מבצע קדש שנערך לפני 70 שנה היה המלחמה הראשונה, וכמעט היחידה, שישראל יזמה. המבצע הצבאי המיוחד, שעם השנים זכה לשם 'מלחמת סיני' תוכנן בפסגה חשאית עם מנהיגי צרפת ובריטניה. זה היה מבצע ייחודי מסוגו בהיבטים אסטרטגיים וטקטיים רבים: ישראל לחמה בו כחלק מקואליציה משולשת, היא חיסלה רבים מדרג הקצונה הבכיר ערב פתיחת המלחמה, הייתה זו הפעם היחידה בה כוחות צה"ל הוצנחו מעבר לקווי האויב, סיני ורצועת עזה נכבשו לראשונה, וגם המשבר הדיפלומטי עם ארצות הברית בסוף המלחמה היה אירוע חדש ותקדימי.

לציון שבעים שנה למבצע קדש ארכיון צה"ל במשרד הביטחון משיק היום (ראשון) אתר הרשמי בו התיעוד המקיף ביותר שפורסם עד כה על המלחמה הכולל יותר מ-4,500 תצלומים, מסמכים ומפות, שחלקם הגדול טרם נחשפו לציבור.

ההכנות למבצע ורקימת הקואליציה

עלייתו של נאצר לשלטון ב-1954 הביאה להסלמה בגבול, לגל פיגועי טרור מעזה ולפעולות תגמול ישראליות. בספטמבר 1955 החריף המצב כאשר מצרים הטילה הסגר ימי ואווירי על מיצרי טיראן וחסמה את השיט לאילת, ובמקביל חתמה על עסקת נשק גדולה עם צ'כוסלובקיה. עסקה זו איימה לשבור את מאזן הכוחות האזורי לטובת מצרים ואפשרה דריסת רגל לסובייטים. הנהגת ישראל, בראשות ראש הממשלה דוד בן-גוריון והרמטכ"ל דאז משה דיין, החליטה לפעול במתקפת מנע כדי לסכל את ההתעצמות המצרית, אך הבינה כי נדרש גיבוי ממעצמה בינלאומית.

במקביל, צרפת נאבקה במורדים באלג'יריה וראתה בנאצר את מקור התמיכה העיקרי בהם. זיהוי האויב המשותף הוביל להתקרבות מהירה, ובחסות שמעון פרס, בתפקידו כמנכ"ל משרד הביטחון נחתם ביוני 1956 הסכם ורמאר, שבמסגרתו סיפקה צרפת לצה"ל טנקים, מטוסי קרב ותחמושת תמורת מודיעין ושיתוף פעולה מבצעי. ביולי 1956 החריף המשבר עוד יותר כאשר נאצר הלאים את תעלת סואץ. צעד זה פגע קשות באינטרסים של בריטניה וצרפת, שהחלו לתכנן מבצע צבאי להשבת השליטה בתעלה ולהפלת שלטונו של נאצר.

צרפת חתרה לשלב את ישראל במערכה, בעוד שבריטניה נהגה תחילה בהססנות. בוועידת סן ז'רמן (אוקטובר 1956) סוכם על שיתוף פעולה ישראלי-צרפתי, אך צרפת התנתה את הפעולה בהצטרפות בריטית וביקשה שישראל תספק את עילת המלחמה. ישראל מצידה חששה מפעולה מבודדת ומעימות עם בריטניה בחזית הירדנית.

הפריצה המדינית הושגה בוועידת סוור החשאית (22–24 באוקטובר 1956), בהשתתפות מנהיגי שלוש המדינות: ישראל התחייבה לא לתקוף את ירדן, ובריטניה הבטיחה שלא תתערב להגנת ירדן אם זו תפתח במתקפה. ישראל נאותה ליצור עילה צבאית ולהתקדם לעבר תעלת סואץ, כשצרפת מבטיחה הגנה אווירית על שמי ישראל.

בפסגה החשאית נקבע לוח הזמנים: ישראל תפתח במתקפה ב-29 באוקטובר. לאחר מכן יציגו המעצמות אולטימטום לשני הצדדים לסגת ממרחב התעלה, ועם סירובו הצפוי של נאצר, יפתחו בריטניה וצרפת במתקפה משלהן ב-31 באוקטובר.

