הטריאתלטית הישראלית עתליה נבו (53), המתמודדת עם מחלת הפרקינסון, סיימה במקום החמישי באליפות העולם בפרא-טריאתלון שנערכה בספרד, בזמן של 1:32:29. בתחרות, המשלבת שחייה, רכיבה על אופניים וריצה, נאלצה נבו להתמודד לא רק עם האתגרים הספורטיביים, אלא גם עם השפעות המחלה על תנועתה ועל יכולתה הגופנית.

למרות מחלת הפרקינסון, שהולכת ומחמירה עם הזמן, נבו ממשיכה להתחרות ולשאוף להישגים בזירה הבינלאומית. מטרתה היא להיות הספורטאית הישראלית הראשונה המתמודדת עם פרקינסון שמעפילה למשחקים הפראלימפיים.

"הבעיה המרכזית בפרקינסון היא שזו מחלה כרונית שהולכת ומחמירה עם הזמן", מסבירה נבו בריאיון לדבר. "בניגוד לספורטאית קטועת רגל, שיודעת בדיוק מה יש לה ואיך הרגל שלה מתפקדת עם פרוטזה, בפרקינסון את אף פעם לא יודעת איך תקומי בבוקר. זה מאוד רגעי ולא צפוי. יש המון תסמינים שבכלל לא נחשבים למוגבלות רשמית בספורט הפראלימפי, אבל הם פוגעים בי קשות ביומיום ובספורט. למשל, אני איטית בתנועה, בדיבור, בריצה ובהחלפה בין המכשירים. לצערי, זו לא מגבלה, אבל זה משהו שפוגע בי".

המורכבות הזו בלטה במיוחד במקצה השחייה באליפות העולם בספרד. "אני לא יודעת אם זה בגלל הקור, אבל כשיצאתי מהשחייה פשוט לא הצלחתי לפתוח את החליפה", משחזרת נבו. "את עומדת ולא מצליחה להפשיל אותה בגלל המוטוריקה העדינה בידיים. את יודעת שזה קורה ואת אומרת לעצמך: 'תנשמי, תכף הדם יזרום ותעברי את זה'. אלו דברים שלא נחשבים במוגבלות, אבל הם קיימים אצלי".

"האימון הכי טוב לפני תחרות הוא המנוחה"

במהלך תחרויות הטריאתלון נהוג להתאמן בימים שלפני התחרות באתר שבו היא תתקיים, כדי להכיר את המסלול, להתרגל לתנאים הייחודיים ולהגיע מוכנים לתחרות עצמה בצורה הטובה ביותר. בניגוד למתחרות שלה, נבו נאלצת בשל מחלת הפרקינסון לנוח בימים שלפני התחרות, להימנע מאימונים ולשמור על כוחותיה.

"ביומיים שלפני התחרות אני מפסיקה להתאמן כדי לנוח", היא מסבירה. "יום לפני התחרות כולם עושים חימום והיכרות עם המסלול בשחייה, ברכיבה על אופניים ובריצה, בנוסף לתדרוך. ואני, כדי שלא אקרוס, מסתכלת מבחוץ על מסלול השחייה ועוברת לאט לאט באופניים על מסלול הריצה והאופניים. בסיום היום אני הולכת לנוח כמו אתרוג יקר ערך, שמים אותי בצמר גפן ושומרים עליי כמו שצריך".

תהליך ההתאוששות נדרש גם בסיומה של התחרות, כאשר כל תנועה או מאמץ מיותר עלולים להסתיים בפציעה שתשבית את נבו לתקופה ארוכה. "אחרי תחרות אני צריכה יומיים-שלושה של מנוחה מלאה, אני מסיימת על הקרשים. וגם בין האימונים, זה לא שאני יכולה להתאמן כל יום כמה שאני רוצה. בסוף, עומס יתר פוגע בי. כמו שהמאמן שלי, ארז אייזנברג, אומר: 'האימון הכי טוב לפני תחרות הוא המנוחה'. ככל שאישן יותר ואעשה פחות בשבוע שלפני, ככה יהיה טוב יותר".

