כשד"ר תאיר קרזי-פרסלר מהתוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר-אילן ראיינה מנהלים בענף ההיי-טק הישראלי, כולם הדגישו בפניה את החשיבות שהם רואים בהגברת השילוב של נשים בענף.

כמו אסף רפפורט שאמר לאחרונה בראיון לרוני קובן ש"לא פשוט להיות גיי בעולם הסייבר – יותר קשה להיות אישה", רובם הדגישו שהם מודעים לקשיים הייחודיים שנשים חוות בניסיון להשתלב בתעשיית ההיי-טק, שנשים מהוות כיום רק כשליש מהעובדים בה. חלקם אף הסבירו שלדעתם, נשים מתאימות יותר להיי-טק מגברים או מנהלות טובות מהם, בהכללה.

אבל באותם ראיונות עצמם עלו גם טענות מצד המנהלים על התעצמות כללי ה'פוליטיקלי קורקט' שמגבילים את החופש להיות "אותנטיים", על הצורך "ללכת על ביצים" ליד נשים ועל תחושות של אפליה הפוכה נגד גברים.

"הדבר המעניין הוא שהאמירות הסותרות מגיעות מאותם האנשים", אומרת קרזי-פרסלר, בראיון ל'דבר', "כל המרואיינים, ללא יוצאים מן הכלל, העידו על עצמם שהם תומכים בשוויון מגדרי, ובאותה נשימה אפשר היה לראות גם בקיעים בשיח הזה". המחקר לדבריה מראה כיצד גברים נדרשים לנווט בין מערכות מוסריות מתחרות: תמיכה בשוויון מול השאיפה להיות 'אותנטי' ולדבר בחופשיות, ותחושת חוסר הוגנות כאשר מדיניות לקידום נשים נתפסת כפגיעה בגברים.

במסגרת המחקר, שפורסם ביוני האחרון במגזין 'גברים וגברויות' (Men and Masculinities) היא שוחחה עם 35 מנהלים ישראלים בגילאי 30-50 בחברות גלובליות ובסטארטאפים. המסקנות שלה אינן מציגות את הגברים כמי שמסתירים בהכרח את עמדותיהם האמיתיות מאחורי מסכה של תקינות פוליטית, להפך.

אחת מנקודות המוצא של המחקר היא שהסתירות עצמן הן חשובות מבחינה סוציולוגית. הן חושפות את הלחצים התרבותיים שבתוכם פועלים המנהלים ואת הדרכים שבהן השיח על שוויון הופך בעצמו לזירה שבה גברים מגדירים מהו גבר 'ראוי', מהי התנהגות מוסרית ומה נחשב להוגן.

כך, למשל, אחד המנהלים סיפר לה: "אני באמת מאמין בשוויון. במקומות שעבדתי בהם הצביעו בפניי על הסוגיה המגדרית, על מה שנשים עוברות. וברגע שאתה שם לב לזה, אתה מתחיל להפנים כל מיני דברים כאלה".

אחר סיפר כי הוא מתנגד לכל סוג של אפליה, אך הודה שההיכרות האישית שלו עם חוויותיהן של נשים היא זו ששינתה את תפיסתו באופן עמוק: "אם לא הייתי מדבר איתה באופן קבוע, כנראה שהייתי חושב שהכול בסדר. אבל האמת היא שיש הרבה יותר מדי מעט נשים בהיי-טק, ואני מזועזע מהסיפורים שאני שומע ממנה".

אלא שלצד הציווי המוסרי לקדם שוויון לנשים ולהכיר בקשיים הייחודיים להן בענף, מזהה קרזי-פרסלר גם ציוויים מוסריים נוספים, סותרים לעיתים ומתחרים. כך למשל, חלק מהדוברים מתנגדים למנגנונים הנתפסים כאפליה מתקנת, והשפה של 'שוויון הזדמנויות' ו'תחרות הוגנת' הופכת לעיתים לכלי שבאמצעותו הגנה על היתרון הקיים מוצגת דווקא כעמדה מוסרית.

כך למשל סיפר אחד המרואיינים: "אין הרבה נשים יזמיות. יש לי בדיחה על זה, אבל זה לא בדיוק פוליטיקלי קורקט לשתף אותה בפומבי. קוראים לזה 'Pussy money'. זה מתייחס למשקיעים ששמים את הכסף שלהם רק בגלל שהיא אישה… זה כמו קיימות; זה טרנדי. אני לא נגד אפליה מתקנת. אבל אנחנו צוחקים על זה. אתה עובד קשה, קורע את התחת בפיתוח סטארט-אפ, ואז מגיעה איזו אישה, ואתה חושב: יזרקו אותה מכל המדרגות עם הרעיון שלה, חבל על הזמן שלה ושלהם. ואז, פתאום, היא מקבלת מימון."

מתח עדין יותר, הוא המתח שבין פוליטיקלי קורקט לבין אותנטיות, שנתפסת כשלעצמה כציווי מוסרי – להיות אני, כמו שאני, לא להסתיר ולא להתחפש. בעיני חלק מהמרואיינים, הצורך להיזהר בהתנהגות ובשפה אינו רק כלל מקצועי, אלא מגבלה על היכולת להיות הם עצמם.

