רשויות מקומיות ברחבי העולם פועלות לעידוד הקמתם של קואופרטיבים, במטרה ליצור מקומות עבודה הוגנים, לחזק קהילות ולספק שירותים ומוצרים במחירים נגישים. בישראל, לעומת זאת, הכלים הללו כמעט שאינם מנוצלים. מחקר חדש שערך יונתן שחף עבור מכון יסודות מבית פורום ארלוזורוב מצביע על הפער בין המדיניות העירונית בישראל לזו הנהוגה בערים מובילות בעולם, ומציע דרכים לצמצומו.
המחקר בחן את פעילותן של שבע ערים שבהן התפתח מגזר קואופרטיבי משמעותי: ברצלונה, פריז, סיאול, מדיסון שבמדינת ויסקונסין בארצות הברית, סן פרנסיסקו, ניו יורק ומונטריאול. לצורך השוואה נבחנה גם ירושלים, שבה פועלות יוזמות קואופרטיביות רבות יחסית לישראל. מתוך 36 כלי מדיניות שנבדקו, נמצא כי ברצלונה מיישמת 30 במלואם ושישה באופן חלקי. ירושלים, לעומתה, מיישמת שישה כלים בלבד, וגם אותם באופן חלקי.
קואופרטיב הוא התארגנות כלכלית המבוססת על בעלות משותפת ועל השתתפות דמוקרטית בניהול. חבריו עשויים להיות עובדי העסק, צרכניו או ספקיו, והם שותפים בקבלת ההחלטות הנוגעות לפעילותו. בשונה מחברה עסקית רגילה, שבה כוח ההחלטה נגזר לרוב מהיקף הבעלות, בקואופרטיב לכל חבר ניתן בדרך כלל קול שווה. המבנה נועד לאפשר לחברים ליהנות מפירות הפעילות הכלכלית ולהשפיע על תנאי העסקתם או על השירותים שהם צורכים.
בישראל הייתה לקואופרטיבים נוכחות משמעותית בעשורים הראשונים לקיומה של המדינה, בעיקר במסגרת תנועת העבודה. ואולם, לאורך השנים הצטמצם משקלם בתחומים רבים, וכיום ההתארגנות הקואופרטיבית נפוצה בה פחות בהשוואה למדינות מערביות רבות. לטענת שחף, דווקא הרשויות המקומיות יכולות להוביל את חידוש הפעילות בתחום.
מברצלונה עד סיאול: לא רק מענקים, אלא מדיניות עירונית שלמה
אחד הממצאים המרכזיים במחקר הוא שהרשויות המצליחות בקידום קואופרטיבים אינן מסתפקות בדרך פעולה אחת. הן משלבות מענקים, הלוואות, ליווי מקצועי, שימוש בנכסים עירוניים ותנאים חברתיים במכרזי רכש. לדברי שחף, השילוב בין הכלים מאפשר לסייע לקואופרטיבים בשלבים שונים של פעילותם, מהקמת העסק ועד להתבססותו.
ברצלונה היא אחת הדוגמאות הבולטות במחקר. בעיר פועלים קואופרטיבים עוד מהמאה ה-19, וב-2016 הוקמה בה מסגרת עירונית לקידום הכלכלה החברתית והשיתופית. העירייה מפעילה מנגנוני מימון ייעודיים, משתתפת במימון פרויקטים שזכו לתמיכה מגופים אחרים, ומקצה נכסים ציבוריים שאינם בשימוש לפעילות קואופרטיבית.
כלי מרכזי נוסף הוא רכש ציבורי חברתי: הכללת קריטריונים חברתיים וסביבתיים במכרזים עירוניים, ובהם גם עקרונות של ניהול משותף. כך יכולה העירייה להשתמש בתקציבים שהיא מוציאה ממילא על רכישת מוצרים ושירותים כדי לקדם מטרות חברתיות וכלכליות. על פי הנתונים המובאים במחקר, מספר הקואופרטיבים החדשים שהוקמו בברצלונה עלה מ-27 בשנת 2010 ל-72 בשנת 2019.
