בשנים האחרונות אנחנו מדברים הרבה על יוקר המחיה, על מחירי הדיור ועל הרגולציה, אבל אחד הנושאים שצריכים להטריד את קברניטי הכלכלה הישראלית הוא דווקא היקף החוב של משקי הבית ושל המגזר העסקי בישראל והסכנה שבחדלות פירעון של הלווים. מזה מספר חודשים מסמנים בבנק ישראל את היקפי החוב של משקי הבית שהולכים וגדלים.

כדי לטפל בצבירת החוב הפרטי בישראל לא מספיק פיקוח הדוק יותר על הבנקים ועל המוסדות הפיננסיים. אדם שצריך לספק לעצמו למשפחתו קורת גג, שירותי בריאות וחינוך ימצא כל דרך כדי לעשות זאת

החוב של משקי הבית הגיע ב-2016 לרמה של 489 מיליארד שקלים. מתוך סכום זה החוב שאינו קשור למשכנתאות הגיע ל-165 מיליארד שקלים. עליה של 7.6% לעומת השנה שעברה.

כבר ארבע שנים שהחוב הזה של משקי הבית גדל ב-7% בשנה ויותר. אבל לא רק משקי הבית נמצאים בסיפור הזה. גם המגזר העסקי הגדיל ב 2016 את החוב שלו והגיע לרמה של 829 מיליארד שקלים. אחרי משבר הסאבפריים בארה"ב הסכנות הטמונות בגידול בחובות שלא מבוססים על נכסים אמיתיים כבר ידועות. אנחנו חייבים לשאול את עצמנו איך הגענו למצב הזה ואיך יוצאים ממנו.

רבים מאתנו מגלים פתאום כי בלי שהם שמו לב נצבר לנו חוב שהולך ותופח ומאיים על היכולת שלנו להתקיים כלכלית. פחד עמוק מתיישב לו בבטן, צמרמורת אוחזת בצוואר ואז עולה השאלה "איך זה קרה לנו?". מאחר ומדובר בתופעה חברתית ננסה להסביר אותה בכלים חברתיים רחבים. לא "למה הישראלי הבודד צובר חוב", אלא למה אנחנו, הישראלים, צוברים בשנים האחרונות עוד ועוד חובות?

איך זה קרה לנו?

מן הסתם התשובה הבסיסית היא שאנחנו מוציאים יותר ממה שאנחנו מכניסים. אבל למה ואיך זה הפך לתופעה כלכלית נפוצה כל כך שמאיימת על חוסנו של המשק? התשתית, הקרקע הפוריה למצב הזה קשורה למעשה בשורה של החלטות ממשלתיות, התפתחויות כלכליות ושינויים משקיים רחבים.

1.      יוקר המחיה – אנחנו מוציאים יותר לא רק כי אנחנו צורכים יותר אלא גם כי הדברים שאנחנו צורכים הופכים ליקרים יותר. הסמן הקיצוני ביותר לעליה של יוקר המחיה בישראל הוא העליה התלולה במחירי הדירות לעומת העליה המתונה מאוד בשכר. בזמן שמחירי הדירות כמעט הכפילו את עצמם בעשור האחרון, השכר הממוצע שעמד ב-2008 על כ8,700 שקלים, עלה עד 2017 בכ-15% והיום הוא מגרד את ה 10,000 שקלים בחודש מלמטה. העליה במספר המשכורות הנדרשות לרכישת דירה מושכת את היקף המשכנתאות שהישראלים לוקחים על מנת להשיג קורת גג בבעלותם. אותן המשכנתאות מהוות את החלק הארי של החוב של משקי הבית.

2.       המלחמה ביוקר המחיה – באופן אירוני המלחמה ביוקר המחיה שמנהלים באוצר הפכה להיות אחד הגורמים שעשויים לתרום להיקף ההלוואות שהישראלים לוקחים. הרפורמה בשוק האשראי אותה מקדם שר האוצר כחלון, נועדה להכניס שחקנים נוספים לשוק ולהילחם בריכוזיות של הבנקים וחברות האשראי שבבעלותם. יותר שחקנים מייצרים יותר זמינות לאשראי. אשראי ברגע, אשראי באס אם אס, לרכישת רכב, לכיסוי האוברדרפט, לכל מטרה. הישראלים מקבלים יותר ויותר הצעות לקחת כסף כאן ומיד. או כמו שאומר הביטוי – כשנותנים לך תיקח, כשמרביצים לך כבר לא תוכל לברוח.

