בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב קיבל את תביעתו של עובד שעבד בנגריית משרד הביטחון במשך יותר מ-12 שנה באמצעות ארבע חברות קבלן שונות, וקבע כי למעשה היה עובד מדינה כבר מתחילת עבודתו. בית הדין דחה את טענת המדינה שלפיה מדובר במיקור חוץ אותנטי, וקבע כי מתכונת ההעסקה לא הייתה אותנטית וכי הקבלנים המתחלפים סיפקו למשרד את העובד עצמו ולא שירות עצמאי.
העובד, נגר במקצועו, החל לעבוד ב-2014 בנגריית משרד הביטחון במתחם המשרד בתל אביב. הוא רואיין לתפקיד על ידי עובדי משרד הביטחון, ובהם מנהל הנגרייה, ואף קיבל מהם הודעה על קבלתו לעבודה ועל מועד תחילת עבודתו. רק כאשר החל לחתום על הטפסים לקראת תחילת העבודה, נודע לו כי העסקתו תיעשה באמצעות חברה קבלנית. במהלך השנים הועבר העובד בין ארבע חברות קבלן שונות, אולם מקום עבודתו, תפקידו והגורמים שעימם עבד נותרו למעשה קבועים.
על פי פסק הדין, לאחר תחילת עבודתו לא היה לעובד קשר של ממש עם החברות הקבלניות, והוא היה כפוף למנהל הנגרייה מטעם משרד הביטחון. הוא עבד בהתאם להנחיותיו, דיווח לו על מחלה וביקש ממנו חופשות, ומנהל הנגרייה היה גם מי שאישר את דוחות השעות שלו. במקביל, הוא עבד "כתף אל כתף" לצד נגרים אחרים בנגרייה שהועסקו ישירות על ידי משרד הביטחון.
המדינה טענה כי עבודות הנגרות אינן חלק מליבת פעילותו של משרד הביטחון, אלא פעילות נלווית בתחום התחזוקה והלוגיסטיקה, וכי הנגרייה הועברה בהדרגה למיקור חוץ. לטענתה, החברות הקבלניות היו המעסיקות האמיתיות של העובד, הן שקבעו את תנאי העסקתו ושילמו את שכרו, וכי זכויותיו לא נפגעו כתוצאה מצורת העסקתו.
אלא שהשופט תומר סילורה קבע כי המציאות העובדתית מצביעה על תמונה אחרת. בפסק הדין הודגש כי עצם החלטתה של המדינה להעביר פעילות למיקור חוץ אינה הופכת את ההתקשרות למיקור חוץ אותנטי, במיוחד כאשר מנהלו הישיר של העובד, שעבד לצדו מדי יום, נותר עובד משרד הביטחון.
בית הדין גם דחה את הטענה שעבודת הנגרייה היא פעילות שולית בלבד. מהראיות עלה כי הנגרייה לא עסקה רק בתיקונים שוטפים, אלא הייתה מעורבת במשימות מיוחדות ודחופות עבור יחידות המשרד. בין היתר הובאה דוגמה לפעילות בתקופת מלחמת "חרבות ברזל", שבה התבקשה הנגרייה לבחון אפשרות לייצר מאות ארונות קבורה. מנהל הנגרייה העיד כי אנשיה נדרשו גם למשימות דחופות אחרות, ובהן התקנת מיטות בעוטף עזה. בית הדין קבע כי הדברים מחזקים את המסקנה שהנגרייה הייתה יחידה שנועדה לתמוך בפעילות המשרד גם במצבי חירום.
בפסק הדין נסמך בית הדין על הפסיקה העוסקת בזיהוי המעסיק במערכות העסקה משולשות, ועל ההבחנה בין מיקור חוץ אמיתי של פעילות לבין מצב שבו קבלן משמש למעשה רק צינור להעסקת כוח אדם. בית הדין קבע כי במקרה זה התובע עצמו היה הגורם הקבוע במערכת, בעוד החברות שהעסיקו אותו באופן פורמלי התחלפו בזו אחר זו.
עוד נקבע כי לאלקטרה, שהייתה אחת מחברות הקבלן שהעסיקו את העובד בתקופה מסוימת, כלל לא הייתה אפשרות ממשית להציע לו עבודה חלופית כנגר במקרה שבו עבודתו במשרד הביטחון הייתה מסתיימת. בית הדין ציין כי מנהלו האמיתי של העובד היה מנהל הנגרייה מטעם משרד הביטחון, וכי עדותו של נציג אלקטרה לא הצליחה להצביע על היכרות ממשית עם תוכן עבודתו.
בית הדין הוסיף כי מתכונת העסקה מסוג זה עשויה לפגוע בעובד גם מעבר לשאלת גובה השכר. כך למשל, צוין בפסק הדין כי העסקה באמצעות קבלנים עלולה להוביל להדרה מהסכמים קיבוציים ומייצוג ארגוני, ולפגיעה בתחושת השייכות ובאפשרויות הקידום וההתפתחות המקצועית.
בהתאם לכך, קבע בית הדין כי העובד הועסק כעובד מדינה כבר מ-1 באפריל 2014, וכי חלים עליו ההסכמים הקיבוציים, הסדרי השכר ותנאי העבודה החלים על עובדי משרד הביטחון. בית הדין לא פסק בשלב זה את הפרשי השכר שתבע, וקבע כי על המדינה לחשב את ההפרשים המגיעים לו, ככל שמגיעים, החל ממועד תחילת עבודתו. כן חויבה המדינה בהוצאות משפט ובשכר טרחת עורך דין בסך 15 אלף שקלים.