עובדים שהושפעו באופן אישי ממלחמת חרבות ברזל נמצאים בסיכון גבוה יותר לפגיעה בתפקודם ובבטיחותם בעבודה – כך עולה מדו"ח מחקר חדש של המוסד לבטיחות ולגהות, שבחן את אתגרי החזרה והשילוב מחדש בעבודה של עובדים שנפגעו מהמלחמה, פונו מבתיהם, איבדו בני משפחה או חברים, או שירתו במילואים.

הממצא הבולט ביותר בדו"ח נוגע לעובדים המועסקים בעבודות הכרוכות בסיכונים. בקרב עובדים שהושפעו אישית מהמלחמה המועסקים במקצועות עם סיכון גבוה, 33.9% דיווחו על פציעה בעבודה שהצריכה היעדרות, לעומת 11.5% בלבד בקרב עובדים שלא הושפעו אישית מהמלחמה. במקביל, כמעט מחצית מהעובדים שהושפעו מהמלחמה – 47.8% – העידו כי התנהגו באופן לא בטיחותי בעבודה, לעומת 30.4% בקרב קבוצת ההשוואה.

 

עם זאת, בקרב עובדים שהושפעו מהמלחמה במקצועות עם סיכון בינוני או נמוך, נמצא שיעור דומה ואף מעט נמוך יותר של פציעות בעבודה והתנהגות לא בטיחותית.

המחקר מצביע על קשר בין החוויות שעברו העובדים מחוץ למקום העבודה לבין הסיכונים שהם מתמודדים איתם בתוכו. עובדים שהושפעו מהמלחמה דיווחו על רמות גבוהות יותר של שחיקה, בעיות שינה, רגשות שליליים ופגיעה בתפקוד בעבודה. מסקנת החוקרים היא שעומס רגשי וקוגניטיבי, הסחות דעת ופגיעה בערנות אינם רק קשיים אישיים – אלא עשויים להפוך גם לגורמי סיכון בטיחותיים. את המחקר ערכו ד"ר מרגנית אופיר גוטלר וד"ר לליב אגוזי ממחלקת המחקר של המוסד לבטיחות ולגיהות וד"ר מאור כלפון חכמיגרי מהמכללה האקדמית תל אביב-יפו. המחקר כלל סקר בקרב 572 עובדים שהושפעו ישירות מהמלחמה – בשירות מילואים ממושך או בן זוג ששירת באופן ממושך, מי שאיבדו חבר קרוב או בן משפחה, מי שפונו מביתם, מי שנפגעו או שבן משפחתם מקרבה ראשונה נפגע פיזית במלחמה. בנוסף, נסקרה קבוצת ביקורת (מותאמת גיל ומגדר) של 139 עובדים נוספים שלא הושפעו באופן ישיר מהמלחמה באופנים אלו.

הדו"ח מצא כי העובדים שהושפעו מהמלחמה נעדרו מעבודתם תקופה ארוכה בהרבה: בממוצע כ-15 שבועות, לעומת כשלושה שבועות בקרב העובדים שלא הושפעו אישית. הם גם ביצעו יותר שינויים תעסוקתיים – כשליש מהם החליפו תפקיד, מקום עבודה או מקצוע, או התפטרו, לעומת כחמישית בקבוצת ההשוואה.

זקוקים לסבלנות והבנה למצבם האישי

לצד הנתונים על הפגיעה בתפקוד, המחקר מצביע על הפער בין צורכי העובדים לבין המענים שקיבלו בפועל. יותר ממחצית מהעובדים שהושפעו מהמלחמה דיווחו כי הם זקוקים לסבלנות והבנה למצבם האישי. צרכים נוספים שעלו היו גמישות בשעות העבודה, אפשרות לעבודה מרחוק ושמירה על מקום העבודה. עובדים שהושפעו ישירות מהמלחמה דיווחו שקיבלו תוספת ימי חופשה בשיעורים גבוהים יותר מעובדים שלא הושפעו ממנה (13.2% לעומת 5.8%) והפחתה בעומס העבודה (11.6% לעומת 4.3%). בשאר סוגי ההתאמות, כגון גמישות בשעות העבודה, אפשרות לעבודה מהבית והתאמת הסביבה הפיזית, לא נמצאו הבדלים משמעותיים בין הקבוצות.

כמחצית מהעובדים בשתי הקבוצות דיווחו כי לא הוצעה להם תמיכה רגשית ממקום העבודה. המקור העיקרי לתמיכה עבור אלו שכן קיבלו אותה היה תמיכה חברתית מחברים לעבודה (25.5% בקרב הנפגעים) וסיוע מהמנהל הישיר (22.5% בקרב הנפגעים). מענים פורמליים יותר כמו טיפול נפשי במימון הארגון, קבוצות תמיכה, או פגישות עם משאבי אנוש היו פחות נפוצים ודווחו על ידי פחות מ- 9% מהעובדים. מיעוט מקרב מהעובדים שנפגעו (20.6%) דיווחו כי הם רואים בעצם היכולת לעבוד בתקופה זו גורם מחזק עבורם. 14.1% מהעובדים שנפגעו דיווחו כי הם מרגישים שמידת ההבנה והקבלה של מקום העבודה כלפיהם הורעה עם הזמן, זאת לעומת 2.9% בלבד בקרב עובדים שלא נפגעו.

