חלופה לחמאס מחייבת שילוב של החמולות בשלטון כך אומר פרופ׳ קובי מיכאל, חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי ובמכון משגב, בריאיון ל'דבר'. הוא מדגיש שהחמולות נאמנות לעצמן בראש ובראשונה. לדבריו, ללא ניהול שונה של המצב הקיים, חמאס יתחזק משום שייתפס כגורם היחיד שמונע התפרקות של הרצועה למובלעות חמושות.

השבוע קראה מועצת השלום לישראל ולחמאס לקדם את יישום תוכנית 20 הנקודות של נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ. בהודעתה מ־9 בנובמבר, בעקבות ההצפות ברצועת עזה, דרשה המועצה מישראל לאפשר הכנסת ציוד למחסה ולתשתיות, ומחמאס להניח את נשקו ולהעביר את סמכויות השלטון לוועדה הלאומית לניהול עזה. המעבר לממשל אזרחי חדש מעלה שאלה: כיצד מממשים את העיקרון 'רשות אחת, חוק אחד, נשק אחד' בחברה שבה משפחות מורחבות מחזיקות בעצמן בנשק ומפעילות סמכות מקומית? לדברי מיכאל, ״גם טרם המלחמה חלק מן החמולות היו חמושות. נשק הוא דבר שנתפס כחיוני, ויש לו גם ערכים סמליים של כבוד וגבריות״.

בישראל מזוהות החמולות בעזה בעיקר עם יאסר אבו שבאב  (ראש מיליציית "הכוחות העממיים" שנהרג בקטטה עם פעילים בארגונו) ועם הקבוצות החמושות שישראל מסתייעת בהן נגד חמאס. הקבוצות פועלות בגיבוי ישראלי באזורים שבשליטת צה״ל ובקרבתם. להערכת מיכאל, רק כ־2% מתושבי הרצועה חיים בצד הקו הצהוב שבשליטה ישראלית. יתר התושבים מרוכזים בכ־40% משטח הרצועה, שבשליטת חמאס.

 

ההשתייכות לחמולות רחבה בהרבה מהמעגל של הקבוצות החמושות. מיכאל אמר כי ״לפי סקר, 85% מתושבי הרצועה זיהו את עצמם כמשויכים לחמולה״. במחקר מתוארת המשפחה המורחבת כרשת שמספקת הגנה ותמיכה כלכלית, מסייעת במציאת עבודה ובגישה למשאבים ומיישבת סכסוכים. התושבים נשענים על הרשת הזאת במיוחד כשהמוסדות הציבוריים מתקשים לתפקד.

החמאס התבסס בקרב חמולות הפליטים

מיכאל, שכתב עם ראם כהן את המחקר ״החמולות ברצועת עזה — בין עבר לעתיד״, מתאר כיצד התמודדו השלטונות בעזה עם כוחן של המשפחות ומה עשוי שלטון חדש לדרוש מהן.

לדברי מיכאל, ״החמולה היא יסוד מאוד מאוד יציב במארג החברתי ברצועת עזה, והיא לא תיעלם משם״. תחת ההגדרה הזאת נכללות משפחות עם

מקורות כוחן שונים. ״יש חמולות אעיאן, חמולות מקוריות של נכבדים ברצועת עזה, שהיו בעלי הנכסים ובעלי המשרות הבכירות״. לפי המחקר, משפחות אלה היו מקורבות לשלטונות העות׳מאני, הבריטי והמצרי. ״לצידן היו חמולות של פלאחים וחמולות בדואיות, שנשענות על המארג השבטי הבדואי. אבל המסה העיקרית של החמולות היום ברצועת עזה הן חמולות הפליטים, אלה שהגיעו ב־1948 והכפילו את האוכלוסייה״.

החיים במחנות לאחר העקירה שינו את האופן שבו משפחות הפליטים התארגנו. ״הפליטים הם היום בסדר גודל של 70% מהאוכלוסייה״, אומר מיכאל ומוסיף כי ״הם התארגנו על בסיס המקומות שמהם הגיעו, מבלי שהיה להם בהכרח אב קדמון משותף. אבל ברבות השנים הם הפכו לחמולות לכל דבר ועניין, מכיוון שהיו ביניהם גם נישואים״.