אחד המנהלים תיאר את המתח כך: "אני חושב ש-PC הוא סוג של מחסום שמרסן את האינסטינקטים שלנו. אני מודה שלא כל האינסטינקטים הטבעיים שלי ראויים לשבח, ולכן אני בוחר לא לפעול לפיהם אלא לפי ציוויים מוסריים רחבים יותר". אלא שמיד לאחר מכן הוא תיאר גם את הצד השני של הקונפליקט: "יש רגעים שבהם אתה חושב, 'אני מאמין שזה נכון, אבל לא אגיד את זה בקול כדי לא לשלם מחיר חברתי'. אני מרגיש קונפליקט, וזה משפיע על היכולת שלי לפעול בחופשיות".

מנהל אחר אמר לחוקרת: "אני מטבעי אדם שטותניק ורגשי, עם הרבה הומור. אני לא רוצה לדכא את הצד הזה בעצמי. אבל בשלב מסוים הבנתי שאני צריך לרסן את עצמי, כי יש דברים שפשוט אי אפשר להגיד היום".

קרזי-פרסלר מצביעה על כך שמתח זה מניע את מוקד השיח מהפגיעה האפשרית באישה שתשמע את הדברים למחיר שהריסון גובה מהגברים ומהדימוי שלהם הן כאנשים מוסריים והן כאנשים אותנטיים. "גברים כיום נדרשים להרבה עבודה של 'ניהול רושם' – איך תופסים אותי ואיך אני רוצה להיתפס".

החשש הזה, 'איך אני אתפס', משפיע לדבריה גם על האופן שבו נוצרים קשרים בלתי פורמאליים במקום העבודה ומקשה על יצירה של קשרים בלתי פורמאליים בין גברים לנשים, קשרים שהם הרבה פעמים חיוניים עבור נשים כדי להתקדם, להתבלט, וליצור לעצמן הזדמנויות תעסוקתיות ויחסי מנטורינג שנחוצים להתפתחות מקצועית.

אחד המרואיינים, מנהל בסטארטאפ שנרכש בידי תאגיד אמריקני, סיפר: "עבדתי עם לא מעט מנהלות, ובכנות, לעבוד איתן זה מאוד מאתגר. קודם כול, איך מדברים איתן? עם גברים אתה מאפשר לעצמך לדבר יותר בחופשיות. אני כבר ארבע שנים באמריקה התאגידית, והם יישרו אותי. הפכתי להיות מאוד זהיר באופן שבו אני מתקשר עם נשים ובמידת הפוליטיקלי קורקט שלי. אמריקה התאגידית מלמדת אותך להגן על עצמך, ללכת על ביצים".

מרואיין אמריקני ממחקר אחר שערכה קרזי-פרסלר סיפר שבמסגרת מנטורינג לעובדים גברים חדשים הוא נוהג לומר להם: "לעולם אל תהיה האחרון שנשאר בעבודה עם עובדת, כי אתה לא יודע מה עשויות להיות ההשלכות".

"קשרים בלתי פורמליים, מנטורינג, רישות מקצועי ויחסי קרבה הם חלק חשוב מהאופן שבו נבנית קריירה", אומרת קרזי-פרסלר ומצביעה על האופנים בהם תפיסות שנועדו לכאורה לצמצם את האפשרות לפגוע עשויות בסוף דווקא לשעתק את האי-שוויון ואת ההדרה. כאשר גברים חוששים ליצור קשרים אישיים עם נשים במקום העבודה, נשים עלולות להישאר מחוץ למעגלים שבהם נוצרים הזדמנויות ושיתופי פעולה.

זהו אולי הממצא המרכזי של המחקר: אי-השוויון אינו משתמר רק למרות התרבות הארגונית שמקדשת שוויון וגיוון, אלא לעתים גם באמצעותה. "אני לא מערערת על הכוונות הטובות של המרואיינים שלי בכלל. אני לא חושבת שהם עבדו עליי ביחס לתמיכה שלהם בשוויון. אבל מעניינת אותי השפה התרבותית שלהם והקטגוריות המוסריות שלהם, ומה אפשר להבין מהן על המרחב ועל אי-השוויון שמתנהל בתוכו".

לכן, מציעה קרזי-פרסלר להסיט את המבט מהשאלה הפשוטה אם גברים תומכים או מתנגדים לשוויון. השאלה המעניינת יותר, היא מה קורה כשהמחויבות לשוויון מתנגשת עם מערכות ערכים אחרות, כגון הרצון להיות אותנטי, הפחד להישפט והשאיפה להיתפס כמי שנוהג בהגינות.

"כשעוסקים בשוויון זה צריך להיות יותר עמוק מפרפורמנס", היא אומרת. "צריך לעבוד לא רק על מה מותר ומה אסור, אלא גם על חשיפה עמוקה יותר למה שנשים חוות במרחבי העבודה. כדי לפתור את המתחים בין 'להיות עצמי' לבין 'להיות פוליטיקלי קורקט', צריך לצמצם את הצורך לנהל רק את הרושם".

גם במקום עבודה שבו כולם כבר יודעים לומר שהם בעד שוויון, השאלה לדבריה היא איך השוויון מתורגם לחיי היום-יום – לשיחות במסדרון, לבדיחות, למנטורינג, לקשרים חברתיים ולהחלטות מקצועיות – נותרת פתוחה. "דווקא שם, בין הרצון להיות 'גבר טוב' לבין הרצון להישאר 'אני', עשויים להימצא חלק מהמנגנונים שמאפשרים לאי-השוויון להמשיך להתקיים".

מבחינתה, הלקח אינו ייחודי להיי-טק. "המסקנות של המחקר הזה ממש לא רלוונטיות רק להיי-טק", היא אומרת. "זה רלוונטי מאוד גם לארגונים לשינוי חברתי ובכלל לניתוח של יחסי מגדר במקומות עבודה".