החוב של משקי הבית הגיע ב-2016 לרמה של 489 מיליארד שקלים. מתוך סכום זה החוב שאינו קשור למשכנתאות הגיע ל-165 מיליארד שקלים

3.      הממשלה מקטינה את החוב שלה ומעבירה אותו לאזרחים – בעשרים השנים האחרונות הקטינה הממשלה את יחס החוב תוצר שלה מרמה של 85% ב-2002 לרמה של 60% ב-2016. הממשלה העבירה למעשה את החוב שלה לאזרחים. היא קיצצה את שיעורי ההשקעות שלה בשירותים לאזרחים. היא עשתה זאת די בקלות באמצעות שלושה כללים פיסקאלים שמספקים צידוק כאילו מדעי לצורך לצמצם את הוצאות הממשלה. זה לא עניין פוליטי או ערכי זו פשוט תוצאה של חישובי נוסחאות, כביכול. האזרחים, בלי לשים לב כמעט, לקחו את ההוצאה שהממשלה צמצמה על עצמם. כך עלתה ההוצאה הפרטית על חינוך בשבע השנים האחרונות ב 50%. כך זינקה ההוצאה הפרטית על בריאות בשני העשורים האחרונים פי שבע!

4.      בשוק יש מלא כסף שאין מה לעשות איתו – זוכרים את הצורך להגדיל את מספר השחקנים בשוק האשראי? לסיפור הזה יש גם צד שני. יש שוק הון שהתמלא בעשור האחרון בהמון כסף. 1.3 טריליון שקלים שוכבים בקרנות הפנסיה וצריכים להניב תשואה ואין מה לעשות איתם. איך הם הגיעו לשם? עד שנות השמונים 90% מכספי הפנסיה הושקעו באג"ח ממשלתיות. הממשלה גייסה חוב כדי לממן את הוצאותיה ולהשקיע במשק. במקביל להלאמת קרנות הפנסיה והפרטתן, החליטה הממשלה לצמצם את החלק של אגרות החוב הממשלתיות בתיקי ההשקעות של קרנות הפנסיה. בשלב ראשון ל 70% אח"כ ל-30%. היום הם רוצים להוריד עוד. במקביל, חוק פנסיה חובה, עניין חיובי בפני עצמו דחף יותר ויותר כסף לקרנות הפנסיה. כך נוצרו להם 1.3 טריליון שקלים שמחפשים מקום להחנות בו. הצפת הכסף הזו יצרה לחץ על הבנקים, חברות האשראי וחברות הביטוח לחפש למי לתת אותו. בשלב ראשון, מדיניות ההפרטות הייתה צריכה לייצר בעלי הון שיקנו את הנכסים שהממשלה מכרה. עודף הכסף הלך למי שיקראו אחר כך הטיקונים. לאט לאט הבינו הבנקים שהטיקונים האלה לא תמיד אוהבים להחזיר את הכסף שהם לווים. היום הבנקים מפחיתים את היקף ההלוואות הניתנות לחברות ממונפות ומעבירים אותו, באמצעות שיווק אגרסיבי, למשקי הבית.

איש העסקים אליעזר פישמן, 2012 (צילום ארכיון: משה שי \ פלאש 90).

5.      הריבית ברצפה – התהליכים שתוארו מעלה יחד עם מלחמת מטבעות גלובלית יצרו מצב שבנק ישראל נאלץ להוריד את הריבית במשק לרמות שיא אפסיות. ריבית נמוכה פירושה כסף זמין ויחסית זול. הישראלים לוקחים היום הלוואות צמודות לפריים (הריבית המוגדרת על ידי בנק ישראל). ביום שהריבית של בנק ישראל תחזור לעלות (וזה יקרה, חייב לקרות). שיעורי הריבית על ההלוואות שנלקחו כשהריבית הייתה ברצפה יתחילו לטפס גם הם.

