מחקר חדש בהובלת אוניברסיטת תל אביב, שפורסם לאחרונה, מצא לראשונה עדות מאובנת ישירה לכך שמנגנון השרת הזנב, המוכר מלטאות בנות זמננו, התקיים כבר לפני כ-99 מיליון שנה, בתקופת הדינוזאורים. התגלית התאפשרה בזכות זנב לטאה זעיר שנשמר בתוך ענבר עתיק שהתגלה במיאנמר (בורמה).
מנגנון השרת הזנב, המאפשר ללטאות לנתק את זנבן כדי להימלט מטורפים, סיקרן את החוקרים במשך שנים רבות, בין היתר בשל הקושי לקבוע מתי התפתח. אף שבמאובנים מתקופות שונות נמצאו זנבות לטאה מנותקים, החוקרים לא יכלו לקבוע בוודאות אם הזנב נשר באמצעות מנגנון הניתוק העצמי או נקטע כתוצאה מתקיפה או מתלישה. גם סימני שבירה בעצמות לא סיפקו הוכחה לכך שהניתוק התרחש באופן מבוקר.
התפנית הגיעה ממקור לא צפוי: חתיכת ענבר קטנה, בת כ-99 מיליון שנה, שמקורה בצפון מיאנמר. במשך שנים איש מהחוקרים לא הבחין בחשיבותו של המאובן. עד שאובייקט דקיק, שנראה כמו שריד של חרק או ענף, תפס את תשומת לבו של דולב פבריקנט, דוקטורנט בבית הספר החדש לסביבה באוניברסיטת תל אביב.
"כשהסתכלתי מקרוב, הבנתי שמה שנראה כמו ענף מכוסה בקשקשים קטנטנים", מספר פבריקנט. "זה היה זנב של לטאה".כשפבריקנט סיפר על הממצא למנחה שלו, ד"ר ליאונידס-רומנוס דברנוגלו, הוא זכה לתגובה נלהבת. "כמעט קפצתי מהכיסא", סיפר דברנוגלו. "מיד הבנתי שהמאובן הזעיר הזה עשוי לפתוח חלון יוצא דופן אל העבר ולסייע לנו להבין את ההיסטוריה של אחת מאסטרטגיות ההישרדות הנפוצות ביותר בקרב זוחלים. עד כה, יכולנו רק לשער אם לטאות קדומות אלו היו מסוגלות להשיל את זנבן; כעת יש בידינו ראיה ישירה לכך שאחת מהן אכן עשתה זאת."
בעקבות הגילוי החל פבריקנט לחקור את המאובן בהנחייתו של ד"ר דברנוגלו, מבית הספר לזואולוגיה וממוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט באוניברסיטת תל אביב, ובשיתוף חוקרים מאוניברסיטת אתונה וממכון וולקני.
סריקת רנטגן חשפה את מנגנון ניתוק הזנב
המחקר אישר כי מדובר בזנב של לטאה שחיה לפני כ-99 מיליון שנה, בתקופה שבה הדינוזאורים עדיין הילכו על פני כדור הארץ. בשל עכירות הענבר התקשו החוקרים לבחון את הזנב באמצעות מיקרוסקופ, ולכן נעזרו בסריקת מיקרו-טומוגרפיה ממוחשבת (מיקרו-CT), שבוצעה במכון וולקני.
"טכנולוגיית מיקרו-טומורגרפיה ממוחשבת מצלמת תמונות רנטגן מזוויות רבות ומשלבת אותן לכדי שחזור הפריט בתלת-ממד", מסביר ד"ר אחמד נאצר, ראש היחידה האנליטית הבין-מוסדית של המכון. "היא אפשרה לנו לבחון מבנים המוסתרים בתוך הענבר, מבלי שנצטרך לחתוך ולפתוח את הפריט הייחודי הזה".
הסריקה הובילה לממצא המרכזי במחקר: באזור שבו ניתק הזנב התגלה מבנה טבעתי של רקמות שריר, הדומה למבנה שנוצר כאשר לטאות בנות זמננו משילות את זנבן. נוסף על כך, אזור הניתוק היה סימטרי למדי, ללא סימנים האופייניים לתלישה או לקריעה מקרית.
שני הממצאים הובילו את החוקרים למסקנה כי מדובר בעדות המאובנת הישירה הקדומה ביותר שהתגלתה עד כה להשרת זנב עצמית אצל בעלי חוליות. בניגוד למאובנים קודמים, שהעידו לכל היותר על האפשרות של ניתוק הזנב, המאובן החדש מספק עדות לכך שהניתוק אכן התרחש.
עם זאת, תעלומה אחרת נותרה ללא פתרון: לאיזה מין לטאה השתייך הזנב? "אף שניתן לקבוע בוודאות כי זו לטאה", מסביר אפוסטולוס כריסטופולוס, דוקטורנט באוניברסיטת אתונה שהשתתף במחקר, "חסרים לנו מאפייני שלד נוספים, כגון הגולגולת, שהיו מאפשרים זיהוי ודאי יותר. הקרבה האפשרית עשויה להיות לקבוצה הכוללת את לטאות-הקיר (wall lizards) של ימינו, או לחלופין, את הלטאות חסרות-הרגליים (slow worms) וכוחים (monitor lizards)".
אף שהמאובן מתוארך לתקופת הדינוזאורים, הוא שייך ללטאה ולא לדינוזאור. שתי הקבוצות משתייכות לזוחלים, אך התפצלו זו מזו במהלך האבולוציה מאות מיליוני שנים קודם לכן.
ומה עלה בגורלה של הלטאה עצמה? החוקרים מציעים שני תרחישים אפשריים: ייתכן שנתקעה בשרף הדביק והצליחה להשתחרר באמצעות השלת זנבה, וייתכן שהשילה את הזנב בעקבות ניסיון טריפה, והוא הגיע לאחר מכן לשרף.
"יתכן שנתקעה בשרף דביק ונחלצה ממנו, וייתכן שהשילה את הזנב בעקבות ניסיון טריפה והוא נחת לאחר מכן בשרף", משער כריסטופולוס. "אנחנו גם לא יודעים מה עלה בגורלה של הלטאה הזאת ואם באמת הצליחה להימלט, אבל הזנב שהשאירה מאחור מספר לנו שמנגנון ההגנה המוכר לנו מקרוביה של ימינו כבר פעל בעידן הדינוזאורים".