רבים ציפו שרגעי האימה והאמת של השבעה באוקטובר יכוננו ישראליות חדשה, יחזירו את ישראל לערכי היסוד שלה וירחיקו אותה משיח מפלג ואלים. אם זה קרה, קשה למצוא לכך ביטוי במערכת הפוליטית. למרות שהבחירות שיתקיימו השבוע מגיעות אחרי ארבע שנים סוערות במיוחד, המפה הפוליטית כמעט זהה לזו של חמש מערכות הבחירות הקודמות. שום כוח פוליטי משמעותי חדש לא קם, לא נוצר שיח שפותח אפשרויות פוליטיות חדשות והמאבק בין הגושים רק החריף והקצין.

לקראת הבחירות שבפתח, שלושה אנשים שניסו לשרטט את דמותה של ישראליות חדשה מנסים להסביר מדוע היא לא הצליחה להתממש.

עמיחי דנינו: "המרכז במצוקה רעיונית"

עמיחי דנינו הוא עמית מחקר במרכז מנור ומחבר הספר 'שבט, אחים', אותו כתב עם העיתונאית חן ארצי סרור.

בספר שפרסמתם באפריל 2025 העליתם את האפשרות שטבח 7 באוקטובר יהיה רגע מכונן, שיגשר מעל מגמות הקיטוב הפוליטי והחברתי בישראל. שנה וחצי אחרי, אנחנו לקראת בחירות שמתנהלות בדיוק לפי אותם קווי חלוקה. למה לא היה מפץ פוליטי?
"זה נכון שלא היה מפץ פוליטי מבחינת מפלגות, אבל 7 באוקטובר הוא קו פרשת המים המגדיר את השיח לקראת הבחירות".

באיזה אופן?
"מבחינה ביטחונית, נתניהו שינה פרדיגמה בעקבות 7 באוקטובר. המדיניות שלו מאז תחילת המלחמה הייתה יוזמת והתקפית, בשונה מהמדיניות השמרנית שאימץ במשך כל שנותיו בתפקיד. נתניהו פונה לבוחריו ומבקש מהם מנדט להמשיך במדיניות הזו, ולנצל את המשך שלטונו של טראמפ לטובת קידומה.

"אם נקשיב טוב, רוב המפלגות באופוזיציה לא ממש חולקות עליו. גם כשתוקפים אותו בקמפיין מתייחסים למחדל שבעה באוקטובר, אבל לא תוקפים בצורה רצינית אף אחת מההחלטות שקיבל ב-3 שנים של מלחמה. מה שאייזנקוט אומר בסך הכל, זה 'אני מאמץ את מטרות המלחמה שקבע נתניהו, רק שאני אעשה את זה יותר טוב'. הבעיה שלו היא שנתניהו כבר הוכיח את עצמו, והקהל הימני ממש לא השתכנע שאיזנקוט היה עושה את מה שנתניהו עשה".

וגוש השינוי?
"הם למדו לקח אחר מ-7 באוקטובר: שינוי פנימי בחברה הישראלית. גיוס חרדים, שינוי מערכת החינוך, רפורמות בשירות הציבורי. אלו שינויים שנתניהו לא רואה בהם חשיבות רבה, וכמובן שגם אין לו קואליציה בשבילם. התפיסה של נתניהו מבוססת על שלוש עוצמות: העוצמה הכלכלית והטכנולוגית שמובילות לעוצמה הביטחונית והמדינית. בניגוד לבן גוריון, נתניהו לא רואה חשיבות בעוצמתה של החברה הישראלית, הוא רואה אותה כמובנת מאליה ואין לו בעיה להקריב אותה בשביל האינטרס הביטחוני במידת הצורך".

כלומר, יש פה במובן מסוים בחירות ביחס לשאלה מה הלקח של טבח 7 באוקטובר?
"אכן. זה המשתנה המרכזי המבחין בין גוש השינוי לגוש נתניהו. בזה עוסקת מערכת הבחירות. האם הפתרון ל-7 באוקטובר מצוי באימוץ אסטרטגיה ביטחונית התקפית בכל הגזרות או בחיזוק החברה הישראלית, אשר בייחוד לאחר הרפורמה המשפטית סובלת משסע עמוק בתוככי הציבור הציוני, שהולך ומתרחב".