בשורה התחתונה, המצב שבו אנחנו נמצאים עכשיו הוא תולדה של החלטות ממשלה. חלקן נעשו באופן ישיר ומכוון כדי ליצור את המצב הזה, בחלקן מדובר בתוצר לוואי עקיף. זאת במקביל לשינויים כלכליים מקומיים וגלובאליים.  

אז איך הנהגת המדינה תופסת את בעיית החוב?

הדיונים בכנסת מגלים כי נבחרי הציבור שלנו מעדיפים כנראה לעסוק בקצה הקרחון של תוצרי הלוואי של התהום הזו. בכנסת לא תמצאו דיון שעוסק בשאלה איך הגענו למצב הזה? האם זה מצב בריא ורצוי? מה הסכנות שלו למשק הישראלי? האם הוא תוצר של מדיניות ממשלתית מכוונת? אז איך תופסים נבחרי הציבור את העניין – שני דיונים שהתקיימו אתמול (שני) יכולים לתת תשובה לעניין.

בועדת המשנה לועדת הכלכלה בראשות חברת הכנסת נחמיאס-ורבין (המחנה הציוני) קיימו אתמול דיון תחת הכותרת "הפעולות שנקטו בפיקוח על הבנקים לטיפול בכשלי אשראי ללוים הגדולים.". המפקחת על הבנקים, ד"ר חדווה בר, הגיעה לדיון וניסתה להסביר לחברות הכנסת (למעט ח"כ מיקי לוי שנכח בחלקו הראשון של הדיון, הגיעו אליו רק חברות כנסת) איך בנק ישראל מנחה את הבנקים להגן על ההלוואות שהם נותנים.

חברת הכנסת איילת נחמיאס-ורבין (המחנה הציוני) וד"ר חדוה בר, המפקחת העל הבנקים, בדיון בכנסת על כשלי טיפול הבנקים באשראי ללווים הגדולים במשק, 29 במאי 2017. לא תמצאו בכנסת דיון על צמיחת החוב של משקי הבית. צילום: עמר כהן

סה"כ מדובר בדיון חשוב. אף אחד מאיתנו לא אהב לראות בעלי הון עושים תספורות על הכסף שלנו. על פי בר, בעקבות לקחים שהופקו, מדובר בתופעה שהולכת ונעלמת. הבנקים הפסיקו לתת הלוואות במינוף גבוה לקבוצות אחזקה ללא בדיקה מקיפה של יכולת ההחזר. במערכת הבנקאית יש שאריות של הלוואות כאלה בסך 22 מיליארד שקלים שניתנו בעבר שיעלמו עם פרעונן.

ח"כ אורלי לוי-אבקסיס (סיעת יחיד) טענה בדיון כי הבנקים מספקים הלוואות שהם יודעים שמשקי הבית לא יוכלו להחזיר. "השיטה שהבנקים מתנים את מתן המשכנתא בהון עצמי מביאה למצב בו אזרחים רבים מייצרים הון פיקטיבי באמצעות לקיחת הלוואה בשוק האפור. שבוע אחרי שלא היה לו הון עצמי הוא חוזר לבנק עם הון עצמי ואף אחד לא שואל שאלות. הפיקוח על הבנקים זורק את הציבור להסתבך בשוק האפור. בעצימת עין של הפיקוח אתם גורמים לאנשים להסתבך".

ח"כ נורית קורן (הליכוד) תיארה עוד פרקטיקה בעייתית של הבנקים במתן ההלוואות "אדם מקבל אשראי בגובה המשכורת. לאחר חריגה ממסגרת האשראי, הבנק קורא ללקוח לקחת הלוואה לסגירת המינוס ואז הוא אינו יכול לעמוד בתשלומים. הבנקים כל הזמן מנסה למכור הלוואות".

