קשה למצוא ציבור בחברה הישראלית שאינו מתוסכל מתוצאות הבחירות. ובכל זאת, דווקא בתוך התסכול המשותף הזה אפשר למצוא סיבה וחצי להיות אופטימיים.קשה למצוא ציבור בחברה הישראלית שאינו מתוסכל מתוצאות הבחירות.
החברה הישראלית מקוטבת ומפוצלת יותר מאי פעם. ובכל זאת, הבחירות האחרונות חושפות שתי תופעות משותפות, חוצות מגזרים וקבוצות, שמזכירות לנו כי על אף ההבדלים בתרבות, בהשקפה, בשפה ובדת, אנחנו חולקים מציאות משותפת.
התופעה הראשונה היא שיעורי ההצבעה הגבוהים, שחצו מגזרים והגיעו ל־77.7%. לציבור הישראלי אכפת! אזרחים רבים מאוד, מכל חלקי החברה, רוצים להשפיע על עתידה של המדינה. וזו סיבה לאופטימיות שלא צריך הרבה פרשנות כדי לשמוח ממנה.
התופעה השנייה היא שאין לאף אחד רוב. כל כך הרבה ישראלים יצאו להצביע בבחירות שנתפסו כגורליות, ובכל זאת תוצאתן היא מבוי סתום פוליטי.
כל קבוצה בישראל מחזיקה בקווים רעיוניים, פוליטיים ותרבותיים נוקשים, מעין הנחות מוצא קיומיות, המתקיימות לעיתים כמו קווים מקבילים שאינם נפגשים. לא זה עם זה, ולעיתים גם לא עם המציאות. הבחירות האלה הוכיחו שלפחות לעת עתה, לאף אחת מהנחות המוצא הללו אין רוב מובהק בציבור, ושאין קבוצה שיכולה לממש את תפיסת עולמה ולצאת כשכל תאוותה בידה.
ממשלת ה"ימין על מלא" לא זכתה לאמון ציבורי שיאפשר לה להמשיך לשלוט בהרכבה הנוכחי אך מפלגות הקואליציה ברשות נתניהו נותרו הגוש הפוליטי המגובש הגדול ביותר, על אף כהונתם כממשלת ישראל באסון הגדול בתולדותיה.
מנגד, גוש השינוי, מגלה שאין ביכולתו לספק את ה"שינוי" המיוחל: להרכיב ממשלה בכוחות עצמו, ושעמדותיו מייצגות קבוצה שהיא אולי הגדולה ביותר בציבור הישראלי, אך לבדה רחוקה מאוד מלהיות רוב.
המפלגות החרדיות איבדו יחד חמישה מנדטים, והאהדה הציבורית כלפיהן הולכת ופוחתת לנוכח המשבר ההולך ומעמיק סביב החוזה שבין החברה החרדית למדינה, בדגש על סוגיית הגיוס. ההנחה שאפשר יהיה לשמר את ההסדרים הקיימים בלי לקיים דיון יסודי על השותפות של הציבור החרדי במדינת ישראל צפויה להרחיק את המפלגות החרדיות מהשלטון.
הציבור הערבי בישראל מראה, ולא בפעם הראשונה, שהוא רוצה וצריך להיות חלק מהמשחק הפוליטי בישראל, אנחנו עדים להתעוררות פוליטית חיובית הקוראת להשתלבות בחברה הישראלית ופתרון בעיות פרגמטי שחשוב מאוד לעודד. עם זאת, מדינת ישראל לא תוכל לבסס שותפות שלטונית עם הגורמים בהנהגה הערבית שלא מקבלים את זכותה של ישראל להגן על עצמה אל מול הטרור ושפועלים לשלילת הלגיטימציה שלה להתקיים, ולצערנו ישנם כוחות לא מעטים בהנהגה הערבית המחזיקים בעמדות אלו.