זה בדיוק המקום שבו ניסו לקום תנועות מרכז פוליטיות, והניסיון הזה קרס. למה זה לא קרה?
"הרעיון הפוליטי של המרכז לא ניסה להציע פתרון אחר ברמה הערכית. היה פה ניסיון לייצר תמריץ פוליטי שיחייב את שני הצדדים לשבת ביחד. לייצר קואליציה אשר מצד אחד תטפל באופן התקפי בביטחון, ומצד שני תטפל באופן משמעותי בשבר הפנימי. הבעיה היא שהפער האידאולוגי בין הצדדים איננו קוסמטי. יש פה שני צדדים החלוקים בהנחות היסוד. האם הבסיס של החזון הציוני הוא קיר הברזל או החשש מהשלכותיה של שנאת חינם. המרכז עדיין מתקשה, וזו תופעה עולמית, להציע רעיון מסדר קוהרנטי אשר מצליח לשזור את כל הזירות".

למה?
"זוהי לא בעיה ישראלית, אלא בעיה כלל עולמית. הדמוקרטיות המערביות נמצאות במשבר עמוק, ראה מה קרה רק השבוע בצרפת. הפתרונות המוצגים כרגע לראווה הם או ימין עמוק או שמאל עמוק. אנחנו בתקופה של שינויים בסדר העולמי, הדורשים התאמות של המודלים המדינתיים השונים, בדגש על החוזה בין המדינה לאזרח. נכון להיום, המרכז בישראל ובעולם עוד לא פיצח את השיטה ולא הצליח להציע חזון ארוך טווח העונה על מכלול האתגרים שעימם מתמודדות הדמוקרטיות במערב. הבעיה הזו מחריפה כאשר משווים את המרכז לתנועות משמאל ומימין. הימין הישראלי יכול לשאוב השראה מהשמרנות האמריקאית והשמאל מהשיח הביקורתי והפרוגרסיבי. למרכז אין לאן להסתכל. כולם נמצאים במצוקה רעיונית".

גם הדמויות הפוליטיות נשארו קבועות. יהיו הרבה חברי כנסת חדשים, אבל מתחרים ביניהם כל הפרצופים המוכרים.
"בישראל יש היסטוריה של שינויים פוליטיים, אלו תהליכים שלוקחים זמן. יש בזה משהו טבעי. אנשים בוחרים במוכר. אבל כל עוד אין רעיונות חדשים, לא יהיו גם אנשים חדשים. זאת לא סוגיה פרסונלית. והיווצרות של רעיונות חדשים זה תהליך שלוקח זמן. אנחנו צריכים להמשיך ולעבוד בייצור הרעיונות החדשים. Politics will follow. יש לאנשים תדמית שגויה של הפוליטיקה, הפוליטיקה לא מייצרת רעיונות, היא לוקחת רעיונות שקיימים בחברה האזרחית ונותנת להם במה. המשימה הלאומית נמצאת ביצירת אותם רעיונות. כשזה יקרה הפוליטיקה תשתנה".

פולי ברונשטיין: "שני הצדדים אמרו: 'דברו איתנו על אחדות אחרי שננצח'"

פולי ברונשטיין היא מנכ"לית יוזמת המאה ומחברת הספר 'תור המתינות – מסע אישי מהשמאל אל המרכז'

בספרך, שיצא לאור לפני חמש שנים, הצעת לבנות מרכז פוליטי מתון כחלופה לקיטוב הפוליטי והחברתי. סביב 7 באוקטובר הייתה תחושה שתיתכן מציאות פוליטית וחברתית חדשה. עכשיו אנחנו בדרך לבחירות דומות מאוד בכל הממדים לאלה שלפניהן. מה קרה?
"אני מאוד מסכימה עם האופן שניסחת את זה. לרגע אחרי השבעה באוקטובר היה נראה שמה שהיה הוא לא מה שיהיה. למרות שספגנו רמות אובדן וסבל שלא חווינו אף פעם בדור שלנו, הייתה גם אופטימיות שראינו את החברה הישראלית במיטבה, גילינו כוחות שלא ידענו שיש לנו ואמרנו לעצמנו 'עכשיו ברור שנעבוד ביחד להביא שינוי, למדנו לקח'. אתה יכול לעשות גוגל על השם שלי, יש כותרת שאמרתי חודשיים אחרי: 'נתניהו סיים'. זה לא התיישן טוב, אבל אני לא מסתתרת כי זה באמת היה ברור אז. מי שהביא את החורבן התנ"כי הזה כבר לא יוכל להמשיך. ולא רק שזה לא קרה, אלא להפך. למדנו שאין חשיבות לאמת ולאחריות, ואין שום דרך לאחד את הציבור סביב קונצנזוס".

