איך עוזבים בית? ולשם מה? בפתח פרשת לך לך, האל מצווה על אברם (טרם היה לאברהם) בן ה-75 להתחיל ללכת.

הוא נדרש לשלוש "עזיבות" דומות אך שונות. ראשית עליו לעזוב את הארץ שהיא שלו, ככל הנראה בבעלותו בדרך זו או אחרת; שנית, לעזוב את מולדתו, את המקום שבו נולד וגדל; ושלישית את בית אביו – את הבית הפיזי, אבל גם את ההשתייכות לבית תרח, את ההמשכיות הדורית, את המסורת. הוא עוזב כל זאת כדי להגיע לארץ רחוקה שהוא אינו מכיר, שהאל מבטיח להראות לו, ולמען ההבטחה לברכה.

אך אברם לא נדרש תחילה לצאת מבית אביו. בסופה של פרשת בראשית נכתב: "וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם" (בראשית י"א לא).

כלומר, עוד בטרם ההתגלות האלוהית בפניו, אביו מוציא אותו ואת משפחתו ממולדתו באור כשדים באזור המפרץ הפרסי, לכיוון כנען. הם נאלצים לעקוף את מדבריות ערב ולכן מצפינים עד שהם חונים בחרן (הנמצאת באזור גבול טורקיה-סוריה של היום). רק לאחר שהכתוב מספר על מות תרח, מתחילה הפרשה בציווי הנדודים מהבית.

הפרשנים אמנם חלוקים על מועד התגלות האל, וכמה מהמרכזיים ביניהם מפרשים שהאל התגלה לאברהם עוד באור כשדים. גם אם כך היה, קשה להתעלם מכך שתרח מגלה אקטיביות, ולוקח עמו את אברהם ושאר משפחתו לכיוון כנען. אם כן, בהגיעם לחרן אברם כבר התנתק ממולדתו, אך עליו עדיין לצאת את בית אביו.

בכתבי חז"ל מופיעים מדרשים שונים אודות ילדותו של האב הראשון, המדגישים את גבורתו ודבקותו באמונה באל עוד לפני ההתגלות בפרשת לך לך. המפורסם שבהם מראה את התנגדותו דווקא לאביו, שלפי המדרש היה עובד אלילים, ואברהם ניתץ את פסיליו. האם זו המשמעות של יציאה מבית אב? המרד בתרבות ששלטה באור כשדים, בעבודה הזרה, עוד לפני שניתן ציווי מפורש נגד האלילות?

הבטחה להמשכיות, לא לנכסים

בגיל 75 אברם נעשה לחסר בית ונטול ארץ. הוא נע לעבר מקום שאין כל הבטחה שתהיה לו בו נחלה. הברכה שמציע האל היא להרבות את זרעו, אך הוא לא נותן שום ערובה לארץ. בשלב מאוחר הרבה יותר יתיישב בבאר-שבע, ולאחר מכן יקנה את הנחלה שבה נמצאת מערת המכפלה – אך זו אינה ההבטחה שמוציאה אותו למסע.

רעיון "הארץ המובטחת" והקשר של בני אברהם לתא השטח של ארץ כנען אמנם מתחיל כאן, אבל בעבור אברם עדיין אין משמעות יתרה לארץ, אלא קודם כל למשפחה. רש"י מפרש את הבטחת האל לאברהם כתנאי: אם תלך לארץ שאראה לך יהיו לך צאצאים רבים ואם לאו, לא ייוולדו לך ילדים. במובן זה, המוטיבציה של אברהם מתגלה כרצון לדור המשך, לא לביטחון שבנכסים.

היחס שלו לארץ כה רופף שהוא עוזב אותה זמן קצר לאחר הגיעו. עקב רעב כבד הוא עוקר עם אשתו שרי למצרים. רק לאחר שהוא עולה לארץ בפעם השנייה, הפעם ממצרים, מבטיח לו ה': "שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה; כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם" (בראשית י"ג יד-טו). גם הבטחת האדמה מובטחת לא לFאברם לבדו, אלא גם לבניו ובני בניו. אולי לכן שם התואר החשוב ביותר שניתן לו לא היה 'מנהיג', 'מלך' או 'נביא', כי אם 'אב'.

אנושי, אנושי מדי

בעוד כשבוע יצוינו 30 ימים ללכתו של אחד מפרשני המקרא החשובים בדור האחרון – פרופ' אוריאל סימון ז"ל. קצרה היריעה מלפרוט את היקף עשייתו של סימון וחשיבות פרשנותו ומחקריו אודות פרשני המקרא, ובראשם רבי אברהם אבן עזרא. אחד ממאפייניה הייחודיים של גישתו הייתה להדגיש את חשיבות הפשט מול המדרשים. דוגמה יפה לכך ניתן לראות בהרצאתו על פרשת גניבת הברכה על ידי יעקב במכללת הרצוג.

גם ביחס לאברהם הציע סימון להבין את דמותו מתוך פשט הכתוב. לפי קריאתו בפסוקים, אברהם איננו אבי המונותאיזם כפי שמיוחס לו רבות, ואף לא בעל הברית הראשון של הבורא. הוא מציין את אדם הראשון וגם את נח כדמויות שהאמינו באל אחד ואף מזכיר שעבודת אלילים לא מוזכרת כלל בפרקים הראשונים של התורה. חטאים יש לרוב, אך אלילות לא.

"אברהם איננו גם הצדיק הראשון, שכן חנוך, ובעיקר נח קדמו לו בכך", מוסיף סימון. הוא מסביר כי על אף מעלותיו הרבות, אברהם גם עושה דברים פסולים, ביניהם "הפקרת שרה אשתו לגורלה, חסרת מגן וגואל בארץ זרה, כדי להציל את חייו שלו ממוות אפשרי".

סימון מסביר כי "דיוקנו של אברהם אינו מעוצב בתורה כדמות אידאלית אלא כדמות ראלית", ומצביע על הקושי של הפרשנים (ובעיקר חז"ל) עם אנושיותו של האב הראשון: "למבקשים שלמות על-אנושית במקרא קשה לקבל זאת".

אך מבחינתו, כוח דמותו של אברהם טמון ביכולתו ליפול, להתגבר על הקשיים ולעלות מתוכם. "אמרו מעתה: גדולתו של אברהם אינה בהעדר של חולשת דעת וחולשת אופי, אלא במאבק המתמיד לגבור על חולשותיו ומגבלותיו".

סימון מתאר את אברהם המקראי כדמות רוויית ניגודים: בין אהבת הארץ וכיבושה לבין רדיפת שלום, בין קבלה עיוורת של הדין האלוהי ובין ביקורתיות ואף ויכוח עם האל, בין המחויבות המשפחתית והדתית לבין המחויבות האוניברסלית בדמות "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית י"ב ג).

הוא מדגיש כי דווקא הסתירות יוצרות אותו כארכיטיפ הנכון ליצירת האמונה החדשה, ולכן אין צורך במדרשים שינסו לצייר את אברהם כדמות מושלמת וחסרת לבטים. את המאמר 'אברהם המקראי – הברכה שבניגודים' הוא מסיים במילים: "אם אמנם יש ממשות פשטית בדברים שאמרנו בזה, אזי ברכת אברהם לצאצאיו לדורותיהם היא, במידה רבה, ברכת הניגודים. רוצה לומר: היכולת המופלאה לצרף כוחות נפש קוטביים וערכים מנוגדים לשלמות דיאלקטית, התואמת הן את ריבוי הפנים שבהוויה האנושית והן את התביעה המקראית לגבור על הניגודים ולחשל מהם תורת חיים דתית-מוסרית".