חאד'ר ושאח היה תלמיד בכיתה ד' כשנתקל במראה שלא הצליח לשכוח. בדרכו הביתה מבית הספר ראה את בת דודתו יוצאת מהבית כשלהבות אוחזות בגופה. הוא היה אז ילד, אבל הזיכרון הזה המשיך ללוות אותו גם בבגרותו. כשהיה בן 25, נרצחה דודה שלו יחד עם בני משפחה נוספים. לצד הכאב והאימה של האירועים עצמם, נחרתה בו גם השתיקה שאפפה אותם: הדברים שלא דוברו, השאלות שלא נשאלו והאבל שלא ניתן לו ביטוי פומבי.

עשרות שנים לאחר מכן, ושאח, אמן ומחנך המתגורר ברהט, בוחר לחזור אל הזיכרונות האלה דווקא באמצעות האמנות. בתערוכת היחיד שלו, "חֻכְּם" (حُكْم), המוצגת בגלריה לאמנות אל-קסום בכפר אום בטין שבנגב, הוא עוסק באלימות נגד נשים וברצח נשים, ובוחן את מנגנוני הכוח והשתיקה שמאפשרים לתופעות האלה להימשך.

בין העבודות המוצגות בתערוכה יש ציורים גדולי ממדים, ולצידם יצירות המשלבות שמלות פלסטיניות מסורתיות שנלבשו בעבר בידי נשים. ושאח פורם את הבדים, מפריד את הרקמות ומשלב אותן בעבודותיו. פעולת הפרימה הופכת בידיו למעשה אמנותי של חשיפה: מה שהוסתר בתוך המשפחה ובחברה מקבל נוכחות מוחשית, צבעונית וכואבת.

"בחברה, בתור גבר, זה לא קל לי", הוא אומר על ההחלטה לעסוק בנושא בפומבי. "לא מדברים על זה אפילו בתוך הבית, לא מקבלים תנחומים ומתנהגים כאילו שום דבר לא קרה. אבל הכאב נשאר".

"המשפחה המורחבת לא רוצה שאדבר על זה"

ושאח נולד ב-1966 במחנה הפליטים אל-בורייג' שברצועת עזה, למשפחה שנמלטה ב-1948 מכפר בית עפא. ב-1985 יצא ללימודים בארצות הברית, וב-1989 נישא לג'והאר ועבר להתגורר ברהט. סיפור חייו נע בין זהויות ומרחבים פלסטיניים, ערביים, בדואיים וישראליים, ומערכות היחסים המורכבות ביניהם נוכחות גם ביצירתו.

העיסוק ברצח נשים אינו חדש בעבודתו, אך הצגת היצירות בפני הקהילה הערבית-בדואית בנגב היא עבורו צעד משמעותי במיוחד. במשך שנים שמר חלק מהעבודות בסטודיו, בין היתר בשל החשש מהאופן שבו יתקבלו ומהשלכות החשיפה על בני משפחתו.

"במשך כמה שנים העבודות היו בתוך הסטודיו ולא רציתי להציג אותן בחברה הישראלית מכיוון שזו זווית והסתכלות אחרת ולא רציתי לפגוע בעצמי ובאנשים שקרובים אליי", הוא מספר.

גם בתוך משפחתו לא כולם מקבלים את החלטתו לדבר. "לקח לי הרבה זמן לאסוף את האומץ ולדבר על זה", הוא אומר. "המשפחה המורחבת לא רוצה שאדבר על זה. זה נושא שלא רוצים לדבר או לדון בו ולא רוצים לפתוח אותו בכלל".

אלא שדווקא השתיקה הזאת, לדבריו, היא חלק מהבעיה. ושאח מבקש לערער על ההסברים החברתיים המקובלים למעשי הרצח ועל השימוש במושג "כבוד המשפחה", שלטענתו מסתיר לעיתים מניעים אחרים לחלוטין.

"מדברים על 'כבוד המשפחה', אבל מהנושאים שחקרתי הרוצחים רצחו על ירושה, סירוב להתחתן וכל מיני דברים שמוסתרים תחת המטרייה הזו כדי לטייח את הנושא", הוא אומר, ומוסיף כי לתחושתו רבים מהרוצחים אינם נענשים. "כואב לי לחשוב איך אני אמור להרגיש ביטחון לגבי הבנות שלי, אשתי, אחיותיי ודודותיי".

למרות נקודת המוצא האישית והקהילתית, ושאח מסרב לתחום את העיסוק באלימות נגד נשים לגבולות החברה הערבית. מבחינתו, מדובר בתופעה שחוצה מדינות, תרבויות ודתות, ושמחייבת התמודדות רחבה יותר.