אז למה זה קרה?
"אני חושבת שכדי להבין את הסיפור צריך לעלות קומה ולהסתכל על אירועים בכל העולם. זה לא אירוע ישראלי. זה לא בנימין נתניהו או הליכוד. מה שאנחנו רואים זה סימפטומים של מגפה עולמית שמשתוללת בכל העולם הליברלי, דמוקרטי, מערבי, והיא בלתי נשלטת. זה צונאמי של קיטוב. אנחנו מדברים בזמן שפריז בוערת, מילולית. צרפת תלך לבחירות בין מלנשון ולה פן, שני המנהיגים הכי מקטבים וקיצוניים כרגע בצרפת. וצרפת לא לבד. בארה"ב אני לא אתפלא אם אמריקאים יבחרו עוד שש שנים בין תואם ממדאני לבין טאקר קרלסון. אז כשאתה מסתכל על האירוע ממעוף הציפור, אתה מבין שזה לא אירוע ישראלי.

"אז איך יכול להיות שאחרי 7 באוקטובר לא קרה כלום? בגלל זה. כי היום אפשר לספר איזה סיפור שרוצים, אבל הציבור רוצה רק סיפור שמשרת את מה שהוא מאמין בו. שום מידע לא יחדור אותו. תמיד צוחקים עליי שאני עושה איזון קדוש, אבל אני לא חושבת שיש ציבור שמאלני או ימני שחסין מפני מה שאמרתי. זה מאפיין של בני אדם".

הדמוקרטיה מתבססת על זה שאנשים מגבשים דעה פוליטית על בסיס המידע סביבם. מה שאת אומרת מעלה שאלה על עצם המשחק הדמוקרטי.
"אתמול בערב הייתי בשיחה עם חברים ושאלתי אותם בצער מה לדעתם יחליף את הדמוקרטיה הליברלית. כי אני באמת חושבת שאנחנו לקראת סוף הסדר העולמי כפי שאנחנו מכירים אותו, ואין לי מה להציע במקומו. הדמוקרטיה התגלתה במלוא חולשתה והליברליזם מתגלה במלוא חולשתו.

"שיהיה ברור, אני אדם ליברלי ממש. אני לא מדברת ממקום שלועג לליברליזם. אבל אני אומרת לך מהפוזיציה הזאת, שאני חושבת שאנשים צעירים מסתכלים על מה שקורה בעולם ומבינים שהליברליזם לא מחזיק. הוא מתגלה בחולשתו, מתגלים בו פגמים בסיסיים, בליבה. מה קורה בצרפת? אם הליברליזם לא יודע לשים גבולות של טוב ורע, לא יודע לעשות עבודה חינוכית וליצור זהות חזקה וברורה, נוצר מצב שלמי שפחות ליברלי יש יותר כוח. יש לו זהות חזקה, והוא יודע על מה הוא מוכן להילחם".

המלחמה הוכיחה שגם ילדי הציבור הליברלי מוכנים להילחם.
"הם לא ידעו שהם כאלה. קרה פה משהו כל כך אדיר ומשמעותי, שהוציא מהם הקרבה, מסירות וערכים שהם לא ידעו שיש בהם. הבת שלי שהייתה בצופים, ילדה שמאלנית מהממת מתל אביב, לא ידעה שהיא כזאת. היא גילתה את זה כשהיא התגייסה, ואז התחילה להתעסק בכל השאלות האלה, ופגשה אנשים אחרים".

את עדיין חושבת שהקיטוב לא נובע ממחלוקת פנימית עמוקה?
"בעניין הזה אני מצטטת את מיכה גודמן: מעולם הישראלים לא היו כל כך קרובים בעמדות ביניהם ומקוטבים בשנאה ביניהם. המציאות הפוליטית לא משקפת את הפער בעמדות. אבל אני רוצה להיות ברורה: גם אם העמדות דומות, הציבור לא רוצה אחדות. הציבור אמר: תניחו לנו עם הגוש השלישי. תנו לנו לנסות להכריע. גם מגוש השינוי וגם מהגוש האמוני. תבואו אחרי שננצח.

