בימים ובשבועות האחרונים, לקראת הבחירות לכנסת ה-26 ואחריהן, נזרקו לאוויר הרבה התחייבויות חד משמעיות ואמירות נחרצות. חלקן הוכחו אחרי זמן קצר כהרבה פחות מוחלטות. השיח על ההבטחות והפרתן מספק פרנסה לעיתונאים ופרשנים לרוב וממלא את החלל באולפני החדשות ובפאנלים של תוכניות בוקר כאחד.

רבים ממהרים לצטט את אמירתו של אוטו פון ביסמרק כי "פוליטיקה היא אומנות האפשר", והציניקנים אף יגידו שלא ניתן לצפות מפוליטיקאי שלא יפר את הבטחותיו. עם זאת, עמוק בבטן מנסרת השאלה: האם למנהיגים מותר לשקר?

התירוצים: ואולי הוא לא אמר ששמו עשו?

פרשת תולדות מקפלת בתוכה את אחד האתגרים התאולוגיים וההיסטוריוסופיים הגדולים של עם ישראל, הקרוי גם בשמות "מכירת הבכורה" או "גניבת הברכות".

זהו אחד הסיפורים הידועים בתורה: עשו, הבכור שהקדים את אחיו התאום במספר שניות והמועדף על ידי יצחק אביו, יוצא לצוד. יעקב מכין נזיד עדשים, וכשעשו חוזר מן הציד הוא מבקש לאכול מהנזיד. יעקב אומר שיאכיל אותו אם ימכור לו את בכורתו. עשו אומר "אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה" (בראשית כ"ה לב) ומסכים.

שנים מאוחר יותר, יצחק הזקן והעיוור מבקש לתת את ברכותיו לעשו, בנו המועדף שהוא רוצה שיירש אותו. רבקה שומעת אותו, מחפשת את יעקב לעשו, מציידת אותו במטעמים ושולחת אותו לאביו לקבל את הברכות במקומו. יעקב אכן מתחזה לאחיו, וזוכה בברכות. קשה להתעלם ממעשה השקר והרמאות של יעקב, ויצחק אומר זאת במפורש במפגשו עם עשו: "וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ" (בראשית כ"ז לה).

פרשנים שונים התאמצו לסנגר על אבי עם ישראל ולהסביר את צדקת מעשיו, או אפילו לטעון שבעצם לא רימה את עשו. גדול פרשני המקרא, רש"י, לדוגמה, מפרש את דברי יעקב "אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ" (בראשית כ"ז יט) וטוען כי כוונת הפסוק היא "אנכי המביא לך ועשו הוא בכורך".

רש"י מתבסס על פרשנות קדומה יותר המופיעה במדרש תנחומא, לפיה דברי יעקב היו "אנכי יעקב, עשו [הוא] בכורך וגו'". מדרש בראשית רבה הרחיק אף יותר בפירוש יצירתי לכתוב במקרא, וטען שהכוונה היא "אנכי עתיד לקבל עשרת הדברות ועשו בכורך".

יש כמובן פרשנויות נוספות שאינן נוקטות גישה אפולוגטית כזו, אך פירושים מרכזיים אלו משקפים את אי הנחת של גדולי הדורות הקודמים עם העובדה שהאב הקדמון של עם ישראל השיג את גדולתו במעשי שקר ותככים. הבעיה היא שלעין ביקורתית, אפילו במקצת, הטיעונים שלהם מחזיקים מים בערך כמו מסננת.

האקרובטיקה הפרשנית שנדרשת כדי להוציא מהפסוק את ההפך ממה שכתוב בו יכולה אף להחריף את אי הנחת, במקום לשכך אותו. אם מתקשים "לקנות" את הפירושים הקלושים הללו נותר להישיר מבט אל פשט הכתוב ולהתמודד עם השקר של יעקב אבינו.

"האם יש מקום שבו מותר לפרוץ את החוק והמוסר?"

אחת הדמויות המרתקות בהגות היהודית המודרנית, הרב שמעון גרשון רוזנברג (שג"ר), הציע פרשנות אתית ייחודית לפסוקים אלו. הרב שג"ר היה אחד הרבנים המרכזיים שבסוף המאה ה-20 ובתחילת שנות האלפיים התמודד באופן ישיר עם התפיסות הפוסט-מודרניות. לגישתו, שאותה ביטא בין היתר בספריו "כלים שבורים" ו"לוחות ושברי לוחות", על היהדות לאמץ חלק מהיבטי התפיסות הפוסטמודרניות והמתודות המחשביות שלה, שכן הללו יותר תואמות את הלך המחשבה ואופן ההבניה הדתית והמוסרית ביהדות.

הרב שג"ר מעמיק במושגים והיבטים רבים של הגישות הפוסטמודרניות, ובין היתר נדרש לסוגיית חשיבותה של האמת, אשר מתערערת אף היא בעידן הפוסטמודרני. בדרשה על פרשת גניבת הבכורה הוא פותח צוהר לגישתו הייחודית בנושא זה.

