי.

היה ניכר שהקהל מנומנם, לא מאוד מתרשם, ובעיקר מתעניין בנושאים כלליים בתחום הכלכלה והביטחון (בקרב העיתונאים-העולים הוותיקים) או נושאים ספציפיים כמו בירוקרטיה בנקאית ובריונות נוער (בקרב המשפיענים-העולים הצעירים). שאלות עקרוניות שיושבות בליבת ההבטחות הלא-ממומשות של הפוליטיקאים כלפי העולים מרוסיה מזה 35 שנה, ובראשן מה לעשות כדי שחצי מיליון ישראלים יוכלו להתחתן בה, כלל לא עלו. ישר הציגה מצע מגזרי מפורט ומנומק שעוסק בכל בעיות העלייה, אך ביציאה מהאולם ניתן היה לשמוע מספר עיתונאים מתלחששים: "זו תוכנית יפה. אבל אם מישהו במדינה הזו עוד מצביע כי הוא רוסי – שיצביע ליברמן".

"ריף מייצגת את הדור הצעיר שכבר מזמן עלה לארץ, ולבדה אינה יכולה לסחוב את המגזר הרוסי", אומר טנצר, שעוקב אחרי עבודתה מקרוב למעלה מעשור. בניגוד לרוב אנשי התקשורת והיועצים, הוא בטוח שהזהות המגזרית עדיין יכולה לשחק משחק מכריע, דווקא בבחירות האלו. "אלו ארבעה מנדטים שיכולים להיות מכריעים. אני קורא להם 'הדייסה': הם לא רוצים ביבי ולא ליברמן. לצערי, איזנקוט, בנט וגולן לא מבינים את זה".

מבחינת מקומם של דוברי רוסית במפלגות, נראה שטנצר צודק. למפלגת הדמוקרטים, שבקרב גל העלייה האחרון יש לה סנטימנט חיובי מאוד והיא פעילה ברשתות החברתיות של העולים, אין ולו נציג דובר רוסית אחד (חלק מהקמפיינרים שלה טוענים שלא צריך). אצל בנט ולפיד, הח"כ המוערך ועתיר הניסיון ולדימיר בליאק מתנדנד על תפר האפשרות לחזור בכלל לכנסת.

"ריף מוכשרת ויש לה רקורד, אבל היא לא תצליח להביא הרבה קולות בעצמה", אומר דובוב, שלאחרונה התראיין אצלה בפודקאסט. "היא אינה שייכת לדור הפנסיונרים של ליברמן, שהרבה מהמאבק שלה הוא עבורם, וגם לא בטוח מי בדיוק הקהל לשאר המצע".

לדברי פרופ' לרנר, "עוד לפני 2022 היו לאלכס ריף ולאנשי דור 1.5 קמפיינים כנגד בדיקות דנ"א להוכחת יהדות שהובילו המפלגות הדתיות. זו הייתה שאלה פוליטית-מגזרית מובהקת". לרנר רואה בקמפיין של ריף מערך רעיוני מסודר ורלוונטי עבור העולים, גם אם מעט אנכרוניסטי. "אחרי פרוץ המלחמה ברוסיה והגעת גל העלייה החדש, בדיקות הדנ"א כמעט ירדו מן הבמה; ואחרי 7 באוקטובר סדרי העדיפויות השתנו שוב. הבעיות לא נעלמו, אלא נדחקו הצדה מפני בעיות אחרות".

אם הבעיות הרוסיות נדחקות, אולי זו גם סופה של הפוליטיקה הרוסית.
"ההסבר הבנאלי הוא שסדר היום הלאומי חזר ודחק את סדר היום המגזרי. בסוף שנות התשעים התרחש תהליך הפוך: המפלגות התחילו לעסוק יותר בסוגיות מגזריות, והרוסים וש"ס נעשו כוחות פוליטיים בולטים. היום יש שוב התכנסות סביב שאלות גדולות. אגב, אני בכלל לא בטוחה עד כמה אפשר לדבר על האלקטורט של ריף, דור אחד וחצי, כקול פוליטי רוסי. היא משתמשת בזהות הזאת כמשאב פוליטי. אבל כלל לא בטוח שכל הפעילות הזאת היא 'פוליטיקה רוסית'."