"אני לא מדבר רק על רצח נשים בחברה הערבית, אלא על רצח נשים בכל העולם. אישה זו אישה ואימא זו אימא, ואי אפשר להתייחס לנשים רק בהגדרה של גזע, דת ולאום", הוא אומר. "זה קורה בכל חברה – מערבית, דרום-אסיאתית, אפריקאית. הרצח הזה פשוט לא מפסיק. כל דבר שאנחנו שומעים מחזיר אותי לדברים שעברתי מגיל קטן".

שמלה שנפרמת, זיכרון שנחשף

אחד הביטויים הבולטים לעיסוק של ושאח בנשים ובזיכרון מופיע בסדרת העבודות "הגר". לצורך יצירתה הוא משתמש בשמלות פלסטיניות מסורתיות ישנות שאסף לאורך השנים. במקום לשמר את הבגד בשלמותו, הוא מפרק אותו ומשלב את חלקיו ביצירות חדשות.

השמלות, שנשאו בעבר את גופן של נשים ואת עבודת הרקמה שלהן, מקבלות כך חיים אחרים. הבד והרקמה אינם משמשים רק חומר גלם, אלא גם עדות לנוכחות נשית, למסורת ולזיכרון. באמצעותם מבקש ושאח לתת ביטוי לנשים שקולן נעדר מן השיח, ולכאב שנותר לאחר שהסיפור שלהן הושתק.

"בתור אספן של שמלות פלסטיניות ישנות, פרמתי אותן", הוא מספר. "לקחתי את הסמל האנושי והעבודה שלהן על מנת להציג את זה, וזה מה שבאמת סיפק אותי מבחינת האמן והאדם, וזה נותן לי לנשום קצת אוויר. לפחות הוצאתי את מה שיש לי להגיד".

יש משהו טעון במיוחד בבחירה לפרום בגד מסורתי. השמלה היא ביטוי של זהות תרבותית ושל מלאכת יד שעברה בין דורות, אך ביצירתו של ושאח היא נעשית גם אמצעי לשאול מה מקומה של האישה בתוך החברה המשמרת את המסורת הזאת. הוא אינו מוותר על היופי של הבד והרקמה, אלא משתמש בהם כדי להעלות אל פני השטח את מה שמתקיים לצידם.

מי שופט, מי שולט ומי משלם את המחיר

שם התערוכה, "חֻכְּם", מרכז בתוכו את השאלות שמעסיקות את ושאח. המילה הערבית נושאת כמה משמעויות, ובהן שלטון, שיפוט, סמכות, הכרעה ופסק דין. ריבוי המשמעויות אינו מקרי: הוא מאפשר לבחון מי מחזיק בכוח לקבל החלטות על חייהם של אחרים, מי מעניק לו את הסמכות הזאת ומי נושא בתוצאות.

אוצר התערוכה, רז גלוזמן, מסביר כי הבחירה במילה שאינה ניתנת לתרגום חד-משמעי לעברית נועדה להותיר את השאלות האלה פתוחות. בעבודותיו של ושאח הן נוגעות לא רק ליחסים שבין גברים לנשים, אלא גם לכוח פוליטי, לשלטון ולדיכוי.

אחת העבודות המרכזיות בתערוכה היא ציור שמן שאורכו יותר משלושה מטרים, שנוצר בעקבות אירועי האביב הערבי. במרכזו מופיע מוחמד בועזיזי, הירקן התוניסאי שהצית את עצמו במחאה על היחס המשפיל שספג מהרשויות, ומעשהו היה לאחד האירועים שהציתו את גל המחאות בעולם הערבי.

בציור מתואר בועזיזי כשהוא שרוע על מיטת בית חולים, לאחר שנכווה קשות. לצידו ניצבת אישה עטויה לבוש מסורתי מכף רגל ועד ראש, ולצידה שלט בעברית ובאנגלית הקורא לחופש ולשלום. גלוזמן רואה בהצגת העבודה כיום חיבור בין זעקה פוליטית שנשמעה לפני יותר מעשור לבין המציאות החברתית והפוליטית הנוכחית.

אף שהציור נוצר בעקבות אירוע היסטורי מסוים, השאלות שהוא מעלה על השפלה, כוח וחירות נותרות בעיניו רלוונטיות גם היום. החיבור בין העבודות השונות מרחיב את משמעות התערוכה: מן הפגיעה בנשים בתוך המשפחה והקהילה אל יחסי הכוח שמעצבים את חיי הפרט בחברה כולה.