"הייתה לי שיחה עם חנן עמיאור. הוא אמר לי 'אני מאמין שאחרי הבחירות כל הלהבות ירדו והקיטוב ירד'. אמרתי לו: יפה, זה ממש מעודד, אבל למה שזה יקרה? הוא ענה: 'כי תהיה הכרעה ברורה והשמאלנים יצטרכו להיכנע ולהבין שהם המיעוט'. אני רוצה שיהיה ברור, אני שומעת מהגוש השני אותו דבר. תנו לנו לנצח, ונדיבות המנצחים תהיה שלנו. אם כי יאיר גולן לא מדבר על נדיבות של מנצחים. הוא כבר מודיע שהוא יעשה אותו דבר, מהצד השני".

כלומר, את לא חושבת שחסרים רעיונות, אלא שגם מסרים חדשים לא נקלטים באקלים הנוכחי.
"כן. יש לנו המון רעיונות ואף אחד לא רוצה לשמוע אותם. כמה חודשים אחרי 7 באוקטובר עשינו ביוזמת המאה מחקר גדול שכמה שאלות בו היו על העתיד: האם ישראל הולכת בכיוון הנכון, האם מצבי הכלכלי ישתפר וכו'. מצאנו מתאם כמעט מוחלט: 70% מתומכי נתניהו, שהיה בשלטון, היו אופטימיים, ו-70% מתומכי גנץ היו פסימיים. היינו בהלם. בסך הכול יש מציאות אחת, איך הפרשנות כל כך שונה? בעמוד הבא קיבלנו סוג של תשובה: תומכי נתניהו רואים ערוץ 14, ותומכי גנץ ערוץ 12.

"שלשום היה לנו חוג בית של מוטי לייטנר, ראש מפלגת הציבור החרדי. זה בחור שהוא העתיד לדעתי, מנהיג אמיץ ואמיתי. והוא עומד ומדבר על חרדיות כפי שהוא רואה אותה, על כל ההתנגדות שהוא מקבל מצד הממסד, ועל שילוב חרדים במדינה. וכל מה שהקהל שאל, מימין ומשמאל, היה רק במישור הפוליטי. מימין: למה אתה שורף קולות, משמאל: למה תלך עם נתניהו. אתה יכול לבוא עם רעיונות חדשים והם לא מעניינים אף אחד. את הציבור לא מעניין שום דבר. הוא רוצה לנצח. הזמן לרעיונות האלה בסוף יגיע. אבל עיתוי זה דבר חשוב, וכנראה שזה לא העיתוי עדיין".

אף אחד לא פונה לסנטימנט ממלכתי?
"גדי אייזנקוט ובנט מנסים להציג מעין ממלכתיות, אבל גם היא במעמד צד אחד. הציבור מקוטב לחלוטין למעט קבוצה של אנשים, לדעתי יותר מפוכחים. אבל הציבור רוצה הכרעה ברורה ולא רצה את הגוש השלישי, כי הוא לא רוצה להתפשר אלא לנצח. אני שמעתי את הקול הזה חד וברור ונאלצתי לכבד אותו. שני הצדדים בעצם אמרו: דברו איתנו על אחדות וברית ציונית אחרי שתהיה הכרעה ברורה מי ניצח. אני לא חושבת שבלב הציבור כן תומך. אני לא משלה את עצמי.

"אני גם מבינה את זה. אני אשת מרכז, אבל אני לא ניטרלית, לא מהאו"ם. באופציות הקיימות אני רוצה בניצחון גוש השינוי. הלוואי שהוא יביא 68 מנדטים ותהיה אמירה ברורה ותהיה מעין ממשלת אחדות, כי יש בתוכו ימין, מרכז, שמאל, דתיים ומסורתיים. אבל אני יודעת שכנראה הפנטזיה שלי לא תתממש, ולא תהיה הכרעה כזאת. ובמצב כזה אני חושבת שהסגנון המתנגח ישתלט, והקיצוניות תשלוט. במצב כזה של הקצנה בן גביר יהיה ראש ממשלה. זה הפחד שלי. אם אין מרכז חזק, הקצוות יהיו חזקים".

