טהר טמיר רגילה להתחרות תחת לחץ. במשך שנים עשתה זאת על מזרן הג'ודו, וכעת היא מביאה את הניסיון, הכוח הפיזי והחוסן המנטלי שלה אל ענף הקשתות. פחות משנה לאחר שהצטרפה לענף, זכתה טמיר (הפועל כפר סילבר) בשתי מדליות זהב בגביע אפרודיטה בקפריסין: בתחרות האישית בקשת קומפאונד ובתחרות הזוגות המעורבים, לצד כפיר פרנק.

עבור מי שהייתה אלופת ישראל לנערות בג'ודו וייצגה את המדינה בתחרויות בינלאומיות, המעבר לענף חדש לא היה מובן מאליו. אבל טמיר, שכבר הספיקה לזכות גם במדליית ארד באליפות ישראל בהרמת משקולות, לא מתכוונת להסתפק בהשתתפות. המטרה שלה ברורה: להגיע לפסגה העולמית.

מהג'ודו לקשתות: "לא היה לי מה להפסיד"

טמיר גדלה ביישוב הקהילתי גבעות בר שבצפון הנגב, והחלה להתאמן בג'ודו כבר בגיל שלוש.

איך הגעת לג'ודו בגיל צעיר כל כך?
"אמא שלי, שלומית, התחרתה באתלטיקה קלה עד הגיוס לצבא ורצתה שאני ואחי נעסוק גם בספורט. אנחנו בישראל, אז ג'ודו היה הדבר הכי הגיוני, והחוג הכי קרוב היה בבאר שבע. מאוד נהניתי מהתנועה ומההרגשה הטובה. מעטים הדברים שנותנים לך יותר ביטחון עצמי מאשר לשים מישהו על הגב שלו במהלך קרב".

טהר טמיר במחנה אימונים בג'ודו ביפן. "הגעתי מענף שדרש ממני כוח מתפרץ וחוזק גופני" (צילום: מאיומי לייבוביץ')

טהר טמיר (משמאל) במהלך אימון ג'ודו במחנה אימונים ביפן. לפני שעברה לקשתות, הייתה אלופת ישראל לנערות בג'ודו וייצגה את ישראל בתחרויות בינלאומיות (צילום: מאיומי לייבוביץ')

בגיל 12 הצטרפה לנבחרת ישראל בגילים הצעירים. כדי לחסוך נסיעות של שלוש שעות לכל כיוון, עברה לפנימייה באקדמיה למצוינות בספורט במכון וינגייט והקדישה את עצמה לג'ודו. ההשקעה השתלמה: היא הוכתרה לאלופת ישראל לנערות, וב-2023 הגיעה להישג השיא שלה בבוגרות, כשסיימה במקום החמישי בתחרות הסבב האירופי בסרייבו שבבוסניה והרצגובינה.

אלא שהתחרות בסרייבו הייתה גם האחרונה שלה בג'ודו. שבעה חודשים קודם לכן נפטרה אמה מסרטן המוח, ואביה, שהיה חולה באותה תקופה, נפטר כשלושה חודשים לאחר מכן. במהלך התחרות קרעה טמיר את הרצועה הצולבת בברך.

איך הצלחת להמשיך להתחרות בתקופה כל כך קשה?
"התחרות בבוסניה, שהייתה על הנייר התחרות הכי טובה שלי בג'ודו, הייתה גם התחרות הכי קשה שעשיתי. אבא היה כל כך חולה, שלא רציתי להיות שם בכלל. טסתי רק כי המאמן שלי שכנע אותי שטוב לטוס ושאין לי מה להפסיד. רציתי להתחרות, אבל המציאות והחיים השפיעו הרבה יותר ממה שחשבתי".