7. "אולי אין ציבור דוברי רוסית, אבל חייבים קמפיין ברוסית"

בסרטון תעמולה שפרסם הליכוד באוגוסט רואים מתחת לבית גיל הזהב שעל גבול תל אביב–רמת גן, אישה מבוגרת, כבת 60, רצה אצה, מטופחת ומאופרת בהגזמה, לעבר מונית שהוזמנה עבורה על ידי מפלגת ישראל ביתנו. הכיוון: הקלפי. רגע לפני שהנהג פונה "שמאלה" נפתחת דלת המונית על ידי לא אחר מזאב אלקין שדוחף לגברת פתק של מחל וקורא לה לחזור הביתה, לליכוד. 'ווה, אנטולי, בוריס', צועקת האישה – 'חוזרים הביתה, ימינה'. כמו בסרט זומבים, יוצא מהמונית, בזה אחר זה, עדר של פנסיונרים זקנים, בעוד אלקין לוקח את חברתו המאופרת לעבר לוח השחמט כדי לתת 'מט' על ליברמן.

"אימה צרופה. עיניי ראו עכשיו פרסומת מהניינטיז", הגיב אדם בשם אוול איידלשטיין באחת מקבוצות הפייסבוק המזוהות עם המגזר, "העולים מברית המועצות בעיני הליכוד הם טיפשים סטריאוטיפיים ופרימיטיביים. זקנים שאינם מבינים דבר בפוליטיקה ומתומרנים באמצעות הקלישאות הקריקטוריות הזולות ביותר. רוצים לפרסם את הליכוד?" שואל איידלשטיין באירוניה. "בבקשה. איש אינו יכול לאסור עליכם לעשות זאת. אבל אם אתם עושים את זה ככה – אני, כמתנגד לביבי, אומר לכם: תודה!"

על גודל הסערה שחולל סרטון התעמולה יעידו אלפי לייקים, תגובות ושיתופים. לפי התגובות אפשר לראות שתחושת הגועל עטפה את כל הקשת הפוליטית דוברת הרוסית שהוריה או סביה הם הנמענים שלה. החזרה האסוציאטיבית של רבים מהמגיבים והמשתפים לשנות התשעים – תור הזהב של הפוליטיקה הרוסית – בין אם אלו עולים שחיו אז בארץ או כאלו שרק שמעו על כך – נותנת הרגשה שכל מה שנותר מ'הפנים הרוסיות של ישראל בעולם'  זו מפלגת שלטון שמציעה לבוחריה חבר כנסת מזגזג (ולא אהוד במיוחד) וקרינג' מתובל במבטא כבד.

"ברירת המחדל של חלק גדול מהציבור דובר הרוסית בישראל היא התקשורת הרוסית", אומר האסטרטג ואיש הפרסום דמיטרי גנדלמן. הוא מסכים ששיאו הפוליטי של המגזר אמנם בעברו. אבל על גלי הרדיו, הטלוויזיה וערוצי הטלגרם, לתעמולה דוברת הרוסית הבכורה – והיא מעסיקה הרבה ידיים עובדות. "אולי אין ציבור דובר רוסית – אבל חייבים קמפיין דובר רוסית. מחקר שערך בשנה האחרונה הראה שכ-40% מהעולים הבוגרים, מכל גלי העלייה, מתקשים לצרוך אקטואליה בעברית, ולערוץ 9, לרדיו רקע ולאתרי ולערוצי החדשות המרכזיים תפקיד מפתח בעיצוב התודעה הפוליטית.

"מדובר פה בתופעה שיותר מכל מזכירה לי את הציבור ההיספני בארצות הברית", אומר גנדלמן. "כשאתה מגיע למיאמי ומדבר עם קובנים, הם יאמרו קודם כול שהם אמריקאים גאים, אבל הספרדית עדיין נוכחת מאוד. ללקוחות שלי אני אומר: אל תתרגמו קריאייטיב עברי לרוסי. אתם מפספסים ניואנסים, טעמים, מנטליות ודקויות שהן הליבה של המסר".