חשיבותה של התמיכה הארגונית

אחד הממצאים המרכזיים של המחקר הוא חשיבותה של התמיכה הארגונית. החוקרים מצאו כי תמיכה מצד מקום העבודה קשורה לתוצאות הרגשיות של העובדים, כלומר לרגשות חיוביים בעבודה ומניעת שחיקה ורגשות שליליים בעבודה, אף יותר מעצם השתייכותם לקבוצה שנפגעה מהמלחמה.

הסקר כלל גם מספר שאלות פתוחות שבהן יכלו המשיבים להסביר לחוקרות את תחושותיהם וצרכיהם ולהציף סוגיות המעסיקות אותם בחזרה לשוק העבודה. משרתי מילואים תיארו את המעבר החד מהזירה המבצעית בחזרה למקום העבודה כהליך המחייב הסתגלות מחדש, ולא כחזרה טכנית לשגרה. חלקם ביקשו "נחיתה רכה" וחזרה הדרגתית, לצד אוטונומיה שתאפשר להם לקבוע את קצב ההסתגלות. לצד זאת, עלו גם עדויות על תחושת חוסר הערכה ואף זלזול מצד מנהלים. בני ובנות זוג של משרתי מילואים תיארו מציאות של "בדידות תפקודית", שבה הם נושאים לבדם בנטל הבית והמשפחה לאורך תקופות ארוכות, תוך קושי להיעדר מהעבודה ופחד מפגיעה בפרנסה.

חוסר יציבות וקושי לעמוד בדרישות

גם מפונים, תושבי קו העימות, משפחות שכולות ונפגעי גוף ונפש תיארו פער בין החוויות שהם ממשיכים לשאת לבין דרישת הארגונים לחזור לשגרה. מפונים סיפרו על חוסר יציבות ועל קושי לעמוד בדרישות להתייצבות פיזית בעבודה, לצד פחד מהנסיעות באזורי העימות. משפחות שכולות תיארו את "פער הקצב" בין האבל האישי לבין המשך השגרה הארגונית, ואילו נפגעים ובני משפחה מטפלים הצביעו על קשיי ריכוז וזיכרון ועל הצורך בהתאמות שיאפשרו להם להתמודד עם השלכות הפגיעה בלי לקרוס כלכלית.

בעקבות הממצאים, ממליצים החוקרים לגבש בישראל מדיניות לאומית ומודל מוסדר לחזרה לעבודה לאחר אירועים טראומטיים. לדבריהן, יש להכיר בכך שהמצב הקוגניטיבי והרגשי של העובד קשור ישירות גם לבריאותו ולבטיחותו הפיזית.

בין ההמלצות למעסיקים: הקמת ועדה רב-תחומית שתכלול נציגי הנהלה, משאבי אנוש, בטיחות, ייעוץ משפטי ומומחי חוסן; קביעת "סל גמישות" של התאמות אפשריות לעובדים; מינוי איש קשר קבוע שילווה את העובד; והכשרת מנהלים לניהול רגיש-טראומה. החוקרים ממליצים למעסיקים לפעול ליצירת 'ביטחון פסיכולוגי' בקרב העובדים שיאפשר להם לדווח על מצבים בהם אינם מסוגלים באופן זמני לבצע משימות מסויימות, בדגש על משימות מסוכנות – ללא חשש מפגיעה בשכרם, בפרנסתם או בקידומם. הן מציעות = גם לשלב מדדים כמו שחיקה ואיכות שינה בתהליכי הערכת הסיכונים במקומות עבודה.

ברמה הלאומית, ממליץ הדו"ח למשרד העבודה להקים ועדה רב-תחומית שתבחן עדכון של תקנות הבטיחות והבריאות בעבודה, כך שיכללו גם גורמים רגשיים וחברתיים כגורמי סיכון. החוקרים ממליצים לבחון התייחסות רשמית לכשירות קוגניטיבית ורגשית בתפקידים בעלי סיכון גבוה, כמו עבודה בגובה ונהיגה, וכן לקדם הגנות תעסוקתיות לעובדים הזקוקים לתקופת הסתגלות בשל אי כשירות זמנית.

מ"מ מנכ"ל המוסד לבטיחות ולגיהות משה בא גד: "מהמחקר עולה כי חזרה לעבודה לאחר אירועי טראומה אינה יכולה להיתפס כתהליך טכני בלבד אלא מחייבת שילוב בין מקצועיות ניהולית, באמצעות תרבות ארגונית תומכת, מתוך הקשבה לצרכי העובד וחתירה להטמעת כלים מעשיים לשמירה על בטיחות ובריאות בעבודה. תקוותי כי דו"ח זה ישמש כלי עבודה יישומי עבור מקבלי החלטות וכל מי שנושאים באחריות לבריאותם ולבטיחותם של עובדים. חובתנו המשותפת היא להבטיח כי גם בעתות חירום ומשבר, החזרה לעבודה תיעשה באופן בטוח, הדרגתי, מכבד ומותאם למען העובדים, הארגונים והחברה הישראלית כולה".