ההסכמות בסוור הובילו לגיוס כללי, לפריסת כוחות צרפתיים בארץ ולעדכון פקודות מבצע "קדש". המהלך אפשר לישראל לצאת למתקפה יזומה תחת מטרייה אסטרטגית ובשיתוף פעולה עם מעצמות אירופיות.

הפלת מטוס הקצינים המצרי

מבצע "תרנגול" היה מבצע חשאי ונועז של חיל האוויר הישראלי, שנודע לציבור רק שלושה עשורים לאחר שאירע. ב-28 באוקטובר 1956, ערב פתיחת מבצע קדש, הפיל חיל האוויר מטוס תובלה מצרי מדגם איליושין Il-14, שבו אמור היה לטוס הרמטכ"ל המצרי, עבד אל-חכים עאמר, יחד עם בכירי המטה הכללי שלו, בדרכם חזרה מדמשק לקהיר לאחר חתימה על ברית צבאית משולשת עם סוריה וירדן.

בעקבות מידע מודיעיני מדויק שהתקבל באמ"ן, הוזנק מטוס קרב ישראלי מדגם מטאור NF-13, שהוטס על ידי הטייס יואש צידון והנווט אלישיב ברוש. המטאור איתר את מטוס התובלה המצרי מעל הים התיכון, כ-200 קילומטרים מחופי ישראל. לאחר זיהוי ואימות המטרה באישון לילה, ולאחר שמסרו בקשר שהם רואים בחלונות המטוס "לובשי מדים", פתח צידון באש תותחים והפיל את המטוס המצרי למצולות הים.

בדיעבד התברר כי הרמטכ"ל המצרי עאמר שינה את תוכניותיו ברגע האחרון עקב פגישות נוספות, נשאר בדמשק ולא עלה על הטיסה. עם זאת, בהתרסקות נהרגו קצינים מצרים בכירים ביותר, בהם ראש אגף המבצעים ומפקד המודיעין בסיני, לצד עיתונאים בכירים וגורמים בכירים בממשלה. המבצע נחשב להפלת הלילה הראשונה בתולדות צה"ל, ופגע קשות בפיקוד ובשליטה המצריים רגע לפני פתיחת המערכה.

במצרים חשבו שהמטוס נפל בשל תקלה, ורק לאחר שהסיפור פורסם בכתבה בעיתון 'מעריב' כעבור 33 שנים הבינו המצרים כי היה זה חלק מהמערכה נגד ישראל. גם הציבור הישראלי לא הכיר את פרטי המבצע התקדימי עד סוף שנות השמונים.

באתר החדש של ארכיון צה"ל מופיע מסמך סודי הכולל סקירה של פעילות חיל האוויר במבצע קדש "המגוללת פרק מזהיר בתולדות החיל". בין היתר מפורטים במסמך שהוכן לשימוש פנימי במפקדת החיל פרטים על מבצע "תרנגול", הצנחת הכוחות במתלה, וההשתלטות על המשחתת איברהים אל-אוול.

במסמך נחשף כי כבר לפני מלחמת קדש הייתה לחיל האוויר תכנית מפורטת להשגת עליונות אווירית על צבאות האויב תוך השמדת מטוסיהם בעודם על הקרקע, אולם "בשל אילוצים מדיניים" לא ניתן לחייל לבצע את תכניתו.

הצניחה במתלה

מבצע "מכבש" (29 באוקטובר 1956) פתח את מלחמת סיני. גדוד הצנחנים 890 בפיקוד רפאל איתן הוצנח בעומק חצי האי, במה שנודע לימים כ'צניחה במתלה'. המהלך נולד בעקבות ההסכמות החשאיות בוועידת סוור, ונועד לייצר איום ישראלי מדומה על תעלת סואץ שישמש עילה לבריטניה וצרפת להציב אולטימטום למצרים, להתערב צבאית ולהשתלט מחדש על התעלה שהולאמה.

לקראת המבצע שונתה נקודת ההצנחה ברגע האחרון אל פתחו המזרחי של מעבר המיתלה, סמוך למצבת פרקר, בשל חשש שגוי מנוכחות כוח מצרי ביעד המקורי. כדי לאבטח את מטוסי התובלה האיטיים מפני חיל האוויר המצרי, ביצע צה"ל שורת פעולות מקדימות שכללו ניתוק קווי טלפון בסיני באמצעות מטוסי מוסטנג, טיסות הטעיה לאורך החוף וחיפוי אווירי הדוק של מטוסי קרב.