בערים האחרות נמצאו מודלים שונים. בניו יורק בולט הסיוע לעובדים המבקשים לרכוש את העסק שבו הם מועסקים ולהפוך לבעליו המשותפים. במונטריאול פותחו מנגנוני מימון ייעודיים לקואופרטיבים, ואילו בסיאול פועלים שירותים עירוניים המרכזים במקום אחד את המענה ליזמים ולחברי קואופרטיבים.
לפי המחקר, בשנת 2025 היוו הקואופרטיבים במונטריאול 3.3% ממחזור הכלכלה במטרופולין. בסיאול גדל מספר הקואופרטיבים מ-1,772 בשנת 2014 ל-5,560 בשנת 2025. הנתונים ממחישים את היקפה של הפעילות השיתופית בערים אלה, אף שהם אינם מלמדים לבדם עד כמה כל צעד עירוני תרם לצמיחתה.
המחקר מצביע גם על יתרונו האפשרי של השלטון המקומי על פני השלטון המרכזי בקידום התחום. הרשויות מכירות את צורכי התושבים והעסקים בתחומן, יכולות להתאים את כלי הסיוע למאפייניהם, ונגישות יותר ליוזמות מקומיות ולמעורבות אזרחית.
ירושלים: קואופרטיבים פועלים בעיר, אך ללא תוכנית סדורה
בירושלים פועלות כמה יוזמות קואופרטיביות, בהן הפאבים "המפלצת" בקריית יובל ו"בארמון" בארמון הנציב, המשמשים גם מוקדי תרבות וקהילה. בעיר פועל גם קואופרטיב עובדות הניקיון "אמל", ובעבר פעלה הפועל קטמון ירושלים כקבוצת כדורגל בבעלות אוהדיה.
העירייה מקיימת פעילות להכשרה ולליווי של עסקים חברתיים, אך לפי המחקר, הקואופרטיבים אינם עומדים במרכזה של מדיניות עירונית סדורה. מתוך 32 דרכי פעולה שנבחנו במחקר, בירושלים נמצאו שש שהעירייה מקדמת באופן חלקי, בעוד ש-26 האחרות אינן מקודמות.
עם זאת, שחף מדגיש כי גם עצם ההכרה העירונית בקואופרטיבים ובחשיבותם היא צעד משמעותי. לדבריו, בירושלים ההכרה בתחום תרמה להתפתחותן של כמה מהיוזמות הקיימות, אף שלא גובשה תוכנית רחבה לקידומו. בשיחה עם 'דבר' הוא מסביר כי השאיפה להרחיב את הפעילות הקואופרטיבית אינה כלכלית בלבד. "יש הבנה באו"ם וגם ב-OECD שדמוקרטיה זה לא רק בחירות לכנסת או לעירייה אלא מנגנון חיים. המחקר בא לענות על השאלה איך מכניסים את הדמוקרטיה ליותר מאפייני חיים".
לדבריו, לצד היתרונות החברתיים של בעלות משותפת, לקואופרטיבים יש גם יתרונות בשוק העבודה. "קואופרטיב מביא להכנסה גבוהה יותר לעובד, לתנאי עבודה הוגנים יותר וליציבות בתעסוקה. מצאנו שעובד בקואופרטיב יעבוד יותר שנים באותה עבודה ממקבילו השכיר", הוא אומר. "המטרה של הקואופרטיב היא לא השאת רווחים אלא לפרנס את העובדים בו בכבוד".
גם קואופרטיבים צרכניים, לדבריו, יכולים לספק פתרונות לצרכים שהשוק הפרטי אינו עונה עליהם. "הוא יכול לספק מוצר שלא קיים בשוק, אם זה גן בהובלת הורים או סופר שמספק מזון בריא באזורים שלא ניתן להשיג אותו בהם. לעתים קואופרטיב צרכני יכול להציע מוצר זול יותר בתחומים שהרווחים בהם גבוהים מאוד. הקואופרטיב יכול לאלץ את השוק להתייחס אליו ולהוזיל את המחירים כדי להתחרות בו".
שחף מבחין בין קואופרטיבים לבין ארגונים חברתיים אחרים, אף שלדבריו גם עמותות שאינן רשומות כאגודות שיתופיות עשויות לפעול לפי עקרונות קואופרטיביים. בין היתר, הוא מציין עמותות שבהן החברים שותפים לניהול ולקבלת ההחלטות, או ארגונים שבהם העובדים משתתפים בקביעת תנאי עבודתם ושכרם.
