דולורס הוארטה, מארגנת עובדים מיתולוגית, שפעילותה הובילה לשיפור תנאיהם של מהגרים שעבדו כחקלאים בשדות הפירות והירקות ברחבי ארצות הברית, ושכנעה נשיאים לפעול למען שוויון לנשים וזכויות מהגרים, הלכה לעולמה אתמול (רביעי), בגיל 96.

הוארטה, שייסדה יחד עם סזאר צ'אבס את איגוד הפועלים החקלאיים (United Farm Workers), נודעה בזכות הקריאה המפורסמת שלה: "Sí, se puede!" – שפירושה "כן, אפשר לעשות זאת!" באמצעות ארגון חרמות כלל-ארציים על ענבים וחסה בראשית שנות ה-70, היא סייעה ליצור לחץ כלכלי ואקלים פוליטי שאפשרו לקליפורניה לחוקק את החוק המדינתי הראשון המכיר בזכותם של פועלי חקלאות לנהל משא ומתן קיבוצי.

הוארטה נולדה בשם דולורס קלרה פרננדז בשנת 1930 בדוסון, ניו מקסיקו. אביה היה כורה ופעיל איגוד, שזכה במושב בבית המחוקקים של המדינה. לאחר שהוריה התגרשו, אמה לקחה אותה ואת אחיה לקליפורניה.

היא גדלה בסביבת משפחות עובדות מקסיקניות, פיליפיניות, אפרו-אמריקאיות, יפניות וסיניות, ובהמשך נעשתה למורה ולימדה בבית ספר יסודי בעמק סן חואקין. היא נעשתה מתוסכלת מהעוני של תלמידיה. "לא יכולתי לסבול לראות ילדים מגיעים לשיעורים רעבים וצריכים נעליים", אמרה בסרט תיעודי של PBS משנת 2017, "חשבתי שאני יכולה לעשות יותר על ידי ארגון עובדי החווה מאשר בניסיון ללמד את ילדיהם הרעבים".

עבודתה המוקדמת של הוארטה למען זכויות האזרח הובילה לפגישתה עם סזאר צ'אבס. ב-1962 הם הקימו את איגוד עובדי החקלאות הלאומי, שהפך לאיגוד הפועלים החקלאיים. במשך שנים הייתה מנהיגה בולטת באיגוד וניהלה משאים ומתנים.

פריצת הדרך שלהם הגיעה כשהיו שותפים לארגון קוטפים פיליפינים, במה שהפך ל"שביתת הענבים בדליינו", שנמשכה חמש שנים. המאבק, שכלל חרם צרכנים על ענבים שנקטפו בידי עובדים לא מאוגדים, הביא בסופו של דבר להסכמים קיבוציים ששיפרו את שכר העובדים ותנאיהם. לצד צ'אבס, היא ניהלה מו"מ על הסכמים וחוזים קיבוציים עם מגדלים גדולים, והשיגה הטבות ותוכניות בריאות תקדימיות לעובדי החקלאות.

הוארטה פגשה את הסנאטור רוברט קנדי ב-1968 והתנדבה במסע הבחירות שלו לנשיאות. היא רשמה אמריקאים-מקסיקנים בקליפורניה להצבעה. קנדי הודה לה בפומבי לאחר ניצחונו בבחירות המקדימות בקליפורניה – רגעים לפני שנורה למוות.

ההתנקשות הייתה מערערת עבור הוארטה, אך היא המשיכה לפעול כמארגנת. היא אף נכלאה 22 פעמים על פעילותה בהפגנות של איגודים מקצועיים. היא השיגה עבור עובדי חקלאות בקליפורניה סיוע כלכלי למובטלים וביטוח נכות. היא יצאה בחריפות נגד חומרי הדברה רעילים, קידמה הסדרת מעמד למהגרים השוהים במדינה ללא אישור, והתנגדה לתוכניות פדרליות להעסקת עובדים זרים זמניים.

נחישותה של הוארטה ביססה את מעמדה ההיסטורי כאחת ממנהיגות העובדים המשפיעות ביותר בארה"ב, וכדמות מופת במאבקים למען זכויות האזרח וזכויות הנשים. גם בהיותה בשנות ה-90 לחייה, המשיכה הוארטה להשתתף בצעדות מחאה ולעודד פעילים להשמיע את קולם בנושאי גזע, עוני, זכויות להט"ב וזכויות נשים.

אמיליו הוארטה, אחד מ-13 ילדיה, אמר כי האומץ של אמו עמד בבסיס פועלה. "להקדיש את חייך לבניית חלום של איגוד מקצועי עבור פועלי חקלאות, ולהתייצב מול תעשיית החקלאות – שעד היום נותרה כוח עצום… זה דרש תעוזה רבה".

השנה היא חשפה פרק מטלטל בסיפור חייה: היא סיפרה כי בשנות ה-60 עברה פגיעה מינית מצד צ'אבס, מה שהוביל להולדת שני ילדים שגדלו אצל אחרים. היא שמרה את הסוד במשך 60 שנה, זמן רב לאחר מותו. המוניטין של צ'אבס נפגע באופן מיידי, ושמו הוסר מיום חג שהיה בעבר מקור גאווה עבור הקהילה ההיספנית.

הוארטה סיפרה כי חששה ששבירת השתיקה תפגע במפעל חייה ותערער את ההישגים שהושגו למען העובדים. החל מראשית שנות ה-70, בן זוגה של הוארטה היה ריצ'רד צ'אבס, אחיו של סזאר, ולשניים נולדו ארבעה ילדים. כמו כן, היו לה שבעה ילדים משני נישואים קודמים. "זה היה הכאב האישי שלי, זו הייתה הבעיה האישית שלי, ואתם יודעים, אני חושבת שזה היה שווה את זה. זה היה הצלב שנאלצתי לשאת", אמרה לארגון החדשות "לטינו ארה"ב" (Latino USA).

מנהיגותה של הוארטה בתנועת העבודה הפכה את שמה לשם נרדף למאבק למען זכויות האזרח בארה"ב ומחוצה לה. בסרט "זרעי שינוי: חייה ומורשתה של דולורס הוארטה" (Seeds of Change: The Life and Legacy of Dolores Huerta), היא ציינה כי התנועה לשחרור האישה בשנות ה-70 העניקה לה את הלגיטימציה לעמוד על הבמה לצד מנהיגי עובדים אחרים.

במשך העשורים היא זכתה באותות הוקרה רבים, בהם "מדליית החירות הנשיאותית". כאשר הנשיא ברק אובמה העניק לה את העיטור האזרחי הגבוה ביותר בארה"ב בשנת 2012, הוא שיבח אותה כמנהיגה נחושה. הוא אמר כי היא גילתה אדיבות כאשר "גנב" ממנה את הסיסמה שלה עבור קמפיין הבחירות שלו ב-2008 ("כן, אנחנו יכולים"). "אני שמח שהיא ויתרה לי בקלות", התבדח, "דולורס היא לא מישהי שכדאי להתעסק איתה".

"אנחנו רוצים להוריש לילדינו צדק וזכויות – לא תכשיטים, רכוש או כסף, שכן על אלה הם רק יריבו", אמרה בסרט תיעודי מ-2025. "לכן הדבר החשוב ביותר הוא להנחיל להם את האהבה לצדק – וזו, לדעתי, המתנה הגדולה ביותר שמישהו מאיתנו יכול לקבל".