מהבחינה הזו, גנדלמן משבח את הליכוד ואת ישראל ביתנו, שבמשך שלושים שנה מצליחים בעקביות להתאים את עצמם לאלקטורט. "לליברמן, עם כל השינויים שעבר, יש עד היום עמוד פייסבוק בשפה הרוסית עם 100 אלף עוקבים ומסרים מעוצבים ומותאמים. גם לליכוד יש מערכת תקשורת מסודרת והוא פופולרי מאוד בקרב מצביעיו, אפילו יותר מבסקרים הכלליים".

8. העלייה החדשה: "כל העולים שמאלנים? זה מיתוס"

"עבור העולים שהגיעו לפה מאז 2014, הצבעה סקטוריאלית היא דבר מוזר ומאוד לא פופולרי", מסביר וכשטיין. עבודתו חשפה שגל העלייה של שנות התשעים, כ-800 אלף מצביעים, מחזיק בפרופיל מובהק שמיקם אותם בימין המפה הפוליטית, ועם השנים לקח אותם עוד יותר ימינה, שינוי שהתבטא בעמדות, אך לא בהכרח בדפוסי ההצבעה.

לעומתם, בגל העלייה של העשור האחרון, שאף הוא מחולק לגל שעד מלחמת אוקראינה ולזה שאחריה, דפוסי ההצבעה מורכבים יותר. ברשתות החברתיות המתח בין העליות נוכח בדיונים רבים – מהיחס לרפורמה המשפטית, המלחמה והמצב בשטחים. דוגמא מובהקת לכך היא דיון סוער שהתפתח סביב קמפיין גיוס כספים לכפר פלסטיני שנפגע מטרור יהודי שהובילה עולה חדשה בעלת פרופיל גבוה, שזכתה 'לשטיפה' זועמת מצד ותיקי העלייה, שביקשו להזכיר לה שפה זו מדינת היהודים.

"יש קלישאת עלייה נפוצה מאוד, שגם עמית סגל מרבה להשתמש בה", מספר וכשטיין, "לפיה הרוסים שהגיעו בשנות התשעים ימניים מאוד, מפני שברחו מהדיקטטורה השמאלית של ברית המועצות; ואלה שהגיעו לאחרונה הם שמאלנים מאוד, מפני שברחו מהדיקטטורה הימנית של פוטין. נוח לחשוב ככה, אבל זה לא הופך את זה לנכון".

הקלישאה מעוגנת במה שהמחקר מכנה 'תאוריית האינרציה', לפיה אנשים תמיד יתנהגו 'כאן' ביחס ישיר ל'שם'. "יש לה גרסאות מסביב לעולם", אומר וכשטיין. "למשל, היא מסבירה כיצד גרמנים דוברי רוסית שהיגרו לגרמניה מהווים חלק משמעותי מציבור הבוחרים של מפלגת הימין הקיצוני 'אלטרנטיבה לגרמניה'. היא עובדת לא רע גם ביחס למהגרים מאמריקה הלטינית בארצות הברית: אלה שברחו מהדיקטטורה הימנית בארגנטינה מצביעים לשמאל, ואלה שברחו מהדיקטטורה השמאלית של קסטרו — לימין".

אבל וכשטיין מבקש לשבור את התפיסה הזו, לכל הפחות לגבי המקרה הישראלי. לדבריו, מעולם לא נעשה מחקר עומק על הטעמים וההעדפות הפוליטיות של עליית שנות ה-90, ולא ידוע אם היה זה זיכרון הקולחוז והגולאג או דווקא הסכמי אוסלו והאינתיפאדה שהניעו את הציבור ימינה. המחקר שלו מראה שקהל הפנסיונרים עדיין מצביע, ברובו, לליברמן, אך התמיכה בו נחלשת, וכל הזמן, עד לאחרונה לפחות, מתקיים מעבר הלוך ושוב בין ליברמן לנתניהו.