התחרות בספרד לוותה גם במתח פוליטי וביטחוני כבד. "הייתה אנטישמיות מטורפת", מספרת נבו. "הורידו את דגל המדינה והסירו את כל הכיתובים. הכרוז אמר את השמות של הספורטאים, אבל פשוט דילג על שם המדינה. זו פעם ראשונה שהייתה לנו אבטחה של חמושים שלא נתנה לנו לזוז, והם התפרסו בנקודות לאורך המסלול כי היה חשש שמישהו יקפוץ. אם בכל פעם אמרתי שהכול בסדר ואני מרגישה בטוחה, הפעם הרגשתי שאני ממש לא בטוחה. רכבתי וכל הזמן הסתכלתי לצדדים שלא יקרה משהו. זה היה מלחיץ ולא נעים".

על אף התנאים המורכבים, התחרות בספרד הביאה איתה גם נקודת מפנה מקצועית משמעותית."השחייה הייתה על הפנים והיציאה מהמים הייתה על הפנים, אבל באופניים, פעם ראשונה אחרי שלוש-ארבע שנים שאני רואה אור", היא משתפת. "פעם ראשונה שהמתחרות שלי לא פותחות עליי פער של חמש-עשר דקות, אלא אני ממש באותו זמן של המתחרות שלי. זה היה מאוד מעודד, כי פתאום ראיתי שאני יכולה להתקדם ולא רק ללכת אחורה. המתחרות שחזקות ממני, לא בטוח שזה כזה פער גדול. אם אוריד עוד קצת זמן בהחלפה ויהיה לי קצת מזל, אני ממש מדגדגת את המתחרות הכי חזקות בקטגוריה".

במקביל, נבו ממשיכה לעבוד על אלמנטים נוספים במטרה לשפר את הזמנים בשאר חלקי התחרות. "בשחייה חייבים להיות מאוד גמישים באזור פלג הגוף העליון והאגן. הבנתי שהבעיה שלי היא הגמישות והשרירים בגב, ואם לא אעשה תרגילי גמישות לגב כל יום, השחייה שלי רק תלך ותידרדר. יש לי גם בעיה בריצה שאנחנו מנסים לפתור: באוגוסט 2024 מעדתי ונקרע לי שריר, ומאז הרגל לא מתפקדת כמו שצריך. אני צריכה למצוא את החיבור מחדש ולחזק אותו, וכשהוא יחזור לתפקד, אוריד עוד שתי דקות בריצה".

במבט לעתיד, נבו יוצאת מאליפות העולם בספרד עם אופטימיות לקראת התחרויות הבאות. "חזרתי מהתחרות עם המון מוטיבציה להמשיך לנסות. חזרתי עם פוש מטורף. אני מנסה לקחת את המומנטום עם מלא מוטיבציה".

"לקח שלוש שנים לאבחן את מה שיש לי"

כילדה התחרתה נבו בשחייה במועדון מכבי חיפה. בהמשך סיימה בהצטיינות לימודי מדעי המחשב ועבדה בהייטק במשך 15 שנים ברחבי העולם. ב-2012 החליטה נבו לחזור לישראל ולהצטרף למערכת החינוך.

כשחזרה לישראל, החלה להתחרות בענף הטריאתלון וזכתה באליפות ישראל ב-2015 וב-2016. שנה מאוחר יותר השתתפה בתחרות אשת הברזל בגרמניה. "עשיתי תחרות טובה מאוד, אך סיימתי אותה פצועה. בדיעבד התברר שכבר הייתי חולה. התסמינים החלו חודשיים לפני התחרות, בהתחלה חשבנו שזה עומס ופציעות ספורט".

"לקח שלוש שנים לאבחן את מה שיש לי. אף אחד לא חשב על כיוון של פרקינסון. במקרה, פיזיותרפיסטית שמה לב שמשהו בדיבור שלי נראה לה מוזר. היא שלחה אותי לנוירולוג ומשם זה היה מאוד מהיר. הלכתי לארבעה נוירולוגים כדי לראות שהם באמת צודקים".

בעקבות השינוי הדרמטי בחייה, נבו החליטה שלא להתייאש ולחכות שמצבה הגופני ימשיך להחמיר, אלא לחפש אפיק חדש להגשמה עצמית. היא החלה להתחרות בטריאתלון פראלימפי וניסתה להשיג את הכרטיס למשחקים בפריז 2024. נבו בנתה לעצמה תיק רפואי, אך בעקבות הקלסיפיקציה שעברה על ידי הוועד הפראלימפי העולמי, נאלצה להתחרות מול מתחרות עם מוגבלות קלה יותר משלה. נבו לא העפילה לפריז, אך גם זה לא עצר אותה בדרך להגשמת החלום.