בשעות אחר הצהריים הוצנחו בהצלחה 395 לוחמים מ-16 מטוסי דקוטה. לאחר מסע רגלי קצר התבסס הגדוד בעמדות הגנה במצבת פרקר, קלט בהמשך הלילה ציוד כבד ומרגמות, והמתין לחבירה היבשתית עם חטיבה 202. פעולה זו, שהייתה ההצנחה הקרבית היחידה בתולדות צה"ל, השיגה את יעדה האסטרטגי וסללה את הדרך להצטרפות שתי המעצמות למערכה.

ההשתלטות על המשחתת איברהים אל-אוול

מהלך תקדימי נוסף במבצע קדש היה ההשתלטות על משחתת מתוצרת בריטית ששימשה את הצי המצרי. במהלך המלחמה אבטח חיל הים את חופי המדינה בשיתוף שלוש משחתות צרפתיות, שסיפקו הגנת נ"מ. בליל ה-31 באוקטובר 1956, לאחר ששתיים מהמשחתות הצרפתיות עזבו לטובת מבצע "מוסקטר" (השתלטות על תעלת סואץ), הפליגה המשחתת המצרית "איברהים אל-אוול" לכיוון חיפה במטרה להפגיז את הנמל, את תשתיות הדלקים ומטרות צבאיות נוספות.

סביב השעה 03:30 פתחה המשחתת המצרית באש וירתה כ-200 פגזים שלא גרמו לנזק משמעותי. המשחתת הצרפתית "קרסאן" שנותרה באזור השיבה באש וגרמה למפקד המצרי לנתק מגע ולסגת לעבר ביירות, אך תקלה במנועה מנעה ממנה לנהל מרדף. בעקבות כך, שייטת 1 של חיל הים, שכללה את המשחתות "יפו" ו"אילת" ואת הפריגטה "אח"י מזנק", פתחה במרדף צפונה, בסיוע מטוס סיור מדגם דקוטה שהוזנק לאיתור המטרה.

בשעה 05:30, לאחר עיכוב שנגרם מנוכחות כלי שיט אמריקניים שפינו אזרחים, החלו חילופי אש בטווח של כ-30 מיל מחיפה. המשחתות הישראליות ירו מאות פגזים ופגעו במערכות ההיגוי והדוודים של הספינה המצרית, מה ששיבש את כושר התמרון שלה והאט אותה משמעותית.

עם שחר הצטרפו לקרב שני מטוסי אורגאן של חיל האוויר, אשר תקפו את המשחתת ברקטות מדויקות, פגעו בחדר המכונות והציתו שרפה בחרטום. פגיעות אלו הכריעו את הקרב: קצת אחרי השעה 07:00 הניף הצוות המצרי דגל לבן ונכנע. עשרות אנשי הצוות נלקחו בשבי, והמשחתת נגררה לנמל חיפה. לאחר שיפוץ מקיף והטמעת מערכות חדשות, הוכנסה הספינה לשירות בחיל הים הישראלי תחת השם "אח"י חיפה" (ק-38).

כיבוש רצועת עזה

רצועת עזה התעצבה בשלהי מלחמת העצמאות בעקבות הסכם שביתת הנשק שנחתם בפברואר 1949 בין ישראל לבין מצרים. הרצועה שכל אוכלוסייתה הייתה פלסטינית הוכפפה תחת שלטון צבאי מצרי. לאחר עליית נאצר לשלטון הפכה רצועת עזה למוקד של חתרנות וטרור. המודיעין המצרי ברצועה בפיקודו של מוסטפא חאפז הקים יחידות פדאיון, וחוליות פלסטיניות חדרו לא אחת לישראל וביצעו שורה של פיגועים רצחניים בעומק שטחה. כפועל יוצא מכך, צה"ל ביצע מספר פעולות תגמול ברצועה נגד בסיסי הצבא המצרי, ואף הצליח לחסל את מוסטפא חאפז ב-11 ביולי 1956 בסיכול ממוקד ראשון מסוגו באמצעות ספר ממולכד. שלושה וחצי חודשים אחר כך יצאה ישראל למערכה יזומה נגד מצרים, כאשר אחת ממטרותיה היו להסיר את איום הטרור מכיוון הרצועה.