לדברי וכשטיין, עולי העשור האחרון, שנאמדים בכ-150 אלף בעלי זכות הצבעה, נפרסים בעיקר על פני קשת רחבה שבין בנט – לו מצביעים אלו שמגדירים את עצמם גם מרכז-ימין וגם מרכז-שמאל – ועד חד"ש ורע"מ. נתניהו הוא דמות לא אהודה בקרב גל העלייה הזה, גם אצל אלו שמזדהים עם הימין, ולא פעם משווים אותו לפוטין. לדבריו, רבים מהם יזדהו עם עמדות שליברמן אוחז בהן, אבל לא יצביעו לו מכיוון שבעיניהם הוא נחשב לסקטוריאלי מדי.

"אלו שאומרים שכל העלייה החדשה היא שמאלנית גם נשבים במיתוס", אומר וכשטיין. "ראשית כול, גם בעליות האלו, שהן ליברליות באופיין ובזהותן, יש שכבות מבוגרות ושמרניות יותר. ושנית – בניגוד לשנות התשעים, אין פה מיליון איש שהיה חשוב להם להשמיע קול. לא תמצא פה איזה מנהיג גדול וסוחף. אלו שיצאו בכלל להצביע בסוף יחלקו את הקולות שלהם בין אייזנקוט לבנט, ובמידה פחותה יותר ליאיר גולן".

9. הטעות של המפלגות הליברליות

לפחות חמישה ארגונים בסדר גודל קטן עד בינוני פועלים בחודשים האחרונים כדי לשכנע את העולים החדשים לצאת ולהצביע. חרף מה שנראה כמו הזדמנות נחשקת עבור אלו שבחירות היו עבורם לא יותר מקרקס בארץ מוצאם, והדחף להתנגד לפופוליזם, סקרים שנערכים עבור אותם ארגונים מראים שעד כמחצית מהעולים שוקלים לא להצביע. בכלל.

"מפלגות האופוזיציה מנסות למשוך את העולים ברטוריקה של 'להציל את ישראל' – זו טעות", אומר חגי אלקיים, פסיכולוג חברתי ויועץ אסטרטגי, שמתמחה בדיגום העליות האחרונות. "זה דיבור שמתאים לאנשים שכבר יש להם דימוי על ישראל ומה צריך להציל בה, מה שאינו קיים אצל העולים". מספר ארגונים שעוסקים בעידוד ההצבעה ושוחחו עם 'דבר' חזרו על אותה הביקורת – גוש האופוזיציה, שיכול להרוויח כ-3 מנדטים רק מאותם העולים, שרובם המכריע מזדהה עם ערכיו, לא השכיל להרים קמפיין שיפגוש אותם במקום שהם נמצאים בו. "זה ציבור שעדיין לא מבין שהוא ציבור", אומר אלקיים. "הפנייה אליהם עדיין מגזרית, מה שעובד אצל ליברמן והליכוד, אבל מראה על חוסר הבנה מובהק שלהם".

10. יכול להיות שזה נגמר?

אם יש הסכמה גורפת בין כל היועצים והחוקרים, היא שהעלייה לא הצליחה להתמקם בזירה הפוליטית-לאומית. לדברי גנדלמן, "היום, כששואלים בסקרים אם יש מקום למפלגה רוסית סקטוריאלית, רוב האנשים אומרים שלא. עבר הזמן. יש שיח פוליטי ברוסית, אבל אין פוליטיקה רוסית".

גורודניצקי רואה את הדברים אחרת. "המגזר הזה עבר שינוי, אבל להגיד שהוא לא קיים, שכולם ישראלים, זה לא נכון", הוא טוען, "זה עדין ציבור שדורש יחס שונה וגישה שונה, ובגילאי הארבעים פלוס הוא קיים לחלוטין. בבחירות האלו הוא שווה בערך 15 מנדטים ו-12 מתוכם יכולים ללכת בקלות לגוש האופוזיציה. אם הקמפיינרים יעבדו בצורה חכמה וממוקדת, זה יניב פירות. לקחת רוסי ולשים אותו ברשימה כדי למשוך קהל – פחות".