אז הבחירות האלה לא משנות יותר מדי?
"מאוד משנה מה יהיו תוצאות הבחירות, אבל לפעמים שינויים משמעותיים גדולים לוקחים זמן. מצד אחד אני חושבת שנתניהו הוא סימפטום, אם זה לא היה הוא, זה היה משהו אחר. ומצד שני, דמותו של האיש הזה מסמלת את הקיטוב בישראל. אני לא רואה את הדינמיקה הפוליטית משתנה איתו. אם ישראל תצליח לעבור לעידן שאחריו, נהיה במקום אחר".

באיזה אופן?
"אם נתניהו לא יהיה ראש ממשלה יכולים לצאת מזה שני דברים: הקיטוב יכול להחריף, ואז יכול להחליף אותו משהו יותר קיצוני ממנו, או שאנחנו ננצל את הדבר הזה לחפש מכנה משותף חדש בין ימין ושמאל. זה מחייב שהאנשים ששילמו את המחיר בשנים האחרונות, מי שראו את הלבן של העין לא רק לחמאס אלא גם לסכנה הפנימית, יפגינו אומץ נדיר להיפגש במרכז ולייצר דמות ישראלית חדשה. אני אגיד ברוח מגילת העצמאות, אולי צריך מסמך מכונן חדש. וישראל תצא לדרך חדשה.

"אמרתי קודם על העולם, ישראל גם יכולה להיות הראשונה שמראה את הדרך החוצה ממשבר הקיטוב העולמי. זה יכול ללכת לשני הכיוונים. בבית לבעלי (יואב הלר, ראש תנועת הרבעון הרביעי, ט.כ) אני אומרת לפעמים: אולי אנחנו מקדימים את זמננו. יכול להיות שהקיטוב יחריף ונמצא את עצמנו כמו פריז בקרוב. אבל אני מאמינה שאנחנו יכולים לעלות ביחד על דרך חדשה".

ידידיה שטרן: "עוד לא נוצרה קבוצה סוציולוגית חדשה עם זהות יציבה"

ידידיה שטרן הוא נשיא המכון למדיניות העם היהודי ופרופסור למשפטים

פרופ' ידידיה שטרן, אתה כותב הרבה על הצורך לשנות את השיח בישראל, משיח מקטב לשיח שמחפש הסכמות. אנחנו רואים ששלוש שנים אחרי הטבח, מערכת הבחירות דומה מאוד לאלו שלפניה. מדוע?
"בכל העולם המערבי, לא רק בישראל, המרכז נעלם. גם בכל רחבי אירופה וגם בישראל. למרכז אין מפלגה, והמפלגות שדיברו על אחדות נמחקו. בעולם וגם בישראל אנשים רוצים הכרעה, לא פשרה. וזה באמת שונה לגמרי מהתחושה שהייתה סביב פרוץ המלחמה.

"בישראל הרבה מהזהות הפוליטית נגזרת במידה רבה מהסוציולוגיה. ערבים וחרדים לבד זה שליש. השמאל איבד הרבה מכוחו בגלל השינוי בדעת הקהל בעקבות המלחמה. אז מה שנותר לשאול זה איך זה שהימין מתרכז סביב אותן מפלגות ששלטו ב-20 השנים האחרונות והיו אחראיות מבחינת ההחלטות שקיבלו בשבעה באוקטובר.

"אני חושב שזה הרבה בגלל היכולת של נתניהו לספר את הסיפור ממקום מושבו, והשיטה של הטלת האחריות על מישהו אחר על ידי יצירת פיצול. כלומר, הקיטוב נעשה הכרח פוליטי מהצד שלו, וזה גרר גם תגובת נגד".

אז 7 באוקטובר לא עשה שינוי סוציולוגי?
"בגדול לא, זה יותר עדין מזה. החברה נעשתה יותר מסורתית מאשר לפני 7 באוקטובר. רואים את זה בעיקר בקרב צעירים שמחפשים זהות יהודית. מחנה השמאל נחלש. וכשמדברים על סוציולוגיה צריך לקחת בחשבון שהדברים לוקחים זמן, אולי בעתיד דברים כן יקבלו ביטוי. אבל נכון לעכשיו המחנות הפוליטיים הקלאסיים נשארו כפי שהם. לא נוצרה קבוצה חדשה עם זהות יציבה במרכז שבעצם אומרת: התזה שלנו היא שצריך לעבוד ביחד. הקול הזה הובס".

