אחרי הבחירות, המפלגות ממהרות לספור מנדטים ולבחון צירופים להרכבת ממשלה. אבל מאחורי החשבון הפרלמנטרי מסתתרת שאלה עמוקה יותר – מה יכול לחבר בין ציבורים שהמצב הכלכלי, הזהות וההצבעה מפרידים ביניהם? התשובה מחייבת את שני הצדדים להתבונן גם בעצמם.

ניתוח שערכתי לתוצאות הבחירות לפי אשכולות כלכליים-חברתיים מחדד את הפער. יותר מ-70% מקולותיה של כל אחת מהמפלגות ישר, ביחד והדמוקרטים הגיעו מאשכולות 7 עד 9 – האשכולות הגבוהים במדד החברתי-כלכלי. בליכוד, לעומת זאת, קרוב ל-60% הגיעו מאשכולות 5 עד 7. אלה הבדלים בבסיס החברתי של המפלגות, שצריכים להעסיק את מי שמבקשים להציע עתיד משותף לחברה הישראלית.

התגובה הקלה לפער הזה מוכרת – שוב יטענו שאנשים מצביעים נגד האינטרסים שלהם, ושוב ינסו להסביר להם מדוע טעו. זו תגובה מתנשאת, והיא גם מאפשרת למי שמבקשים את השלטון להתחמק מבדיקה של ההצעה שלהם עצמם. אם ציבור גדול אינו נותן בך אמון, כדאי לשאול מה הוא שומע כשאתה מבטיח שינוי ואיזו סיבה נתת לו להאמין שחייו ישתפרו.

כמובן, אין בישראל חלוקה פשוטה בין חלשים התומכים בנתניהו לחזקים המתנגדים לו. הציבור הערבי הוא חלק מרכזי מהחברה שחיה באשכולות הנמוכים ודפוסי הצבעתו שונים לחלוטין. גם הציבור החרדי שונה מקבוצות אחרות באותם אשכולות. ביטחון, דת, לאום, שייכות ואמון ממלאים תפקיד מרכזי בבחירה הפוליטית. המורכבות הזאת מחייבת הצעה שמסוגלת לחבר בין קבוצות בלי לדרוש מהן לוותר על זהותן.

כדי לבנות חיבור כזה, צריך להתחיל במה שאנשים מבקשים להבטיח לעצמם ולילדיהם. משפחה עובדת רוצה לדעת שתוכל להתפרנס, שהילדים יקבלו הזדמנות, שמחלה לא תערער את כל חייה ושאפשר יהיה להזדקן בכבוד. ההכנסה קובעת אילו אמצעים עומדים לרשותה כדי להשיג את הביטחון הזה. ככל שיש למשפחה פחות משאבים, כך אפשרויותיה תלויות יותר באיכות השירותים האזרחיים ובזכויותיה בעבודה.

מי שמבקשים להרחיב את בסיס התמיכה שלהם צריכים להראות מה תיתן המדיניות שלהם למשפחה שאין לה מרווח לטעות – איך תשפר את שכרה, מה יקרה כשהורה יאבד עבודה, האם הילד יקבל את הסיוע שהוא זקוק לו בבית הספר וכמה זמן תמתין לטיפול רפואי. אלה המבחנים שבהם הבטחה פוליטית מקבלת משמעות בחיים עצמם.

שירותים אזרחיים אוניברסליים ושל זכויות עובדים חזקות

הקשר בין ביטחון כלכלי לתמיכה פוליטית אינו אוטומטי. גם תוכנית טובה אינה מוחקת מחלוקות לאומיות ודתיות או שנים של חוסר אמון. אבל הצעה שמשאירה את השאלות האלה בשוליים מוותרת מראש על האפשרות לבנות שותפות סביבן. קשה לבקש מאדם להתגייס לתיקון המדינה בלי להסביר כיצד התיקון יגיע גם אליו.

כאן נמצא הפוטנציאל של שירותים אזרחיים אוניברסליים ושל זכויות עובדים חזקות. מערכת בריאות טובה חיונית למי שאינו יכול לממן טיפול פרטי ומעניקה ביטחון גם למי שיכול. חינוך ציבורי טוב מרחיב הזדמנויות לילדים ממשפחות עם הכנסה נמוכה וגם מפחית את התלות של כלל ההורים בהשלמות מכיסם. ארגוני עובדים והסכמים קיבוציים מאפשרים לעובדים מרקעים שונים לפעול יחד לשיפור חייהם. בכל אלה יש בסיס לאינטרס משותף שחוצה את גבולות ההצבעה.

למפלגות שבסיס תמיכתן מרוכז באשכולות הגבוהים יש כאן מבחן ממשי – האם הן מוכנות לקדם השקעה ציבורית וחלוקה הוגנת יותר של המשאבים, גם כשהדבר מחייב את הציבור המבוסס לשאת בחלקו במימון? האם הן מוכנות להתמיד בכך גם במקומות שבהם התמיכה הפוליטית בהן נמוכה? מחויבות למדינה מחייבת לדאוג גם לאזרחים שלא השתכנעו לבחור בך.

מבחן מקביל ניצב בפני המפלגות שבסיס תמיכתן באשכולות הביניים והנמוכים – להיפרד מפוליטיקה שמעמידה נאמנות למפלגה או השתייכות לקהילה כבסיס לקבלת שירותים והשקעות. עליהן להשתמש בכוחן כדי לבנות מדינה שבה הזכויות מובטחות לכולם והמשאבים מחולקים לפי צרכים ובאופן שוויוני ושקוף. ההישג שצריך לדרוש מהן הוא שאדם יקבל טיפול רפואי, חינוך טוב ותשתיות ראויות מכוח אזרחותו, בלי להזדקק למתווך פוליטי. ייצוג ראוי מעניק לציבור ביטחון בזכויותיו ועצמאות במימושן ומאפשר לו לבחור את נציגיו בלי לחשוש שיאבד את השירותים המגיעים לו.

שתי הדרישות נשענות על אותו עיקרון. מי שמשלם יותר מסים אינו זכאי ליותר אזרחות, ומי שמצביע למפלגה שבשלטון אינו זכאי ליותר זכויות. יהודי או ערבי, חילוני או חרדי, תושב המרכז או הפריפריה, כל אדם צריך לדעת שהמדינה מחויבת אליו גם כשהוא נמצא במיעוט הפוליטי.

מפת ההצבעה מסמנת את המרחק בין חלקי החברה. כדי לצמצם אותו, צריך לבנות מוסדות שמאפשרים לאנשים שונים לסמוך על אותה מדינה. המבחן של כל מפלגה הוא אם היא מוכנה להבטיח לאזרח שלא יצביע לה את אותם שירותים, זכויות והזדמנויות שהיא מבטיחה לתומכיה. שם יתחיל התיקון האמיתי.

עמית בן-צור הוא מנכ"ל פורום ארלוזורוב.