ערב המלחמה התייחס ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון לרצועת עזה בישיבת הממשלה שהפרוטוקול שלה מופיע באתר החדש של ארכיון צה"ל: "אנו מוכרחים לקחת אותה […] אילו הייתי מאמין בנס – הייתי רוצה שתיבלע בים".

בתחילת המלחמה התמקד צה"ל בהכרעת עיקר הכוח המצרי בקדמת סיני ובהבקעת מערכיו החזקים בפיתחת רפיח ובאזור אבו-עגילה. כיבוש רצועת עזה נדחה לשלב מתקדם במערכה והוטל על חטיבת חי"ר במילואים 11, שנותרה עד ליישומו כעתודה פיקודית.

לאחר הבקעת מתחם רפיח בידי כוחות צה"ל נותקה רצועת עזה מחצי האי סיני, והדיוויזיה המצרית שהגנה עליה נותרה מבודדת לחלוטין. בעקבות זאת קיבלה חטיבה 11 פקודה לכבוש את הרצועה, בתוכנית שכללה ריכוך מקדים, הבקעת קו המוצבים המגן על העיר עזה, ולבסוף תנועה דרומה לטיהור מרכז הרצועה ואזור חאן יונס.

ההתקפה נפתחה בהפצצה אווירית מוגבלת, שלאחריה החלו כוחות החטיבה לתמרן לעבר קו המוצבים המצרי סביב העיר עזה. אף שבחלק מהמוצבים נתקלו הכוחות בהתנגדות שגבתה נפגעים, הם הצליחו להבקיע את המערך, לכבוש את יעדיהם ולמצוא מוצבים שולטים נוספים כשהם כבר נטושים. בהמשך חדר הכוח אל תוך העיר עזה, הכניע כיסי התנגדות וטיהר את הרחובות.

בשעות הצהריים הודיע המושל הצבאי המצרי של הרצועה על כניעתו, ולאחר מכן חתם על כתב כניעה רשמי מול אלוף פיקוד הדרום אסף שמחוני. במקביל, הוכנסה לעיר עזה חטיבת מילואים כדי להשליט בה סדר, לתפוס שלל ולשמור על שבויים.

עם השלמת ההשתלטות על עזה החלו הכוחות לנוע דרומה לעבר מחנות המרכז וחאן יונס. ביום המחרת טיהרו הכוחות כפרים ומוצבים בדרכם, חדרו לחאן יונס תוך היתקלות בהתנגדות חלשה יחסית, והכניעו מוצבים נוספים שנותרו בין חאן יונס לרפיח. המערכה הסתיימה עם כניעתו הרשמית של מפקד הדיוויזיה המצרית, ובכך הושלם כיבוש רצועת עזה כולה.

רצועת עזה נכבשה למעשה תוך פחות מ-48 שעות, ולאחר מכן נשלטה באמצעות ממשל צבאי במשך כארבעה חודשים. בעקבות לחץ בינלאומי נסוגה ישראל מהרצועה ב-7 במרץ 1957, כחלק מהנסיגה מסיני, וזו שבה לידי השלטון המצרי.

באותה ישיבת ממשלה שקדמה למבצע, יום לפני הצנחת הכוחות במתלה אמר בן גוריון על האפשרויות לשליטה עתידית בעזה: "אנו יודעים שרצועת עזה היא צרה בכל משטר, איזה משטר שלא יהיה, אם זה משטר ישראלי, או משטר ישראלי פלוס או"ם. או משטר או"ם בלי ישראל".

בן-גוריון ציין כי בעיניו האפשרות הגרועה ביותר הייתה שלטון מצרי ברצועה, אך התייחס גם לקשיים הכרוכים בהישארות ישראלית בעזה בתנאים של בידוד בינלאומי והצורך להתמודד עם טרור ולדכאו: "אבל היה ברור שהישארותנו בעזה, לאחר שהעולם מנדה אותנו, ויהיה שם טרור ואנו מוכרחים לדכא אותו – אין זה לפי יכולתה וצרכיה החיוניים של ישראל. טרור זה היה הורס אותנו". בדבריו התייחס בן-גוריון גם לאחריות כלפי תושבי הרצועה והפליטים ולסכנות הביטחוניות שהתחדשו ביישובי הגבול, ובהם נחל עוז ונירים.