בכתבה מובאים תיאורים קשים.

"ראיתי את חבריי נופלים לידי, זה אחר זה. לא היה זמן לבכות, רק לירות עד שייגמר הכדור האחרון. שמענו צעקות של נשים וילדים… זה היה הרגע שבו הבנתי שאין הבדל בין להיות חי ולמות". (נאג'י, לוחם בסווידא, מתוך 'טרור בשם האמונה', עמ' 145)

זו רק אחת מתוך עשרות עדויות של שורדי הטבח בסווידא, המוצגות בספר 'טרור בשם האמונה' של מאלק חיר, תושב פקיעין, שיצא ביולי האחרון בהוצאת 'ניב'. חיר כתב ותיעד את התלאות והמאבק של הדרוזים במחוז סווידא, 'הר הדרוזים', שבדרום מערב סוריה. "אני מרגיש מחויבות כלפי עמי והחלטתי לעקוב אחרי האירועים ולעזור להם בכל הכוח ובמסגרת החוק", הוא מסביר את מניעיו.

הוא מספר שלא נהג לעקוב אחרי החדשות באדיקות. אך בזמן המתקפה על סווידא בקיץ 2025 החליט לעקוב גם אחרי ערוצים בערבית ממדינות שכנות. "התחלתי לשים לב שיש שם דיווחים מגמתיים ואפילו שקריים". הגילוי הזה הביא להחלטה לתעד. בעבודה דקדקנית הוא תיעד שיחות ודיווחים בווטסאפ וברשתות החברתיות. "הגעתי למסקנה שחייבים להביא את הסיפור הזה, ולומר לעולם 'קרה משהו, ואסור שיקרה שוב'. זו המחויבות האישית שלי".

"זה פצע שידמם עוד הרבה שנים"

הטבח הראשון במחוז, שהדרוזים הם 90% מתושביו ובירתו העיר סווידא, נערך ב-25 ביולי 2018. ארגונים ג'יהאדיסטים פתחו במתקפה גדולה וערכו מסע רצח המוני. "לפי המידע הרשמי שאני קיבלתי משם, הרגו כמעט אלפיים דרוזים", מוסיף חיר. "זה מצב בל יתואר, אסון בכל קנה מידה. זה פצע שידמם עוד הרבה שנים".

חיר מקדיש בספרו פרק של עדויות לטבח הזה. "הם הגיעו לפני עלות האור, צעקו 'תכביר' בקול מהדהד שהקפיא את הדם בעורקים, ואז פתחו באש ללא הבחנה", מעיד ג'מיל, בן 63 (עמ' 83).

הטבח השני נערך גם הוא בחודש יולי, שבע שנים לאחר הטבח הראשון – בשנת 2025, במהלך עימותים בין כוחות חמושים דרוזיים, כוחות המשטר ומיליציות בדואיות, והוא האירוע שבעקבותיו החל חיר לאסוף עדויות ולכתוב את הספר. בטבח זה נרצחו מאות דרוזים והוא נעצר, בין היתר, בעקבות התערבות ישראל.

"את בתי בת השלוש עשרה גררו מחוץ לבית. שמעתי אותה צורחת, ואני, אימה, לא יכולתי לעזור… נשארתי בחיים רק כדי לספר מה שראיתי, כדי שאיש לא יוכל להכחיש". (אמאל, אם לשלושה, עמ' 145)

הספר הפך עד מהרה ליותר מתיעוד האירועים האחרונים. בעצת חברו, השחקן דורון תבורי, הרחיב חיר את היריעה להיסטוריה של הדרוזים בסווידא. כעורך דין במקצועו, כתב חיר גם על המשפט הבינלאומי והתחייבות מדינות העולם למנוע רצח עם, ולמעשה ניסח כתב אישום כלפי העולם. הוא מדגיש שבדק את הנתונים שהוצגו בעדויות ככל יכולתו, וכי רוב הנתונים הוצלבו ואומתו, אך חלק קטן מהסיפורים מבוסס על העדויות בלבד.

חיר כתב בלילות. "יש לי חדר עבודה צדדי מתחת לבית. אשתי חשבה שאני בעבודה", הוא מספר. "בלילה הראשון כתבתי מ-22:30 ועד 5:20 לפנות בוקר. לא הרגשתי עייפות, אבל כשנכנסתי הביתה כדי להתארגן, נפלתי לכורסא וישנתי. חייתי כך חמישה–שישה חודשים. היינו באמצע שיפוצים בדירה והכנות לחתונה של בני".

