המפלגה הדמוקרטית בארה"ב רשמה ניצחון סוחף בבחירות אמצע הכהונה שנערכו בשבוע שעבר והשיגה רוב מוחץ בסנאט ובבית הנבחרים. הגל הכחול הפתיע בעוצמתו והתבסס בעיקר על התסכול האמריקאי מיוקר המחיה אך גם על התחושות האנטי-ישראליות בקרב השמאל הליברלי באופן כללי, ובמיוחד הפלג הפרוגרסיבי במפלגה הדמוקרטית. כעת מתעורר חשש כי יחסי ארה"ב-ישראל ייפגעו מהשינוי החד בנוף הפוליטי של בעלת הברית הוותיקה ביותר של ישראל.
האם אתה שותף למי שמגדיר את הבחירות האלה כסוף הטראמפיזם?
"ממש לא. הבחירות האלה קמו ונפלו על שני דברים שהם דבר אחד – יוקר המחיה ושחיתות – לא במובן של גניבות והפרת אמונים, אלא במובן של הנהגה לא מתפקדת. בבחירות לפני שנתיים אמריקה זזה חזק לכיוון דונלד טראמפ, ובחרה בו בעיקר כדי להוריד מחירים ולטפל בהגירה. ראינו איזה החלטות הוא קיבל".
ובכל זאת, אחרי כמה מערכות בחירות שהתנהלו בגושים מאד קשיחים בחברה מקוטבת, הפעם הדמוקרטים הצליחו להזיז את המחוג.
"במובן הזה הבחירות האלה, אבל הן היו סוף ה-woke כרעיון פוליטי. כלומר הרעיון עדיין איתנו ולא הולך לשום מקום, אבל הסיבה שהדמוקרטים ניצחו בצורה חזקה כל כך הייתה שהם התמקדו בסוגיות כלכליות ברורות שמשפיעות על חיי אנשים, שגם חוטב העצים במיין יכול להזדהות איתם. אפשר גם לראות את זה בתוצאות: תראה איזה תוצאות הביאו ג'יימס טלריקו בטקסס וג'ון אוסוף בג'ורג'יה, לעומת עבדול אל סייד במישיגן וטרוי ג'קסון במיין – ככל שמועמד היה יותר מזוהה עם ה-woke הוא ניצח עם פחות קולות. היה גל מאוד גדול, והרבה ניצחו – אבל מבחינת הביצועים אין מה להשוות".
מההתרשמות שלך, זה המסקנה שהגיעו אליה?
"לגמרי שמעתי את זה כבר כשהייתי בקונגרס – 'אפורדבילטי איז דה ווינינג אישיו' ('יוקר המחיה הוא נושא מנצח') – וגם פה בכנס של 'קרוקד מדיה', דמוקרטים מאנשי ממשל אובמה, אני שומע את כל הזמן. גם המועמדים הכי woke מיקדו את האג'נדות שלהם בחיים עצמם. הם לא הפכו לשמרנים ולא זרקו את הטרנסג'נדרים והמהגרים הצידה, אבל הם פחות לוחמניים ופחות מדגישים מאבקים זהותיים. אל סייד יהיה הסנטור המוסלמי הראשון אי פעם, הוא לא עשה מזה עניין. הוא אומר 'אני רק אמריקאי שבמקרה מוסלמי'. כריס פפאס מניו המפשייר יהיה הסנטור ההומו המוצהר הראשון, והוא לא עושה מזה עניין".
איך אתה רואה את הצדדים השונים ממשיכים מכאן?
"זה ללא ספק הולך למקום של עימות בין המפלגות ובתוכן. לדמוקרטים יש עדיין את המלחמות הפנימיות שלהם, בין המיינסטרים לבין האגף הפרוגרסיבי לשאר. אצל הרפובליקנים יעשו חשבון נפש, ויש סימנים לכך שכמה מהם ייצאו על טראמפ עכשיו. אבל השורה התחתונה היא שאמריקה שוב משנה את פניה".
עד כמה זה מנבא את בחירות 2028?
"אי אפשר לדעת. אם הייתי דמוקרטי הייתי מאד מעודד, אבל זה לא מנבא. זה תלוי מאד במועמדים שיציגו שתי המפלגות, מי יצליח לענות יותר טוב לרחשי הקהל".
עד כמה ישראל הייתה עניין מרכזי בבחירות?
"ישראל הייתה די אישיו. בכנס שהייתי בו עכשיו היא תפסה 5%, זה נשמע מעט אבל זה יותר מכל מדינה אחרת. זה בא בתוך הקשר רחב של ערעור על הסטטוס קוו, וגם בעקבות המלחמה באיראן – שזה נושא אמריקאי ולא ישראלי. מערכת היחסים של ארה"ב עם ישראל הולכת להשתנות בצורה משמעותית.
