"אני מקווה שהסגד יהפוך לחג לאומי ורחב בכל חלקי החברה הישראלית, אולי עם שינוי הנרטיב והטמעת הסיפור ההיסטורי המדויק זה יקרה. זה יכול להיות תיקון", אומר ל'דבר' עו"ד ערן חרמוני, מנכ"ל מפלגת העבודה לשעבר.

בעבודת התזה שלו חקר חרמוני את פעילותה של האגודה האמריקאית למען יהודי אתיופיה (AAEJ), ארגון יהודי-אמריקאי שפעל בשנים שקדמו למבצע משה לשינוי מדיניותן של ישראל וארצות הברית בנוגע להצלת יהודי אתיופיה ולהעלאתם לישראל. מחקרו מבקש להאיר את חלקה המרכזי של האגודה במאמצים אלו, שלטענתו לא זכה להכרה מספקת בסיפור ההיסטורי של המבצע.

התזה מביאה מסמכים ומכתבים, וחושפת קטעי ארכיון על פעילותה השתדלנית של האגודה, המוכיחים, לטענתו של חרמוני, כי "האגודה נאבקה נגד הממסד הישראלי ונגד המוסדות היהודיים האמריקאיים, ששניהם לא עמדו במבחן ההיסטורי של הצלת יהודים, הם כשלו בו".

ערן חרמוני (מימין) לצד פרופ' שגב, דיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת חיפה ומנחה עבודת התזה שלו (צילום: אלבום פרטי)

המחקר של חרמוני מתמקד בפעולת הלובי בתקופה קריטית, שבה 4,000 מבני הקהילה היהודית נספו בדרך מאתיופיה לסודן ובמחנות הפליטים עצמם, בשלוש השנים עד למבצע משה (1985). האנשים והנשים שהובילו את האגודה ואת הלובי במוסדות השלטון האמריקאי, שחלקם פעלו שנים לטובת יהודי אתיופיה, הבינו את מה שההנהגה המוסדית סירבה להבין: הצלה היא קריטית.

"הגיבורים האמיתיים של הסיפור הזה הם יהודי אתיופיה ששמרו במשך אלפי שנים על הערגה והמורשת, היהדות והאמונה הזכה לשוב להתחבר לציון ולירושלים, ושילמו על זה מחירים לאורך השנים", מדגיש חרמוני גם בעבודת התזה וגם בראיון.

"אני מדבר על זה בחרדת קודש, יש פה סיפורים כואבים וצריך להסתכל על הדברים היפים, שלחנו לשם אנשי מוסד שחירפו את נפשם ומטוסי חיל האוויר וספינות חיל הים, האנשים האלו גיבורים, וגם מי שקיבל את ההחלטות האלו. אבל כשאתה מסתכל על זה מבחינה היסטורית, מדינת ישראל לא עשתה את כל מה שהיא יכולה, וזה הפקיר חלק גדול מהאנשים".

"מדינת ישראל סגרה את שעריה ואת ליבה לחלוטין כלפי יהדות אתיופיה"

על רקע המציאות הגיאוגרפית והפוליטית המורכבת, המלחמות באתיופיה ובסודן, ההתפתחויות הפוליטיות בישראל והמתח בין העסקנות הרבנית למחאה האזרחית, עולה ממחקרו של חרמוני כי לקבוצת היהודים האמריקאים היה חלק דרמטי בשינוי מדיניותו של הממשל האמריקאי. זאת, בנושא שאמור לעמוד בליבת אחריותה של ישראל כלפי יהודי העולם: להעניק להם מקלט מפני סכנה.

"יש את התקופה שמדינת ישראל סגרה את שעריה ואת ליבה לחלוטין כלפי יהדות אתיופיה, ואי אפשר שלא לחשוב שזה ממניעים גזעניים, זה כתם בל יימחה על הממסד", אומר חרמוני. לדבריו, גם לאחר השינוי במדיניות הישראלית, קצב העלייה נותר איטי. "בשלב מסוים נעשה תיקון, אבל הוא נעשה כל כך לאט ואולי מתוך אותה תפיסה. זה עלה בחיים. מ-1981 האגודה באה ואומרת שישראל מסתפקת בעלייה של 200 בחודש, וזה לא מספיק. זה גם חלק מהביקורת, היה מספיק זמן לייצר תשתיות למבצעי חילוץ גדולים יותר".

חברי קהילת עולי אתיופיה בטקס נטיעת עצים סמוך לרמת רחל, לזכרם של יהודי אתיופיה שנפלו בדרכם לישראל, 1985 (צילום: נתי הרניק / לע״מ).