השאלה הטורדת את מנוחתו היא "האם יש מקום שבו מותר לפרוץ את החוק והמוסר?", כדבריו. הוא מביא פרשנויות חסידיות שדווקא מציגות את עשו כאדם יירא שמיים שמדקדק במצוות, וטוענות שדווקא משום אדיקותו, היה צריך יעקב לרמות אותו. פרשנויות אלו דוגלות בגישה חסידית של "היפוך" – השקר שמתוקן ונהיה לאמת, כפי שיעקב נהיה לישראל.

אך הרב שג"ר אינו מניח לפרשנות הזו כפי שהיא. הוא נדרש לשאלה נוספת: "מה החסרון בהתנהגות הדתית של עשו שבשמה יעקב יכול לפרוץ את המוסר, את ההלכה, ורק באופן הזה לזכות בבכורה?". הוא מסביר כי "כאן אנו מגיעים להבנה של מה שהתורה רוצה ללמד לדעות אלו. לעיתים הדתיות עצמה, החוק עצמו וההקפדה על קיומו הופכים לעוול ולשקר הגדול".

"אפשרות החריגה נותנת למוסר את הנשמה"

כאן פותח הרב שג"ר בביקורת על אחד מעמודי התווך של הפילוסופיה של המוסר בעת המודרנית: הצו הקטגורי של הפילוסוף עמנואל קאנט. בחיבורו 'הנחת יסוד למטפיזיקה של המידות' קאנט הגדיר את הצו המוסרי הראשוני כך: "עשה מעשך רק על פי אותו עיקרון מעשי אשר בהתאם לו תוכל ברצותך שיהיה לחוק כללי". כלומר, המעשה המוסרי הוא זה שתואם לעקרון שאפשר לרצות בו כחוק שתקף לגבי כלל האנשים, בכלל המצבים.

הרב שג"ר יוצא נגד תפיסה כללית-קטגורית כזו של החוק: "החוקיות עצמה הינה ההחצנה, איבוד הקשר עם הפנימיות ופעילות מהכפיה של החוץ… האמת של יעקב איפוא, הינה האמת של הממשי, הסינגולרי. תפיסה זו של המוסר מנוגדת לתפיסה הקנטיאנית שלפיה החוק המוסרי הנו חוק כללי, אוניברסלי".

הוא מסביר שהחוק המוסרי של קאנט מחמיץ את היחיד, את המקרה הפרטי. "המוסר שמלמדת התורה בסיפור של יעקב הפוך מהמוסר הקאנטיאני", הוא מסביר, "בעוד שהאחרון בנוי על החובה המגדירה את מוסריותה בהיותה חוק כללי, הרי התורה מלמדת שדווקא היוצא מן הכלל הוא המאפשר את המוסריות. הרמאות של יעקב היא היא האמת, אסור לה להפוך להיות חוק כללי, אך היא, השקר אמת הזה, הוא הנותן למוסר את מוסריותו. בלעדיו המוסר עצמו הופך לחוק מנוכר ואלים".

הרב מסביר זאת באמצעות "הדוגמא הטריוויאלית של האמא הגונבת מהסופרמרקט של הקפיטליסטים העשירים מזון לילדיה". הוא שואל: "היא ודאי פורעת חוק, אבל האם היא לא מוסרית?". לדבריו: "היא לא פועלת מהמקום של האמת, אלא מהמקום של הזעקה; לא ניתן להכניס אותה לתבניות של אמת או לא אמת, וצריך לתת לה את מקומה באינסוף האלוקי".

אך אין כאן רק אישור לפעולה לא חוקית בשעת מצוקה או נגד עוול מערכתי. לגישתו פריצת החוק, שבירת ההבטחה, היא מה שנותן למסגרת המוסרית תוקף אמיתי: "דווקא האפשרות של החריגה, היא זו הנותנת למוסר את הנשמה שלו, בהיותו בסופו של חשבון מחובר ונובע מהחמלה ומהאהבה. בחוק עצמו קיים חסרון מובנה. הדרך היחידה להתגבר על החיסרון הזה הוא בעצם לפרוץ אותו. דווקא היוצא מן הכלל הוא זה שנותן לכלל את המקום הנכון שלו, הוא מכניס למוסר את האמת ואת האהבה. הפריצה היא זו שמאפשרת את יראת השמים וההקפדה על החוק והמוסר. למעשה, מה שמתחולל איננו פריצה של המוסר, אלא הפיכת המוסר עצמו למוסרי".

אין דרך פשוטה ליישם את דבריו של הרב שג"ר לגבי קיום הבטחות, בפוליטיקה ובכלל. אין כאן ניסיון להתיר כל מחויבות לחוק או לאמת באשר היא, אך כן קריאת כיוון אמיצה, ודאי בעולם הדתי, הדורשת אנושיות ומקום ליחיד בתוך החוק. אין בכך רצון לרופף את תורת המוסר, אלא להביא אותה לתוך העולם הממשי ולהעניק לה את הכלים לשרוד בתוכו.