לצד החמולות החדשות היו משפחות ששימרו קשרים מלפני העקירה. שמות כפרי המוצא נותרו בסיס לזהות גם לדורות שנולדו ברצועה, ונציגי הפליטים החלו לתבוע מקום מול הנהגת הנכבדים הוותיקה. המחקר מתאר גם בתי אב מבודדים או מוחלשים שהצטרפו לחמולה חזקה באמצעות ״אימוץ״ של ייחוס משותף. במרוצת הדורות נעשה הסיפור על האב הקדמון חלק מאילן היוחסין הרשמי.

המצוקה הכלכלית במחנות הפליטים סייעה לתנועה האסלאמית, ובהמשך לחמאס, לבסס תמיכה באמצעות שירותי רווחה וחינוך. לפי המחקר, התמיכה שצבר חמאס במחנות כבר בשנותיו הראשונות סייעה לו ״לכרסם בהגמוניה של המשפחות הוותיקות״. בהמשך שילב חמאס בני משפחות פליטים במנגנוניו והעניק הגנה למשפחותיהם. ממשפחות הפליטים צמחו כמה מבכירי חמאס, בהם יחיא ומוחמד סינוואר, אסמאעיל הנייה וח׳ליל אל־חיה.

 

כיצד נשענו השלטונות על החמולות לאורך ההיסטוריה

המחקר סוקר כחמש מאות שנה, מהתקופה העות׳מאנית ועד המלחמה הנוכחית, ומתאר כיצד שלטונות מתחלפים נשענו על מעמד המשפחות. הרשות הפלסטינית, שהקימה את מנגנוניה בעזה בשנות התשעים, שילבה נציגי חמולות בתפקידי שלטון ובמנגנוני הביטחון. הגישה למשרות ולמשאבים אפשרה לנכבדים לתווך בין התושבים למוסדות, ולרשות היא העניקה שותפים מקומיים בעלי השפעה.

לדברי מיכאל, הרשות שילבה את החמולות בתוך המנגנונים המדינתיים ובתוך מנגנוני הביטחון, מתוך הבנה שנכון יהיה לא להילחם בחמולות, אלא לנצל את מעמדן. בשנתיים הראשונות לאחר השתלטותו על הרצועה ב־2007 פעל חמאס לדיכוי החמולות שראה בהן איום. מיכאל מוסיף כי ״חמאס הבין שהחמולות הגדולות, בייחוד כאלו שהיו מזוהות עם פת״ח, עלולות לערער את שליטתה״. העימותים עם המשפחות החזקות נסבו גם על הזכות להחזיק בנשק ולהפעיל סמכות בשכונות.

בהמשך הכיר חמאס בתפקידם של המוכתרים והותיר מקום למשפט המנהגי ולמנגנוני הפיוס, תחת פיקוחו. מיכאל מתאר ניסיון לשמור על החמולות ״נשלטות ומוחלשות מצד אחד״, ובה בעת להעניק להן הטבות כדי לצמצם את נכונותן להתנגד לו. רבות מהמשפחות שיתפו פעולה עם חמאס או קיבלו את מרותו. אחרות, בהן גורמים בעלי זיקות סלפיות־ג׳יהאדיסטיות, נותרו יריבות.

״החמולות קודם כול נאמנות לעצמן"

המלחמה ערערה את ההסדרים שנוצרו לאורך שנות שלטון חמאס. ההרס, העקירה והפגיעה במשטרה ובשירותים האזרחיים אילצו משפחות וקבוצות מקומיות לדאוג לביטחונן ולצורכיהן. ״ההיחלשות של חמאס במהלך המלחמה אפשרה לחמולות השונות להתחמש ולהקים מיליציות״, אומר מיכאל. ״לחלקן דם רע עם חמאס עוד מראשית שלטונו ביוני 2007. נקמת דם היא עדיין יסוד חי ובועט בחברה בעזה, והחמולות האלה ניצלו את ההזדמנות לבוא חשבון עם חמאס״.

הקשרים עם מחנות יריבים קדמו למלחמה. ״הנאמנות הבסיסית של החמולות היא לעצמן״, אומר מיכאל. ״החמולות פיתחו נאמנות לחמאס או לרשות הפלסטינית מכיוון שהן זיהו אותם כמוקדי כוח. הן חשבו שביצירת הנאמנות והחיבור לחמאס, למשל, הן יצליחו לשרת טוב יותר את האינטרסים של החמולה״. בחמולת אל־אסטל, למשל, חלק מבני המשפחה היו מזוהים עם חמאס ואחרים עם פת״ח והרשות. לפי מיכאל, ״הן מאוד גמישות. הן מתאימות את עצמן ומפעילות אסטרטגיות גידור סיכונים״.