טהר טמיר במהלך גביע אפרודיטה בקפריסין. "ידעתי שאני לא פה כדי לקבוע שיא עולם, אני פה כדי לקחת מדליה" (צילום: איגוד הקשתות בישראל)

הפציעה חייבה שיקום ממושך, ובמקביל נאלצה טמיר להתמודד גם עם קשיים כלכליים. "לימדתי ג'ודו, לימדתי אנגלית באקדמיה בווינגייט ובסופי שבוע מלצרתי. ניסיתי להשתקם מהפציעה ולהמשיך בג'ודו, אבל הגעתי למצב שבו אני לא מצליחה גם לשלם שכר דירה וגם לממן את הג'ודו".

דווקא בתקופת השיקום נפתחה בפניה אפשרות חדשה. אחת מתלמידותיה לאנגלית, הקשתית ניקול גולובנבסקי, הציעה לה להגיע לאימון ניסיון. "ניקול הציקה לי שאבוא לנסות. הייתי עם הסד על הברך ולא עשיתי ג'ודו בגלל השיקום. לא היה לי מה להפסיד. באתי, יריתי כמה חצים, ובמקרה המאמנים שלה היו שם. הם ראו אותי יורה וממש התלהבו".

אחד המאמנים היה גיא מצקין, מאמן הנבחרת, שזיהה את הפוטנציאל שלה. במשך כחצי שנה ניסה לשכנע אותה לעבור לקשתות, ולבסוף הצליח. טמיר החלה להתחרות בקשת קומפאונד, שתיכלל לראשונה במשחקים האולימפיים בלוס אנג'לס 2028, בתחרות הזוגות המעורבים.

"זה עדיין בוער בי לזכות במדליית זהב אולימפית"

למרות ההבדלים בין הענפים, טמיר גילתה שהרקע שלה בג'ודו מעניק לה יתרון משמעותי בקשתות.

מה לקחת איתך מהג'ודו לענף החדש?
"זאת פיזיקה פשוטה. ככל שאתה מותח משקל כבד יותר בקשת, ככה החץ עף מהר יותר וסובל פחות מהתנגדות הרוח. אם הייתי חלשה יותר פיזית, לא הייתי יכולה למשוך את המשקל שאני מושכת היום. הגעתי מענף שדרש ממני כוח מתפרץ וחוזק גופני, ואוטומטית נכנסתי לקשתות כשאני יכולה למתוח קשת במשקל מאוד כבד".

הכוח הפיזי שלה בא לידי ביטוי גם בהרמת משקולות. במהלך הפסקה של כחודשיים מהקשתות החלה להתאמן בבאר שבע בעקבות אחיה ואחותה, ולהפתעתה זכתה במדליית ארד באליפות ישראל, עם תוצאה משולבת של 110 ק"ג בהנפה ובדחיקה. "זה היה הסיידקווסט הכי מצחיק שעשיתי השנה", היא צוחקת.

גם בקשתות ההתקדמות הייתה מהירה. טמיר סיימה במקום השני באליפות ישראל, אבל ההישג המשמעותי ביותר מבחינתה היה דווקא השינוי בתפיסה העצמית. "ההתקדמות הכי גדולה והכי חשובה שעשיתי בענף הזה הייתה המעבר מהרצון פשוט להמשיך להיות ספורטאית, להבנה שזה עדיין בוער בי לזכות במדליית זהב אולימפית".

שתי מדליות זהב ומטרה אחת גדולה

גביע אפרודיטה בקפריסין היה המבחן הבינלאומי המשמעותי של טמיר בענף החדש. תנאי מזג האוויר לא הקלו על המתחרים: רוחות במהירות של כ-40 קמ"ש וגשמים כבדים שהביאו להפסקת יום התחרויות הראשון. המוקדמות נדחו למחרת וקוצרו מ-72 חצים ל-36.

"היה קצת בלגן", מספרת טמיר. "פתאום באמצע התחרות התחילו להזיז מטרות. ידענו שיהיה מזג אוויר קשוח. לא משנה כמה חזקה הקשת שלך, החצים זזים, והניקוד אוטומטית נמוך יותר. ידעתי שאני לא פה כדי לקבוע שיא עולם, אני פה כדי לקחת מדליה".