במילים אחרות, היה מומנט חברתי בשטח, והוא דוכא מלמעלה.
"כן, הלחץ מלמעלה סיים את זה. היה רגע של פיכחון שנבע מאיום משותף, אבל ברגע שהתחושה הייתה 'התגברנו על האיום הקיומי', כל אחד שאל למי הוא שייך וחזרנו לזהויות שמתחרות זו בזו. והתוצאה היא הקיטוב הפוליטי.

"התיאבון הגדול של כל מפלגה לחזור למשחק של ההכרעות והורדות הידיים נובע מחולשת השיטה הדמוקרטית שלנו, שבנויה כמו משחק סכום אפס. אין לנו כללי משחק לניהול החברה הישראלית, אין הסכמות שמחייבות אותנו. בגלל זה המהפכה המשפטית של לוין קודמה באופן שבו קודמה, ויש לי חשש שאם מחנה השינוי ינצח, הוא יעשה אותו דבר לכיוון הפוך. המבנה הפוליטי שלנו מתעדף הכרעה".

אמרת שזה תהליך עולמי. מה גורם לו?
"זה דורש הסתכלות רחבה יותר. החצי השני של המאה ה-20 היה 50 שנים של ליברליזם מערבי, כתוצאה מהשואה וממלחמת העולם השנייה. האנטישמיות הפכה לבלתי אפשרית מבחינה ציבורית, והעולם הלך לכאורה לכיוון של קץ ההיסטוריה, לעולם שבו הדמוקרטיה הליברלית היא צורת הפעילות היחידה והראויה. ככה חשבו עד תחילת שנות האלפיים, אבל הסדר העולמי הזה גם אכזב רבים מאוד. הוא השתיק קולות פרטיקולריים של זהות לאומית, זה מאוד סותר את האופי האנושי, וזה בוודאי לא נכון בעולם קפיטליסטי שאין בו חלוקה צודקת של העושר.

"אז יש פה שלושה אלמנטים. מבחינה רוחנית הליברליזם לא נותן סיפוק ומשמעות. מבחינה כלכלית, הקפיטליזם יצר פערי מעמדות קיצוניים, כמו שאתה רואה היום בצרפת. זה יצר תחושה של אין עתיד לרבים מאוד. והדבר השלישי זה הרשתות החברתיות שמעצימות את הקיטוב. זו לא תופעת לוואי, זה האלגוריתם שלהן וזה המודל הכלכלי שלהן, לייצר רעש ומחלוקת. בעולם תוסיף את נושא ההגירה, והתוצאה היא חומר נפץ.

"כשמסתכלים על זה מלמעלה זה די צפוי, התנודות מסוג אחד של קיום לסוג אחר מאפיינות את כל תולדות האנושות. אנחנו כעת בסוף התקופה הליברלית, וזו נקודה סוערת מבחינה היסטורית, שיש בה תופעות כמו ימין לאומני ומלחמות".

בתוך ירידת הסדר הליברלי הזכרת גם את חזרת האנטישמיות לשדה הציבורי.
"האנטישמיות לא נעלמה בשואה, היא תמיד הייתה חבויה, לטנטית. אבל זה היה בלתי אפשרי לדבר ככה, זה היה מחוץ לגבולות השיח המותר. עכשיו רואים שאפשר להגיד דברים שעד לא מזמן היו אסורים. באירופה זו כבר אופציה לגיטימית לגמרי. מפלגת הירוקים, השמאל הצרפתי וגם בארה"ב, חלק בימין ובשמאל הקיצוני מדברים אנטישמיות. הדבר היחידי שמאחד אותם זה אנטישמיות, זה כבר לגמרי על השולחן. ברגע שזה מקבל לגיטימציה מגלים כמה זה קיים".

אז אם מדובר במגמה עולמית, מה המקום של ישראל?
"אנחנו לא יכולים להשפיע, אבל אנחנו יכולים לפעול בניגוד למגמה. יש דברים כאלה בישראל, כמו בגידול הדמוגרפי שלנו, בצמיחה הכלכלית. לא סתם ישראל יוצאת גבוה במדד האושר של האו"ם. הרבה ישראלים מוצאים משמעות בחיים שלהם פה. יש לנו כלכלה חזקה שמאפשרת חלוקה טובה של עושר. הסיפור היהודי מאוד משמעותי וחזק. ראית גם אחרי 7 באוקטובר שבאמת יש פה חוזקה פנימית. המימוש של זה תלוי במנהיגות פוליטית שצריכה לקבל החלטות לא סקטוריאליות, להצעיד את ישראל לדרך חדשה".