כשהסדר מתפרק והיריבות הופכת לעימות מזוין, הקשרים עם שני המחנות עלולים לחשוף את המשפחה לסיכון. לפי המחקר, יתרון הגודל של חמולה תלוי בלכידותה. סכסוך בין ענפיה עלול להחליש אותה גם מול משפחה קטנה ומלוכדת. אם אחד מבניה מקים מיליציה, יתר בני המשפחה עלולים לשלם על פעולותיו גם אם מעולם לא תמכו בו.

דוגמה לכך היא פתיחת חמאס במצוד אחר אנשי הפלג של ראמי ח׳ילס, ששיתף פעולה עם ישראל במהלך המלחמה. הנהגת חמולת חיליס נאלצה להתנער ממנו בפומבי כדי להגן על יתר בניה מפני ענישה קולקטיבית.

איך מחליפים שלטון בעזה – ארבעה תרחישים

במחקר ארבעה תרחישים לעתיד הרצועה ביחס לסיום שלטון חמאס ושיקום הרצועה:

התרחיש הראשון נוגע להמשך המצב הקיים המכונה ״אנרכיה מבוזרת״. הלחימה נמשכת, החמולות שומרות על כוחן המקומי, והמאבק על השליטה עלול לפרק את הרצועה למובלעות חמושות. להערכתם, התפרקות כזאת עשויה דווקא לסייע לחמאס להציג את עצמו ככוח היחיד שמסוגל להשליט סדר.

תרחיש שני עובר דרך ממשל צבאי ישראלי ישיר. ישראל תקבל אחריות על השטח ועל האוכלוסייה ותסתייע ב״נציבים״ חמולתיים מקומיים בניהול האזרחי. ״גם אם נצטרך לכבוש את הרצועה כדי לפרק את חמאס, ואם יוקם ממשל צבאי, מבחינתי זה צריך להיות לזמן מוגבל, כדי ליצור תנאים למימוש תוכנית 20 הנקודות״, אומר מיכאל. ״אין לנו עניין לשלוט לאורך זמן בשני מיליון פלסטינים״.

תרחיש שלישי מתחיל ביישום חלקי של תוכנית טראמפ. השיקום והעברת האחריות למנהל אזרחי יתחילו באזורים מפורזים ממזרח לקו הצהוב, שבהם לחמולות יש מרחב פעולה גדול יותר, בעוד חמאס ימשיך לשלוט בחלקים אחרים של הרצועה. כאן נכנס לתמונה השיקום ההדרגתי בדרום שעליו מדבר מיכאל. החוקרים מעריכים שאם תושבים יבחרו לעבור לאזורים המשוקמים, אחיזת חמאס באוכלוסייה עשויה להיחלש וייווצרו תנאים להרחבת התוכנית.

ככל שהתהליך יוביל ליישום מלא של תוכנית טראמפ, לאחר פירוק חמאס ככוח צבאי ושלטוני, הוועדה הלאומית לניהול עזה תקבל אחריות אזרחית על הרצועה כולה, בחסות בינלאומית ובליווי כוח ייצוב. השאלה היא איך שלטון כזה יוכל להישען על כוחן המקומי של החמולות בלי להנציח את הפיצול ברצועה.

תרחיש רביעי הוא ״משילות טכנוקרטית מבוזרת״. לפי מיכאל, ״אם רוצים להתייחס לרצועה כאל יחידה טריטוריאלית ותפקודית אחת, ולא לפרק אותה למיני־נסיכויות שמתקוטטות כל היום, צריך שלטון מרכזי מדגם אחר אבל החמולות חייבות להיות משולבות בו. שלטון שיתנגש איתן יתקשה גם לשמור על המונופול על הכוח וגם לתפקד״.

החוקרים מציעים לשלב שיח׳ים ונכבדים בוועדות שכונתיות ובוועדות פיוס תחת העיריות, לפרז בהדרגה את המיליציות ולהסב אותן לכוחות שיטור מקומיים הכפופים למנהל האזרחי. החוקרים מזהירים שהכתרת המשפחות הגדולות להנהגה ארצית עלולה להחריף את היריבויות ביניהן ולהיתפס בציבור הפלסטיני כשלטון שהוכתב מבחוץ.

לדברי מיכאל, ״מצד אחד, השילוב מאפשר לרתום את החמולות לשלטון המרכזי, לחזק את יכולת השליטה שלו ואולי גם לפרק את רוב המיליציות מנשקן. מצד שני, בעצם השילוב אתה משמר את הכוח שלהן ואת הפיצול בחברה. זו אליה וקוץ בה״.