לאיאן מקיואן יש יכולת מדהימה לזקק את הרגעים שמשנים את חייהם של הדמויות עליהן הוא כותב. להאיר את הטעויות הפטאליות שמהן כבר אין דרך חזרה. בספריו הקודמים, כפרה, שבת, על חוף צ'זיל ודברי מתיקה, הוא עושה זאת בצורה יוצאת דופן שהשאירה אותי במתח לאורך כל הספר.
גם קליפת אגוז, ספרו החדש של מקיואן, קיימת הנקודה הזו שממנה אין דרך חזרה, אבל דווקא בספר הזה אינו מצליח ליצור את המתח ואת הציפייה ביחס למתרחש לאחר אותה הטעות.
דמות המספר הוא העובר שחי ומתפתח בבטנה של טרודי, העובר מעצם היותו נוכח / לא נוכח הוא מספר יודע כל שרואה מה שאמו עושה, אך אין לו שום אפשרות למנוע ממנה לעשות את הטעות, וכשהוא כבר מחליט לפעול זה מאוחר מדי.
טרודי בהריון מבעלה, ג'ון, משורר חסר מזל. היא בוגדת בו ומנהלת מערכת יחסים זוגית עם אחיו קלוד, אדם יבש ונכלולי. העובר שברחמה עד למזימה אותה חורשים טרודי וקלוד, הם אינם מודעים לכך. הספר שנפתח בציטוט מתוך המלט, "הו, אל עליון, הלא גם בתוך קליפת אגוז יכולתי להיות בנפשי מלך על מרחבי אין-קץ, לולא חלומותיי הרעים", מרפרר למחזה של שייקספיר בעיקר ביחס של הגיבור המלט / העובר – לנקמה. העובר של טרודי הופך בשאלת הנקמה. האם בכלל לנקום ואם כן, כיצד? הוא הרי לא יודע על העולם כמעט שום דבר.
טרודי שנמצאת בחודש התשיעי להריונה שותה הרבה מאוד יין, העובר, מצד אחד יודע שזה יכול לפגוע בו ומצד שני הוא נהנה מהשכרות של אמו. דרך השתייה של טרודי, מקיואן מנסה לתת לנו מושג על היחס של טרודי להריון שלה, שהוא ככל הנראה לא הכי רצוי. בהמשך, העובר גם מתלונן על כך שאמו בכלל לא מקננת, לא קנתה שום דבר בשביל היום בו ייוולד. בנוסף, לכל אורך הסיפור העובר שומע חצאי משפטים על "סידור לתינוק". טרודי וקלוד לא מתכננים שהוא יהיה חלק מהדף החדש אותו הם מתכננים לפתוח, ועם זה העובר לא מוכן להשלים.
מקיואן הוא סופר מעולה, עטור פרסים, יודע לספר סיפור, אבל לתחושתי קליפת אגוז הוא פספוס. הספר בינוני, הדמויות לא מספיק מעניינות והסוף שלו צפוי. בעיקר אם משווים אותו לספריו הקודמים והבלתי נשכחים של מקיואן כמו כפרה ודברי מתיקה. גם ספרו הקודם "טובת הילד" לא עמד ברף של קודמיו.
הקושי עם הספר היה בדמותה של טרודי. מקיואן כתב על דמות אישה שבוחרת בחירות תמוהות, לא מחוברת לעצמה ולתינוק שבבטנה, כשהדבר הכמעט יחיד שאנו יודעים עליה הוא חיבתה ליין. לקורא ברור שטרודי פגיעה, אבל מקיואן לא מראה שום סימן של רגש ממנה, אז במה ינקום העובר? בשביל נקמה צריך רגשות, כעס, שנאה, קנאה.
בטרודי אין כלום וקלוד הוא אדם יבש שלא עושה את הרושם שמעניין לנקום בו. רק לקראת הסוף היא מגלה קצת חרטה, אבל רק כלפי עצמה. לא עוברת אצלה אף מחשבה לגבי עתיד בנה. כשהעובר שלה מבין את זה הוא עושה את הדבר היחיד שהוא יכול לעשות בכדי למנוע את הגורל שקלוד וטרודי מתכננים עבורו.
לבסוף, המעשה של העובר, שהוא הנקמה שמתבשלת לאורך כל הספר, לא מגיע לגודל הטרגדיה המצופה. וזו כבר הופכת להיות הטרגדיה של הספר הזה.
