הסרט "הסיפור שאינו נגמר 2" (1990) מבוסס באופן רופף על החלק השני של ספרו הקלאסי של מיכאל אנדה. במהלך הסרט מגלה בסטיאן, הגיבור, שלתכשיט הקבוע בכריכת הספר כוחות פלאיים: כל משאלה שלוחשים אליו – מתגשמת. הפיתוי להיחלץ כך בקלות מכל צרה וקושי הוא גדול. אלא שלמתנות ה"אורין", כך נקרא התכשיט, יש מחיר. עם כל משאלה שמתגשמת מאבד בסטיאן זיכרון מחייו שמחוץ לאגדה. כך, אט-אט, מגשים בסטיאן את כל משאלותיו. אך עם אובדן הזיכרונות הוא חדל להיות הוא עצמו.

הציבור שמייחל להחלפת הממשלה ביום שלישי עלול להימצא בדילמה דומה לזו של בסטיאן. בין קנאות החרם על נתניהו לסירוב הגזעני של חלק מהמפלגות לשבת עם ערבים, לא בטוח שתוכל לקום ממשלה. "חוק הנאשם", שהוזכר בימים האחרונים כמוצא אפשרי מתרחיש כזה, הוא "תכשיט קסום", שבכוחו להגשים את משאלותיהם של מתנגדי נתניהו. אלא שאם יבחרו להשתמש בו, יהיה זה במחיר ויתור על מי שהם ושכחה של הערכים שעבורם הם נאבקים.

על פי ההצעה, לא ממשלה של ממש תקום בתמיכת הערבים, אלא "ממשלה" אד-הוק שתחוקק חוק אחד בלבד: "חוק הנאשם" (ואולי גם תקים ועדת חקירה ממלכתית). החוק יכלול הן איסור על נאשם להקים ממשלה והן הגבלת כהונה שתחול רטרואקטיבית. או אז תתפזר הכנסת, והמדינה תלך שוב לבחירות שנתניהו לא יוכל להתמודד בהן.

חוק פרסונלי כזה הוא ביזיון מבחינה דמוקרטית ומוסרית. סיכול ממוקד כנגד הקול של כמעט מחצית הציבור. תמיכה בחוק תוכיח את מה שטוענים "הביביסטים" כנגד "ההגמונים לשעבר", הבזים לכאורה לרצון העם, ותתדלק את מלחמת התרבות הישראלית לדורות. זה כשל מחפיר של ציבור משכיל, שכמו לא שעה לאזהרה המוכרת של ניטשה, לפיה "מי שנלחם במפלצות צריך להיזהר שלא יהפוך בעצמו למפלצת". כניעה לתרבות הפוליטית של הפופוליזם שאותו מבקשים להביס.

אכן, אלו זמנים נואשים, והם מצדיקים אמצעים נואשים. אבל את כלי המאבק שלו חייב הציבור המבקש מדינה יהודית, דמוקרטית ומתקדמת למצוא בארגז הכלים שלו עצמו – לא בארגז הכלים של יריביו. המשוררת והפעילה הפמיניסטית השחורה אודרי לורד לימדה אותנו ש"כלי האדון לעולם לא יפרקו את ביתו של האדון". את הפופוליזם לא ניתן להביס בכלים פופוליסטיים ואנטי-דמוקרטיים. דורסנות של רוב מקרי "שלנו" לא יכולה להיות תרופה לדורסנות של רוב כזה "שלהם".

הימים שנותרו עד הבחירות צריכים להיות מוקדשים לניצחון, אך מובן שיש להיערך גם לאפשרות שאינה "ניצחון מוחלט". אם ממשלה על טהרת מתנגדי נתניהו לא תתאפשר, עדיין יהיו הישגים שניתן להשיג. אלו צריכים להתבסס על הכרה בתוצאות הבחירות, לא על ניסיונות נואלים לעקוף אותן.

ההצלחה לא מובטחת, אבל הנזק של ממשלת מעבר כהניסטית ובחירות נוספות פשוט גדול מדי, והן אינן מבטיחות כל הישג. כמו שאמר יצחק רבין, "אפשר לפחות לנסות". ציבור רציונלי שמעדיף ציפור אחת ביד על פני שתיים על העץ חייב לנהוג כך גם בנוגע לציפור נפשו. לעשות את המיטב בתנאים הנתונים, גם במחיר קיפול דגלים חשובים. ציבור שיודע לקרוא לפשרה עם אויבים חייב לדעת להתפשר גם בתוך הבית פנימה, וממי שקוראים לעצמם "מחנה השינוי" מותר לצפות שיהיו נכונים להשתנות.