כשהשיבה לטענות חברי הכנסת נגעה המפקחת על הבנקים באחת מסיבות העומק לתפיחת החוב של משקי הבית – הצפת האשראי שנוצרה מהגדלת התחרות "הגידול בהיקף האשראי של משקי הבית נובע בין השאר מהגדלת התחרות. יותר שחקנים, כמו גופים חוץ בנקאיים, זאת הזדמנות עם סיכון, משק הבית מקבל יותר הצעות". עם זאת ההתמודדות של בר עם הבעיה הזו מעידה על חוסר ההתייחסות לבעיות העומק שיצרו את המצב הנוכחי "אין מאגר נתוני אשראי, המלווה לא רואה את הלוואות האחרות… יש עדיין צעדים לרישוי הגופים החוץ בנקאים להחלת נורמות גבוהות ממה שקיים היום.  חוקים שונים. תהליך הסדרה". התפיסה שלא רואה את הממשלה כשחקן פעיל במשק אלא כרגולטור שמסדיר את המשק מבחוץ היא אחת הסיבות המרכזיות שייצרו את בור החוב הישראלי.

בעשרים השנים האחרונות הקטינה הממשלה את יחס החוב תוצר שלה מרמה של 85% ב-2002 לרמה של 60% ב-2016

 סבתא בישלה דייסה

במקביל לועדה של נחמיאס ורבין קיימה ועדת חוקה חוק ומשפט דיון בראשותו של ח"כ אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת) בהצעת חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי. את החוק שנוסח במשרד המשפטים  הציג המשנה ליועץ המשפטי לממשלה אבי ליכט. הצעת החוק המדוברת עוסקת בשאלה מהם סדרי הנשיה במקרה של חדלות פרעון. או במילים פשוטות יותר, כשאדם או עסק עם חובות והתחייבויות פושט רגל, איך מחלקים את הכסף שכונס הנכסים מצליח להציל בין הספקים, הבנקים, רשויות המס, העובדים ושאר הנושים מתוך הנחת המוצא שאין בקופה מספיק כדי לכסות את כל החובות של פושט הרגל.

ליכט תיאר בדרכו הציורית את המציאות של הנושים במקרה של חדלות פרעון. "זה כמו דלי מים ששופכים על אדמה המורכבת משכבות קרקע רבות. המים מחלחלים באדמה. רק אחרי ששכבה אחת ספגה ככל יכולתה המים ממשיכים לשכבה הבאה. השכבות למטה נשארות בסופו של דבר יבשות. או כמו בשיר סבתא בישלה דיסה – נתנה לזה לנתנה לזה ולמי לא נשאר?" המצב הנוכחי קובע כי בסדר הקדימויות העובדים, המדינה והבנקים מקבלים קדימות על פני נושים לא מובטחים שהם בעצם הספקים הקטנים.

בהצעת החוק שניסחו במשרד המשפטים המדינה, הביטוח הלאומי, רשויות המס והבנקים "מוותרים" על חלק מזכויות הקדימות שלהם על מנת להשאיר יותר כסף בקופת כינוס הנכסים שיחלחל לשכבות הנמוכות בסדרי הנשיה, הספקים. אם החוק יעבור עם תיקונים שיהפכו אותו לאפקטיבי יותר, מדובר בחוק שעשויה להיות לו חשיבות רבה. ובכל זאת ביחס לשאלת המאקרו של החוב הגדל של משקי הבית ושל העסקים הקטנים והבינוניים מדובר בטיפול בסימפטום של מחלת החוב התופח אחרי שהחולה כבר מת.

כדי לטפל בצבירת החוב הפרטי בישראל לא מספיק פיקוח הדוק יותר על הבנקים ועל המוסדות הפיננסיים. אדם שצריך לספק לעצמו למשפחתו קורת גג, שירותי בריאות וחינוך ימצא כל דרך כדי לעשות זאת. השוק הפיננסי שחייב להראות תשואה על הכסף ימצא את הדרך להלוות אותו. כדי להתמודד עם הבעיה הזו צריך להסתכל לה בעיניים, להבין איך היא נוצרה ולשנות כיוון.