המשק הישראלי תלוי באנשי מקצוע טכנולוגיים: בהייטק, בענף הבנייה, באנרגיה, בתחבורה, במערכת הבריאות ועוד. ללא כוח אדם מקצועי, גם הטכנולוגיות המתקדמות ביותר אינן מיושמות בשטח. גם בהיבט הביטחוני, מערכות נשק מתקדמות דורשות אלפי אנשי מקצוע מיומנים, וכך גם אמצעי מודיעין, מערכות ההגנה האווירית וציוד לוגיסטי. לכן, ההשכלה הטכנולוגית היא ממנועי הצמיחה החשובים ביותר של ישראל, ודרושה לעצמאותה הביטחונית. למרות זאת, היא סובלת במשך שנים מהזנחה ומתת-תקצוב.

המשק הישראלי מתמודד בשנים האחרונות עם מחסור מתמשך בהנדסאים ובבעלי מקצוע טכנולוגיים. רק כ-13% מהלומדים בהשכלה הגבוהה בישראל פונים למסלולי הנדסאים. חברות רבות מתקשות לגייס עובדים מיומנים; פרויקטים מתעכבים בשל מחסור בכוח אדם; והפער בין צורכי התעשייה לבין מספר הבוגרים הולך ומתרחב. המחסור הזה פוגע בפריון העבודה, ביכולת למשוך השקעות, בצמיחה ובכושר התחרות של ישראל בזירה הבינלאומית, אך הוא כמעט לא זוכה לתשומת לב במערכת הבחירות.

בתקופה שבה העולם עובר מהפכה טכנולוגית מואצת, אסור למדינת ישראל להישאר מאחור. אם לא יוכשרו מספיק הנדסאים ומהנדסים יישומיים, היא לא תוכל להמשיך ולהוביל בתחומים שבהם נבנה במשך עשרות שנים היתרון היחסי שלה.

הזנחת ההשקעה הטכנולוגית כרוכה גם במחיר חברתי. המכללות הטכנולוגיות מעניקות לצעירים ולמבוגרים מסלול מהיר ואיכותי להשתלבות בשוק העבודה, עם מקצוע מבוקש, שכר ראוי ואפשרויות קידום. עבור רבים זו הזדמנות אמיתית למוביליות חברתית. השקעה במסלולים טכנולוגיים, שרבים מהלומדים בהם חיים בפריפריה, מחזקת אוכלוסיות מגוונות, מצמצמת פערים ומאפשרת למשק ליהנות ממאגר רחב יותר של עובדים מקצועיים. למרות זאת, המסלול האקדמי נתפס בישראל כמודל הנחשק, וההשכלה הטכנולוגית נדחקת לשוליים.

הגיע הזמן לשנות את התפיסה: השכלה טכנולוגית אינה מסלול "חלופי", אלא מסלול מצוינות בפני עצמו, המחייב ידע, מקצועיות ויכולת יישומית גבוהה. לשם כך נדרש יעד לאומי ברור ומדיד: העלאת שיעור הלומדים במסלולי ההשכלה הטכנולוגית מ-13% לפחות ל-25% מכלל הלומדים בהשכלה הגבוהה, בתוך עשור.

על היעד הזה להיות מעוגן בתוכנית ממשלתית לאומית ורב שנתית. תוכנית כזו תכלול השקעה בחינוך הטכנולוגי כבר בבתי הספר; הרחבת מסלולי ההנדסאים במכללות הטכנולוגיות הקיימות; חיזוק מרכזי הידע הפרוסים ברחבי הארץ; הרחבת מערך המלגות; שיתוף פעולה הדוק עם התעשייה; והכרה בלימודי ההנדסאים כשווי ערך לתואר ראשון טכנולוגי.

לא ניתן עוד להצדיק את פערי התקצוב העמוקים בין המכללות הטכנולוגיות, המתוקצבות בידי משרד העבודה, לבין המכללות האקדמיות המתוקצבות באמצעות המועצה להשכלה גבוהה (המל"ג). שני סוגי המוסדות ממלאים תפקיד לאומי חיוני בפיתוח ההון האנושי של ישראל, ועל כן על המדינה לקבוע אמות מידה שוויוניות והוגנות לתקצוב, כך שהמכללות הטכנולוגיות יוכלו להעניק לסטודנטים תשתיות, מעבדות, סגל אקדמי ושירותים ברמה הראויה ולמלא את ייעודן הלאומי.

לצד זאת, על המדינה לעצור את המגמה של פתיחת מסלולי הנדסאים ומוסדות הכשרה חדשים, ללא תכנון לאומי וללא בחינת הצורך האמיתי. פיזור בלתי מבוקר של מסלולי הכשרה כמעט בכל מוסד חינוכי מחליש את מרכזי הידע הקיימים, מפצל משאבים ופוגע באיכות ההכשרה. על המדינה לרכז את ההשקעה בחיזוק ובהרחבת פעילותן של המכללות הטכנולוגיות הקיימות, שלאורך עשרות שנים הוכיחו את יכולתן להכשיר הנדסאים איכותיים ולספק למשק הישראלי את ההון האנושי הנדרש לצמיחתו.

הבחירות הקרבות צריכות להוות צלצול השכמה: מי שמבקשים להנהיג את ישראל בשנים הבאות חייבים להציג פתרונות בתחום חיוני לעתיד המדינה. כדי להבטיח את חוסנה ועתידה של ישראל, יש להתחיל בבניית דור העתיד של אנשי המקצוע שיבנו, יפתחו ויגנו עליה.

הכותב הוא מרכז פורום המכללות הטכנולוגיות ומנכ"ל המכללה הטכנולוגית באר שבע