"סיוע צבאי לא יהיה יותר – זה ברור. השאלה שמעסיקה אותם היא איך מוודאים שישראל מתנהגת באופן ראוי מבחינתם. מבחינת האמריקאים, הישראלים קיבלו צ'ק פתוח אחרי שפרצה המלחמה והשתמשו בו בצורה חופשית ועשו מה שהם רוצים. זה לא יחזור על עצמו".
זה חוצה מפלגות?
"כן, אפשר לומר שזה קונצנזוס. הליבה של שתי המפלגות – נניח חברת הקונגרס אלכסנדרה קורטז והסנאטור היהודי ג'ון אוסוף מבחינת הדמוקרטים וסגן הנשיא ג'יי.די. ואנס מבחינת הרפובלקנים – מצד שניהם ברור שאין חזרה אחורה. יש שוליים קיצוניים של זוהרן ממדאני וטאקר קרלסון, ויש צד מאוד מתון לשתי המפלגות שפחות מעוניין לשנות את היחס לישראל, אבל מבחינה מספרית זה לא המרכז. במובן זה, ישראל כרגע לא ממש שנויה במחלוקת. כולם מסכימים שמשהו צריך להשתנות. בתחושת בטן הייתי אומר 80% מהאמריקאים תומכים בשינוי".
איך נראות הבחירות בישראל משם?
"אני כרגע בסביבה מאוד דמוקרטית ומשכילה, והאנשים פה מאד מתעניינים וממש מבינים לעומק את המשחק הפרלמנטי בישראל. חלקם נכנסו איתי לרזולוציות של כמה ימים זה המנדט להקמת ממשלה עכשיו. הם מתים לראות את ביבי עף הביתה. הם מאוד מתרשמים מאייזנקוט. ובעיקר, הם מאוד מאוד מתרשמים ממנסור עבאס. הוא ממש זוכה ליחס יוצא דופן, מעריכים את המהלך שהוא עשה".
איך רואים את התוצאות באזורים הדמוקרטיים?
"הם כמובן מעדיפים ממשלת איזנקוט וערבים, אבל מדגישים שזה לא מספיק. כדי שישראל תשקם את מעמדה, הם צריכים לראות צעדים בעיניים".
איזה צעדים?
"פה הם הפתיעו לטובה בכמה הסטנדרט שלהם נמוך. הם אומרים: 'אנחנו לא מצפים לפינוי התנחלויות. אנחנו מבינים שתחזרו להילחם בעזה מתישהו. אנחנו מבינים שאונר"א הוא לא גורם חיובי'. הסטנדרט שלהם הוא 'תפסיקו עם הפשיעה לאומנית', 'תכניסו סיוע הומניטרי', 'תקפיאו בנייה בשטחים'. ואם חוזרים להלחם בעזה – שזה יהיה באופן הדרגתי ואחראי ובשילוב מהלך מדיני. זאת עמדת הפתיחה שלהם במשא ומתן, ואיפה שיש אמון, גם אפשר להשפיע עליהם".
נתניהו שרוף מבחינתם?
"בגדול כן, הוא מאוד לא אהוב. אבל לב ההתנגדות אינו פרסונלי. אם הוא נשאר ראש ממשלה, זה לא שהם שורפים את כל המדינה מבחינתם. חשוב להם הרבה יותר אופי הממשלה. זאת לא אובססיה, ואין אנטי גורף לישראל. יש להם בעיה עם חלקים במדיניות שלנו, חלקם אפשר לשנות במחיר נמוך וחלקם לא, ועל זה צריך להילחם נגדם".
שלילת קיומה של ישראל לא חדרה למיינסטרים?
"גם במפלגה הדמוקרטית זה עדיין בשוליים. גם באזורים הקיצוניים ביותר לא יגידו מפורשות שלא תהיה מדינה יהודית. רוב האנשים שאני מדבר איתם, שומע וקורא – עדיין מאמינים ברעיון שתי המדינות. תסתכל אפילו על קורטז – היא עדיין אומרת שתי מדינות. היא תגיד שעד אז יש אפרטהייד אבל השורה התחתונה הא שיהיו שתי מדינות".
בכל זאת נראה שיש שינוי בסיסי ביחס לישראל
"זה נכון שיש רעיונות שנכנסו יותר למיינסטרים יותר, אבל זה עוד לא שלילת ישראל, אלא בעיקר כלים כמו סנקציות. הערכה ששמעתי בקונגרס היא שיתחילו להריץ הצעת חוק להטלת סנקציות מסוימות על ישראל. יש לזה סבירות בינונית-גבוהה. אבל יש סבירות גבוהה שההצעה לא תעבור. יש לנו יכולת לעצור את זה. ממה שאני רואה, לשינוי היחס לישראל כרגע אין תג מחיר גבוה כל כך. זה רק דורש התנהלות סבירה".
רותם אורג הוא מומחה לפוליטיקה אמריקאית ומנהל העמותה LIBRAEL הפועלת לחיזוק יחסי ישראל ואמריקה הליברלית.