ההיסטוריה הפוליטית של העליות נתפסת לא פעם כאותו מערכון אלמותי מהסרט 'לול'. העלייה הרוסית היא לא יוצאת מן הכלל, ונרטיב 'דפקו את הרוסים', שמספר שחקנים פוליטיים הובילו לאורך השנים, לא הצליח לגייס ציבור גדול. ובכל זאת, התבוננות בקשר של עליות שונות לפוליטיקה מעלה את השאלה: מדוע הפוליטיקה המגזרית של עליית חבר העמים נעלמה או התכווצה (תלוי את מי שואלים) בתוך שלושה עשורים, בעד השיח המזרחי משגשג כבר שבעים שנה?

11. מה הלאה: "דוברי הרוסית בכנסות הבאות יהיו הרבה יותר ישראלים"

"השאלה מדוע הזהות המזרחית נשארה כוח פוליטי חזק ואילו הזהות הרוסית פחות היא שאלה גדולה", אומרת פרופ' לרנר, "באופן גס מאוד, השסע המזרחי בישראל מקביל במשמעותו לשסע שחורים-לבנים ולטראומת העבדות בארצות הברית, או להגירות הקולוניאליות באירופה. המפגש הרוסי-ישראלי מעולם לא נעשה לשסע מאותו סוג. אפילו סביב שאלת היהדות הלקויה, הביקורת הדומיננטית מהצד הרוסי לא ערערה על עצם הגישה הגזענית אלא אמרה: 'אנחנו יהודים לא פחות מכם'. כלומר, האג'נדה הרוסית מעולם לא התגבשה לעימות כולל מול האליטה השלטת, לא במישור הפוליטי ולא במישור החברתי-תרבותי."

לרנר, שמסתמכת על מחקריה של דר' וורברה פרטר על התפיסות הפוליטיות-אזרחיות של גלי העלייה האחרונים, טוענת שהבעיות המגזריות לא רק הצטמצמו, אלא גם השתנו במקביל לשינויים הדמוגרפיים של העליות. "בעבר דיברו, למשל, על פערי שכר בין עולים לוותיקים. כשהדור הזה הגיע לגיל פרישה, מרכז הכובד  עבר לקצבאות, לפנסיות שלא נצברו ולתשלומי פרישה. כלומר, לא מדובר רק בכך שהקהילה השתלבה והבעיות נעלמו; הבעיות התפתחו והתחלפו.

"נוסף לכך, אי אפשר לדבר על השינויים האלו בלי לגעת בתקשורת, שכוננה את הפוליטיקה הרוסית ועברה טרנספורמציה עמוקה. סדרי היום המגזריים עברו לרשתות, לערוצי טלגרם ולקבוצות פייסבוק, ולכן הם נראים אחרת וצריך לקרוא אותם בתוך המאפיינים של הפלטפורמות האלה. ייתכן שהיעלמותו של גוף תקשורתי מרכזי אחד תרמה גם להיעלמותה של פוליטיקה מרכזית אחת".

"הרוסים נעלמים, ואני חושב שגם הסיפור של 'דור אחד וחצי' הולך להיעלם", אומר ח"כ בליאק, שמבחינתו מעולם לא הגיע להיות 'הרוסי' של המפלגה, ולמרות שהוא גאה בפועלו למען העולים, הוא מעדיף להיות מזוהה עם עבודתו בוועדת הכספים. "הם כולם מצביעים כמו כולם, ובכלל יש פה סוג של חילופי דורות. הוותיקים – אדלשטיין ואלקין – עוזבים, בעוד הדור החדש קצת מתמהמה להיכנס. אין לי ספק שנראה עוד דוברי רוסית בכנסות הבאות, אבל גם הם יהיו הרבה, הרבה יותר ישראלים".