אמנות בלב הכפר, ליד טיפת חלב

גם למקום שבו מוצגת התערוכה יש משמעות. עבודותיו של ושאח כבר הוצגו בעבר במוסדות אמנות, ובהם המשכן לאמנות עין חרוד והגלריה לאמנות באום אל-פחם. אולם הפעם הן מגיעות לראשונה כתצוגה משמעותית אל תוך הקהילה הערבית-בדואית בנגב.

גלריית אל-קסום פועלת במבנה המרכז הקהילתי באום בטין, בסמוך לשירותים ציבוריים כמו טיפת חלב ושירות התעסוקה. מיקומה יוצר מפגש בין האמנות לבין חיי היום-יום של התושבים, גם עבור מי שאינם רגילים לבקר במוזיאונים ובגלריות.

"הרבה מהאנשים שמגיעים לגלריה לא היו אף פעם בגלריה ואחרים לא היו אף פעם בכפר בדואי", מספר גלוזמן. לדבריו, הגלריה מושכת גם מבקרים מחוץ לכפר ולמועצה האזורית, ובהם תושבים מרהט, מכסייפה, מבאר שבע וממצפה רמון. ההדרכות מתקיימות בערבית ובעברית, והמבנה הקהילתי מאפשר לפגוש קהלים שונים מאלה שפוקדים בדרך כלל מוסדות אמנות גדולים.

עבור ושאח, ההצגה באום בטין אינה רק הזדמנות לחשוף את יצירתו לקהל נוסף. היא מאפשרת לו להביא את השאלות הקשות אל תוך המרחב החברתי שבו הוא פועל, ולהזמין את הצופים להתמודד איתן מקרוב.

אמנות מחוללת שינוי חברתי

האמונה של ושאח בכוחה של האמנות לחולל שינוי אינה מסתכמת בעבודתו האישית. כבר כעשרים שנה הוא מלמד ומנהל את מגמת האמנות בתיכון מקיף שגב שלום, מגמה שהקים ושבה למדו לאורך השנים מאות תלמידות ותלמידים. ההוראה, לדבריו, אינה עיסוק נפרד מן היצירה אלא חלק מאותה תפיסת עולם. הוא רואה באמנות דרך להרחיב את אופקיהם של צעירים, לעורר מחשבה עצמאית ולעודד אותם לבחון מחדש את המציאות שסביבם.

בוגרי המגמה ממשיכים לעסוק באמנות, וחלקם אף מלמדים בעצמם בבתי ספר. ושאח מספר בגאווה כי לאורך שנים היו אלה בעיקר תלמידות שבחרו ללמוד במגמה. בשנים האחרונות חל שינוי, וגם מספרם של הבנים המבקשים להצטרף אליה גדל. "כל שנה הבוגרים שלי, קרוב ל-17–21 תלמידים עוסקים באמנות", הוא מספר. "זה כיף לראות אותם, לתמוך בהם ולהיות איתם בקשר לגבי כל מיני נושאים".

תלמידיו מכירים גם את יצירתו מחוץ לבית הספר. הם נחשפים לעבודותיו בספרים ובאינטרנט, ולעיתים מבקשים ממנו לקחת אותם לתערוכות שבהן הוא משתתף. המפגש הזה מאפשר להם לראות כיצד שאלות חברתיות ופוליטיות יכולות להפוך ליצירה אמנותית.

ושאח אינו מתיימר לספק באמצעות עבודותיו פתרון לאלימות נגד נשים. הוא מבקש קודם כול להפסיק את ההדחקה, לתת מקום לכאב ולערער על המוסכמות שמאפשרות לשתיקה להימשך. "תפקידה של האמנות הוא להיות הראי של התקופה שאנחנו חיים בה – מבחינה חברתית ופוליטית. תפקידנו בתור אמנים הוא להציג דברים ישירים, כי אם נטייח כדי לרצות את החברה, אז מה תפקידה של האמנות? האמנות צריכה להיות חזקה וצודקת".

אחרי עשרות שנים שבהן נשא עימו את זיכרון בת דודתו ואת כאב הרצח במשפחתו, ושאח בוחר שלא להשאיר את הסיפורים האלה סגורים בסטודיו או בתוך הבית. הוא מציב אותם מול הקהל, גם כשהדבר מעורר התנגדות, ומבקש להפוך את ההתבוננות בהם לשיחה שאי אפשר עוד להימנע ממנה.

"התפקיד שלי הוא לא למצוא פתרונות, אלא להציב שאלות", הוא אומר. ואולי השאלה החשובה מכולן היא גם הפשוטה ביותר, זו שהוא מפנה אל עצמו ואל החברה שסביבו: "למה לקבל את זה בשתיקה?"