שינוי הקלסיפיקציה והעלייה בדירוג העולמי

ביוני 2025 עברה נבו קלסיפיקציה מחדש, כאשר הפעם הוועד הפראלימפי התגייס לעזרתה עם רופא מלווה ותיק רפואי מסודר. בעקבות המעבר לקטגוריית PTS3, המיועדת לספורטאים עם מוגבלות חמורה יותר, החלה נבו לעלות בדירוג העולמי וכעת היא מדורגת במקום הרביעי בעולם.

המיקום הגבוה מעניק לה יתרון טקטי משמעותי לקראת מאבקי ההעפלה למשחקים הפראלימפיים בלוס אנג'לס, שתקופת צבירת הניקוד לקראתם תתקיים מיוני 2027 עד יוני 2028 ותעניק תשעה כרטיסים בלבד.

"בכל תחרות בסבב יש מקום רק לארבע עד שש מתחרות", היא מסבירה. "בעבר, כשדורגתי נמוך יותר, הייתי פעמים רבות רשומה כ'סטנד-ביי' ולא יכולתי להיכנס לתחרויות בכלל. כעת, כשאני ברביעייה הראשונה, אני נכנסת לכל תחרות בראש שקט, בלי דאגות. מצד שני, הנסיעות הללו גובות ממני מחיר פיזי כבד מאוד. האריזה, הטיסות, היציאה מהשגרה והעומס התחרותי מתישים אותי".

"הבעיה בפרקינסון היא שזו מחלה כרונית שהולכת ומחמירה. היא מתקדמת, ואני צריכה לעשות הכול כדי להצליח לשמור על האנרגיות ועל החוזק של מה שיש לי ולא לקרוס בדרך.

"זה מאבק טקטי מאוד. מתוך עשר תחרויות בשנה, אני צריכה לבחור בפינצטה את הארבע-חמש הטובות ביותר, תוך חישובים טקטיים קרים איך לחסום את המתחרות שמזנבות בי מאחור, כדי שלא יעקפו אותי בדירוג".

בעקבות התאמת הקלסיפיקציה לרמת המוגבלות שלה, נבו קטפה לא מעט מדליות בתחרויות הסבב העולמי השנה. היא סיימה במקום הראשון בהונגריה, במקום השני בתחרות בפורטוגל ובמקום השלישי בתחרות הסבב העולמי החשובה יותר ביפן. לשיאה הגיעה עם זכייתה הראשונה בתחרות הסבב העולמי בקנדה. "היו לא מעט פודיומים השנה. במונטריאול זכיתי במקום הראשון. זה היה מאוד מרגש. כל הקלישאות של לעמוד על הפודיום עם דגל ישראל ולשמוע את התקווה הן חלק גדול מהסיבה שאני מתחרה".

כעת מבטה מופנה לעונה הבאה, שבה תחל התחרות על מקום במשחקים הפראלימפיים בלוס אנג'לס 2028. "אשמח להגיע לשנת הניקוד ממקום גבוה בדירוג העולמי, ובאליפות העולם להגיע לפודיום. שלוש הראשונות בעולם באמת חזקות, אבל אני ממשיכה לחלום ולשמור על הגוף כדי לא להיפצע, כי פציעה אחת קטנה זה נזק לחודשיים-שלושה. צריך לדעת להיות מספיק סבלנית, בוגרת, צנועה ומנוסה. מצד אחד להתאמן בשבועות שלפני כמו שצריך, ומצד שני לדעת מתי 'to back off', כי עדיף לבטל אימון ביום אחד מאשר להיפצע לחודשיים. המטרה היא שהגוף יחזיק מעמד, שאגיע לאולימפיאדה ושאהיה ממוקמת גבוה מאוד".

בסיום הריאיון ביקשה נבו להודות למאמנה, ארז אייזנברג. "הוא נותן את נשמתו ולא מפסיק להפוך אבנים כדי לשפר אותי". היא הודתה גם לאתנה, לוועד הפראלימפי, להתאחדות הישראלית לספורט פראלימפי, ליחידה המדעית טכנולוגית, ליחידה לספורט הישגי, למעבדה הביומכנית במרכז לרפואת ספורט ולמחקר של מכון וינגייט, לאלה ערן, ליוני לויצקי ולקובי לאי.