הממשלה הבאה בישראל חייבת למצוא את הדרך אל הכוחות המתונים בחברה הערבית וליצור מצב שבו המערכת הפוליטית מעניקה תקווה להשתלבות ושייכות לצד הבטחת ביטחון ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית. הדיון המבטא שני צדדים של אותו מטבע "חייבים לשבת עם ערבים" או "לא נשב עם ערבים" לא מאפשר התקדמות כזו. ההתייחסות המכלילה והגזענית משמאל ומימין המתייחסת לציבור הערב על פי מוצאו בלבד (כן או לא ערבים) ולא כציבור המאורגן במפלגות שונות ומאמין ברעיונות שונים, ימשיך לדרדר אותנו למצבים בלתי אפשריים.
מתחת לפני השטח של המבנה המארגן של הפוליטיקה הישראלית כפי שתיארנו מונחות תפיסות עולם עמוקות: מדינת הלכה, שלום עכשיו!, מדינת כל אזרחיה, חברת הלומדים, הפרדת דת ומדינה, טרנספר ועוד; תפיסות שאחיזתן במציאות הישראלית והמזרח־תיכונית קלושה, והפלונטר הישראלי מוכיח שאין לאף אחת מהן רוב בציבור הישראלי.
אז איפה מסתתרת חצי הסיבה לאופטימיות?
בספר בראשית, לאחר שאדם וחווה אוכלים מעץ הדעת, נכתב: "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם". הרגע שבו הם מבינים שהם עירומים הוא גם הרגע שבו נפתחת בפניהם האפשרות לבחור ולהתמודד עם מצבם.
אולי גם אנחנו ניצבים בפני רגע כזה? רגע שבו עלינו להכיר בכך שחלק מהנחות המוצא שהתעקשנו עליהן פשוט לא יכולות להתקיים במציאות כפי שדמיינו אותה. אין פירוש הדבר לוותר על ערכים, אלא לחשוב מחדש על הדרך שבה נוכל להביא לידי ביטוי כמה שיותר מהערכים שלנו במדינת ישראל של 2026, שכולנו אוהבים כל כך.
ברור לכל בר דעת, שלו המנהיגים הפוליטיים של היום היו ניגשים למלאכת כתיבת מגילת העצמאות, כזו לא הייתה נכתבת. והמשמעות היא היעדרו של מערך הסכמי המארגן את החברה הישראלית ואת מדינת ישראל ומאפשר את תפקודה.
הרב תמיר גרנות הציע בהקשר הזה רעיון של "התרת נדרים לאומית". יש בהצעתו היגיון עמוק: כשמתברר שהמחיר של קיום ההבטחות הוא המשך תקיעתה של ישראל במשבר פוליטי מתמשך, האחריות אינה בהכרח לדבוק בהן בכל מחיר, אלא לבחון באומץ כיצד ניתן להשתחרר מהן, תוך שמירה ככל האפשר על הערכים שביסודן. התרת נדרים כזו יכולה וצריכה גם לאפשר סידור חדש ואחר של הקבוצות השונות בחברה הישראלית ביחס למערכת הפוליטית ויצירת בריתות חדשות.
קיום הבטחות לבוחרים הוא ערך דמוקרטי בעל חשיבות עצומה, אך קיומה ושגשוגה של מדינת ישראל חשובים אף יותר.
ההסתכלות מעבר לתקיעות הגדולה והאכזבה של כל הקבוצות מאפשרת לראות הזדמנות משמעותית להילחץ ממשבר מתמשך.
אנחנו פונים למנהיגי הציבור בישראל ולראשי כל המפלגות: התעלו לגודל השעה, פתחו מחדש את הנחות המוצא הקשיחות שבהן נאחזתם, ופעלו להוציא אותנו מהמשבר!
בשמאל, במרכז ובימין, יהודים וערבים, חרדים, דתיים וחילוניים — עשו כל שביכולתכם ליצור את הממשלה הרחבה, הציונית, המתפקדת והטובה ביותר, המחויבת לעתידה ולביטחונה של מדינת ישראל ולשלומם של כל אזרחיה.
אנחנו, האזרחים, נמצא בליבנו מקום לסלוח על הבטחות בחירות שהופרו. אך לא נמצא מקום לסלוח למנהיגות שלא יכלה לגודל השעה והעמיקה את המשבר החריף בישראל בשעה הקשה בתולדותיה.
הכותבים הם רכזי הנוער העובד והלומד