לפני שנתיים, כשהתבשרה שחלתה בסרטן השד, ילנה וולוסוביץ הופתעה לחלוטין. היא לא סבלה מכאבים או מחולשה, ולא היה לה רקע משפחתי של המחלה. אבל גוש שהרגישה בשד הוביל אותה לרופא המשפחה, ומשם לסדרה ארוכה של בדיקות, שבסופן התקבלה האבחנה ששינתה את חייה. "באחד ביולי עשיתי ממוגרפיה ואולטרסאונד. אנשים זוכרים תאריכים כאלה כאילו זה היה אתמול", היא מספרת.

בימים שלאחר הבדיקה החלה וולוסוביץ לקבל שיחות מהמרכז הרפואי אסותא, שבהן התבקשה להגיע לבדיקות נוספות. "אמרו שוב ושוב 'אני כאן בשבילך'". ביום שישי, בסוף יולי, התקשר אליה כירורג שד והסביר שעליה לעבור בדיקות נוספות, אך את התורים תוכל לקבוע רק ביום ראשון. "נכנסתי ללחץ. בן אדם לא יודע איפה הוא עומד. זה לא שאני יכולה לספר שהייתי בהלם, לא יכולתי לדבר". רק בהמשך, במהלך אשפוזה בבית החולים איכילוב, קיבלה את האבחנה הסופית: סרטן השד.

לאחר סדרת בדיקות הוחלט כי תעבור כריתה של שני השדיים, טיפולי הקרנות וטיפול תרופתי. הניתוח נקבע תחילה לנובמבר, אך לבסוף הוקדם ל-2 באוקטובר, שלושה ימים בלבד לפני יום הולדתה ה-46. בסוף דצמבר החלה בטיפולי הקרנות, שאליהם הגיעה מדי יום, למעט ימי שישי ושבת.

באותה תקופה גידלה וולוסוביץ לבדה את בנה בן השמונה, בעוד אמה מאושפזת במשך יותר מחודש בטיפול נמרץ. את מחלתה בחרה להסתיר משניהם. מי שליוו אותה לאורך הדרך היו חברותיה. "יש לי חברה ששני הוריה נפטרו מסרטן, וידעתי שיהיה לה ממש קשה להגיע. אבל כשפתחתי את העיניים אחרי הניתוח ראיתי אותה יושבת לידי. היא אמרה: 'לא יכולתי שתהיי פה לבד'. ובכינו ביחד".

בהמשך החלה להשתתף במפגשים קבוצתיים של האגודה למלחמה בסרטן, ושם מצאה מקום לשתף בחוויותיה ובפחדים שמלווים אותה. "שם פגשתי בנות שיש להן אותה בעיה כמוני. לפגוש נשים שמבינות מה אני עוברת, זה נותן כוח ותקווה. כל שעה וחצי שאנחנו שם זה נותן המון".

אבל גם בקבוצה, שמעניקה לה תמיכה ונחמה, יש רגעים קשים. וולוסוביץ מספרת על שתי חברות בקבוצה שהחליטו להפסיק את הטיפולים. לאחת מהן אף ערכו חברות הקבוצה מפגש פרידה לפני שהלכה לעולמה.

"מבחינה נפשית, יכול להיות שעוד לא קלטתי מה עברתי. אני בוכה כל הזמן. אחרי כל הבדיקות והטיפולים מגיע השקט, ואז את שומעת שזה יכול לחזור, וזה מאוד מפחיד", היא מספרת. "אני בוכה באוטו כי אין לי מקום אחר. הבן שלי בבית ואמא שלי בבית, ושם אף אחד לא רואה. אני עדיין הולכת לטיפולים הקבוצתיים וגם הלכתי לפסיכיאטר, אבל אני מחכה לתור לפסיכולוג כבר יותר משנה. כנראה שיש אנשים שצריכים את זה יותר ממני".

לקשיים הנפשיים מצטרפת גם ההתמודדות מול המוסד לביטוח לאומי, שקבע לה אחוזי נכות שלדבריה אינם משקפים את מצבה, ואישר לה קצבה לתקופה מוגבלת. "אני עדיין חלשה, עדיין קשה לי, וצריך לפתוח את זה מולם ולדבר על זה. אני לא מבינה, כשיעברו שלוש שנים אני פתאום אהיה בריאה?"

וולוסוביץ הקפידה על בדיקות שגרתיות עוד לפני שחלתה, אך הגוש התגלה בין בדיקה לבדיקה. היא מאמינה שהחלטתה לפנות לרופא ברגע שהרגישה בשינוי, למרות שלא חוותה כאב, הייתה מכרעת. "כולם אמרו לי: טוב שאת לא סגרת את העיניים והלכת ובדקת. טוב שעשיתי את הבדיקה מתי שעשיתי אותה, ושלא שמתי פס על הבריאות שלי. תעשו מה שהרופאים אומרים, לכו לעשות את הבדיקות. זה יכול להציל את החיים".

כיום, לאחר הניתוח ו-15 טיפולי הקרנות, היא מגיעה לבדיקות מעקב מדי חצי שנה כדי לוודא שהמחלה לא חזרה. אבל גם כשהטיפולים מאחוריה, הפחד עדיין נוכח בחייה. "אני עדיין פוחדת. הפחד לא נעלם. זה ענן שקוף שנמצא כל הזמן על ידי. אבל יש לי ילד קטן וצריך להמשיך. הרצון לראות אותו גדל נתן לי תקווה, לראות את ההצלחות שלו בבית הספר. בחרתי להעריך את החיים. אנחנו לא יודעים מה יהיה בעתיד, אבל אנחנו בתקווה שיהיה יותר טוב".