"אני מטיל את האחריות על המערב, הוא זה שיושב על דוכן השופטים"

כותרת המשנה של הספר היא 'סווידא- אות אזהרה לעולם'. יש בו עדויות מעשרות בני אדם, מתוך אלפים שהגיעו אליו. "זה שילוב נדיר של כתב תביעה וספר עדות. העולם אשם באי-מניעת האסון הזה. יש את הכלים המשפטיים, יש פסיקה ויש חקיקה ואמנות על אחריות המדינה להגן על מיעוטים".

הוא מטיל את האחריות על המערב. "איך יכול להיות שהמנהיג הכי גדול בעולם, נשיא של מעצמת העל, מגיע לכנסת ישראל כחודש ועשרה ימים בערך אחרי הטבח, מדבר על המלחמות שהפסיק ולא הזכיר את המתרחש בסווידא?".

בימים אלה מתורגם הספר לאנגלית ולערבית ובעתיד יתורגם גם לצרפתית וספרדית. חיר נחוש לספר את הסיפור לעולם ומדבר עליו בכנסים בינלאומיים. למרות בקיאותו בדרכי עולם המשפט והפוליטיקה, חיר מחזיק באמונתו במשפט הבינלאומי. "זאת הדרך הדמוקרטית היחידה שיש לי ביד. אני מטיל את האחריות על המערב כי הוא זה שיושב על דוכן השופטים, ולו העוצמה הפוליטית והצבאית".

יחסים מתוחים עם המדינה הסורית

"לא היה לנו לאן לברוח. הבית נשרף בלילה, ועם שחר מצאנו את עצמנו ברחוב עם אלפים אחרים – ללא מים, ללא מזון, ללא צל של בטחון" (דיאנה, אם לארבעה, עמ' 131)

כחלק מההיסטוריה שחיר פורש בספרו, הוא מספר על האירוע ההיסטורי המכונן בתולדות הדרוזים  – הבריחה ממצרים, שבה צמחה הדת, בעקבות רדיפת השלטון המוסלמי. "הם רצו להתחבא בהרים, וכך הגיעו לכרמל, לגליל, להרי הלבנון ולבשן שנקרא היום הר הדרוזים".

דרוזים הם כיום כ-5% בלבד מאוכלוסיית סוריה וחיים רובם סביב העיר סווידא שבהר הדרוזים. בספר מתאר חיר את היחסים המתוחים בין המדינה הסורית לבין המיעוט הדרוזי בסווידא. ב-1925 הרים סולטאן אל-אטרש, המנהיג הדרוזי בסווידא, את נס המרד בשלטון הצרפתי. ההתקוממות התפתחה למרד כלל סורי בהובלת הדרוזים, שדוכא על ידי הצרפתים ב-1927.

"בהתחלה תפסו את הדרוזים ככוח צבאי, אך לא פוליטי", מסביר חיר. "כאשר אדיב שישכלי עלה לשלטון (בהפיכה צבאית ב-1951, י"ש), הוא החליט לחסל את הדרוזים. הוא נשאל מה דעתו על המיעוטים וענה, 'קודם כל מחסלים את ראש הנחש, סווידא, ואחרי זה נגיע לאידליב ולחלב ולעלאווים'".

בימי שלטונו של חאפז אל-אסד ובתחילת שלטונו של בנו בשאר אל-אסד נוצרה ברית אינטרסים בין השלטון לבין הדרוזים. למרות זאת, עם פרוץ מלחמת האזרחים ב-2011 סירבו הדרוזים לתמוך בכוחות המשטר. "ב-2016 אסד הרגיש שהוא מתחיל להיות בסכנה. הוא התחיל להתכנס לכיוון דמשק. זו הייתה הזדמנות פז לכוחות הקיצוניים לחדור לאזור".

"אני מצפה שיישאר זיכרון, אבן פינה לאמת"

"מעולם לא חשתי חוסר אונים כזה כרופא – לעמוד מול הפצועים ולדעת שאין לי תרופות, לא ציוד, ולא יכולת להגן עליהם" (רופא בבית חולים אזורי, עמ' 146).

מה אתה מצפה שהקורא יבין מהספר?

"אני מצפה שיישאר זיכרון מסוים, שיש מי שסיפר את האמת. מין אבן פינה או סימן דרך לאמת. לבני עמי חשוב לי לאותת, שכל עוד אנחנו לא מאוחדים, מישהו תמיד ירצה לפגוע בנו.

"לעולם הערבי ולמעצמות אני רוצה לומר: אל תשכחו, יש משהו שהיה עליכם לעשות, ולא עשיתם. היה על מדינות המערב למנוע את הטבח הזה בכל מחיר, כמו שהיה עליהן למנוע את זה ברואנדה, בקוסובו ובסודן".

לרכישת הספר