טהר טמיר בראש הפודיום בקפריסין, לאחר זכייתה במדליית הזהב בתחרות האישית בקשת קומפאונד (צילום: איגוד הקשתות בישראל)

טהר טמיר וכפיר פרנק במרכז הפודיום בקפריסין, לאחר הזכייה במדליית הזהב בתחרות הזוגות המעורבים (צילום: איגוד הקשתות בישראל)

טמיר סיימה ראשונה במוקדמות עם 335 נקודות, ניצחה בחצי הגמר את אלני גרגוריו מקפריסין 135:127, ובגמר גברה על מריה דמטריו 142:129 בדרך למדליית הזהב. בהמשך הוסיפה זהב גם בתחרות הזוגות המעורבים לצד כפיר פרנק.

איך שומרים על ריכוז בגמר, כשכל חץ יכול להכריע?
"אני מנסה להסתכל על איך שאני יורה. מבחינתי אני לא יורה 15 חצים, אני יורה חץ אחד, 15 פעמים. יריתי את החץ, הוא כבר לא אצלי ולא בשליטתי. עשיתי מה שיכולתי כדי לשים אותו באיקס, ואם הוא הגיע לשם, מגניב. אני אסיק מזה את המסקנות לחץ הבא, וזהו".

הגישה הזאת עמדה למבחן גם כשאחד החצים שלה פגע בטבעת השבע. "יכולתי עכשיו להשתגע מזה, ושכל שאר החצים יהיו על הפנים, אבל מה זה עוזר לי? חץ בשבע, עברתי הלאה והמשכתי לחץ הבא".

ומה הרגשת אחרי הזכייה הראשונה שלך בזהב בינלאומי?
"קצת בכיתי אחרי התחרות. בהתחלה היה לי כיף, צחקתי עם החברים והכול היה ממש נחמד. ואז פתאום בנסיעה חזרה למלון התחלתי לבכות. לקח לי רגע להבין למה. ואז הבנתי שהאובדן זה משהו שכל הזמן ממשיך. זכיתי עכשיו במדליה, אבל איבדתי את היכולת לחגוג אותה עם ההורים שלי, וזה משהו שילווה כל מדליה שאזכה בה".

"זאת הייתה הפעם הראשונה, ובגלל זה זה כאב. כל טיפת שמחה שתהיה לי בחיים תמיד תהיה מהולה קצת בעצב. וזה לא דבר רע, כי אבל ואובדן הם העדות הכי גדולה שיש לנו לאהבה. אלה היו רגשות מעורבים, אבל רגשות מעורבים שמקורם לגמרי בשמחה ובגאווה".

טהר טמיר בתחרות בקפריסין. "אני לא מגיעה לתחרות בשביל להשתתף, אני מגיעה בשביל מדליה" (צילום: איגוד הקשתות בישראל)

למרות ההצלחה, טמיר מדגישה שהיא עדיין לומדת את הענף. בחודש הבא היא צפויה להשתתף בתחרות ברלין אופן, ובספטמבר 2027 תתחרה באליפות העולם בקולומביה, שבה תוכל להתמודד על הזדמנות להעפיל למשחקים האולימפיים.

את בענף פחות משנה וכבר מדברת על אליפות עולם וזהב אולימפי. עד כמה זה ריאלי?
"אני אולי קצת קופצת מעל הפופיק, ואני לא רוצה להגיד מילים גדולות ולא לגבות אותן במעשים. אני מאוד מאמינה בצניעות, אבל המטרה שלי היא להיות אלופת העולם בעוד שנה. האם אני אהיה מסוגלת? האם זה ריאלי? כנראה שלא, וזה בסדר. אבל חייבים תמיד לכוון גבוה יותר כדי לפגוע איפה שרצית לפגוע".

היא גם לא שוכחת את מי שהאמין בה בתחילת הדרך. "הרבה מאוד ממה שאני עושה היום זה בזכות האמון שגיא מצקין נתן לי, הרבה לפני שהבאתי קבלות. אני לא מגיעה לתחרות בשביל להשתתף, אני מגיעה בשביל מדליה. אני לא משלה את עצמי שזה יקרה בכל תחרות, אבל אם אני לא מכוונת למדליה, אז למה אני באה?"