"גם היום ישראל היא מדינה מאוד חברתית: יש בה מנגנוני עזרה הדדית חזקים, דרך עמותות, וגם בצורות בלתי פורמליות ואפילו ספונטניות", הוא אומר. עם זאת, לדבריו, לא כל ארגון שפועל למטרה חברתית מתנהל באופן דמוקרטי. הוא מבדיל בין עמותות הנשלטות בידי חבריהן, ארגונים המבצעים פעילות במימון ממשלתי וגופים פילנתרופיים, שבהם בעלי ההון הם שמחליטים על הקצאת המשאבים.
מסיעוד לקשישים ועד רכישת עסקים: המודלים שעשויים להתאים לישראל
אחד התחומים ששחף מזהה כבעלי פוטנציאל להתארגנות קואופרטיבית בישראל הוא הטיפול בקשישים, ובפרט שירותי הסיעוד. לדבריו, עובדים בענף מתמודדים עם תנאי העסקה קשים ועם תחלופה גבוהה, בעוד שמקבלי השירות זקוקים לרציפות טיפולית וליציבות.
קואופרטיבים של מטפלות ועובדות סיעוד עשויים, לדבריו, לתת מענה לשני הצדדים: לשפר את השכר ואת תנאי העבודה של המטפלות, ובה בעת לאפשר שירות יציב יותר למטופלים. "אפשר לומר שהקואופרטיבים נמצאים בנישות מקבילות לחברות קבלן, והקואופרטיב מגן על אוכלוסיות עובדות חלשות שעלולות להיות טרף בידי מעסיק שגוזר את הקופון", מסביר שחף. "תמיכה עירונית בתחום יכולה להחזיר להן את הכוח".
מודל נוסף הוא העברת הבעלות על עסקים קטנים לידי עובדיהם. במקרים שבהם בעל העסק מעוניין לפרוש או מתקשה להמשיך להפעילו, הרשות המקומית יכולה לסייע לעובדים לרכוש את העסק ולהמשיך לנהל אותו במשותף. "במקום שימכור את העסק לתאגיד ענק, עיריות כמו ניו יורק מלוות את העובדים בעסק ברכישה של מקום העבודה שלהם", אומר שחף. לדבריו, המודל מתאים במיוחד לעסקים קטנים בתחומי המסחר, הפנאי וההסעדה, כמו בתי קפה וחנויות ספרים.
שני המודלים שונים זה מזה: האחד מבוסס על הקמת מסגרת העסקה חדשה, והאחר על שינוי הבעלות בעסק קיים. ואולם, בשניהם העובדים מקבלים אפשרות להשפיע באופן ישיר על הניהול ועל תנאי עבודתם.
לצד זאת, שחף סבור כי דווקא הרכש העירוני עשוי להיות אחד הכלים המשמעותיים ביותר לקידום קואופרטיבים בישראל. לדבריו, קואופרטיבים מתקשים לעתים לגייס אשראי, ובישראל חסרים מנגנוני המימון הייעודיים הקיימים במדינות אחרות. לכן, שימוש במכרזים ובהתקשרויות של הרשויות המקומיות יכול לספק להם בסיס כלכלי יציב.
"אני חושב שרכש ציבורי חברתי יכול להיות מרכזי עבור הרשויות המקומיות. יש לקואופרטיבים קושי בגיוס אשראי. בעוד שבעולם יש אשראי קואופרטיבי, בארץ התארגנות כזו זוכה למכשולים רבים. במקום זה אפשר למקד תקציבי רכש חברתי עירוניים לקואופרטיבים. זה כסף חכם שיכול לספק מענה למטרות העירוניות ביעילות, זה פתרון יציב עבורם".
לדברי שחף, המסקנה העיקרית מההשוואה הבינלאומית היא שהרחבת הפעילות הקואופרטיבית בישראל אינה מחייבת להמתין לרפורמה ממשלתית רחבת היקף. הרשויות המקומיות יכולות לקבוע יעדים, לבנות מערכי סיוע ולרתום תקציבים קיימים לפיתוח עסקים בבעלות משותפת. בדרך זו, הוא סבור, אפשר להרחיב את הדמוקרטיה הכלכלית גם בתחומים שבהם היא כמעט אינה קיימת כיום.