אחת מנקודות המפנה במאבק הייתה באוגוסט 1982, כאשר הצליח הלובי להביא לראשונה את מצבם של יהודי אתיופיה לדיון בתת-ועדת החוץ לענייני זכויות אדם וארגונים בינלאומיים של בית הנבחרים האמריקאי. בדיון הוצגו עדויות לרדיפה ולכליאה של יהודי אתיופיה. בהמשך, לאחר מאמצים ממושכים שאותם מתאר חרמוני, ולמרות הכפשות מצד מוסדות המדינה והמוסדות היהודיים בארה"ב, הצליח הלובי לגייס את תמיכתם של 160 חברי קונגרס בהצעה מספר 107, שקראה לממשלת ארה"ב להתערב מול סודן ואתיופיה למען יהודי אתיופיה.

גרנום ברגר, מייסד האגודה האמריקאית למען יהודי אתיופיה (משמאל), יחד עם ברוך טגניה, פעיל מרכזי למען עליית ביתא ישראל (מימין), בוועידה הלאומית של האגודה האמריקאית למען יהודי אתיופיה (צילום: יפה טגניה/ויקימדיה)

חרמוני מותח ביקורת על התנהלות הממסד הישראלי והמוסדות היהודיים בארה"ב כלפי האגודה. "במקום ללכת שכם אל שכם עם האגודה, הממסד היהודי האמריקאי ומדינת ישראל אמרו לכולם להתרחק מהם. הייתי מצפה מהממסד היהודי והישראלי לדחוק בשלטון האמריקאי לפתרון כמה שיותר מהיר". לדבריו, בנובמבר 1981 פנה ראש הממשלה מנחם בגין באופן רשמי לנשיא ארה"ב רונלד רייגן בנושא יהודי אתיופיה, בעקבות מאבקה של האגודה. עם זאת, חרמוני מטיל ספק במידת הפעולה שננקטה מעבר לפנייה זו: "זה לא שלא הייתה מחויבות או רצון, אבל איפה זה עוד התבטא חוץ ממשלוח של מכתב?"

"חלק גדול מהשנים האבודות מתרחשות בזמן שלטונו": הביקורת על מנחם בגין

חרמוני מנפץ עוד מיתוס בנוגע למקומו של ראש הממשלה בחלק מאותן שנים, מנחם בגין ז"ל, במאמצי ההצלה של יהודי אתיופיה. "לזכותו ייאמר שהוא זה שנתן את הדירקטיבה למוסד ללכת למבצעים הקטנים השונים", מדגיש חרמוני, "אבל בעין ביקורתית זה רחוק מאוד מהדימוי והגלוריפיקציה שנעשו עליו, חלק גדול מהשנים האבודות מתרחשות בזמן שלטונו". אנשי האגודה, מספר חרמוני, היו אמביוולנטיים ביחס כלפיו. אחרי שהתפטר מראשות הממשלה הוציאו מודעה אוהדת, אך ידעו לספר שבכל פעם שפנו אליו עם תוכניות קונקרטיות להצלה, השיב את פניהם ריקם.

מנחם בגין נואם בכנסת (צילום: לע"מ)

מחקרו של חרמוני מתאר שורה של אירועים דרמטיים, בהם פגישתו של מרן עובדיה יוסף עם נשיא ארה"ב רונלד רייגן, שבמהלכה שוחחו השניים על מצבם של יהודי אתיופיה. המחקר עוסק גם בפעולות עצמאיות שיזמו ראשי האגודה באתיופיה, במטרה לאתגר את המוסד ואת הממסד הישראלי ולהוכיח שניתן לפעול להצלת יהודים. נוסף על כך, חרמוני מציג את גרסתו לנסיבות שהובילו לסיומו של מבצע משה, אירוע שנקשר בתודעה הציבורית בישראל בשמו של שמעון פרס.

חרמוני עומד מאחורי הביקורת החריפה שלו על התנהלות ההנהגה הישראלית, אך מדגיש כי אין בכך כדי לבטל את מאמציהם של מי שפעלו להצלת יהודי אתיופיה. "אני עומד מאחורי האמירה שההנהגה הישראלית כשלה במבחן ההיסטורי, המוסרי והערכי בלי למחוק את מה שכן היה ומי שכן עשה ופעל". לדבריו, המחקר מדגים כיצד יהודים אמריקאים הצליחו להפעיל לחץ על ישראל באמצעות הממשל האמריקאי. "מה שאני מראה שחור על גבי לבן, זה מקרה מאוד ייחודי שיהודים אמריקאים עושים שימוש בכוח הייחודי שלהם, שאין לאף תפוצה אחרת, הלובי הפוליטי בארה"ב, ועושים בו שימוש כדי ללחוץ על מדינת ישראל דרך הממשל האמריקאי, וזה עוד מצליח. עצם זה שהאגודה נדרשה לעשות לובי פוליטי מצביע על גודל האבסורד, על הריקבון המוסרי שהיה פה".