נתוני הלמ"ס, בעיבוד משרד החקלאות, חושפים שהפחתת המכס על יבוא דגים טריים שנועדה להוזיל את המחירים לצרכנים לא הביאה להורדת המחיר, והמחירים דווקא עלו. מחיר הדניס לצרכן עלה ב־39% למרות ירידה הדרגתית של המכס עד לביטולו בינואר 2025. במקביל, המרווח המשותף ליבואנים ולקמעונאים גדל ב-15%.

רפורמת הייבוא בשוק הדגים, שקידם שר האוצר דאז, אביגדור ליברמן, נחתמה בספטמבר 2022. מטרתה הרפורמה הייתה להגביר את התחרות באמצעות הפחתה הדרגתית של המכסים על דגי הבסיס, כמו אמנון וקרפיון, ועל דגי האיכות, ובהם דניס ולברק, עד לביטולם המלא.

המהלך קודם למרות הסתייגויות של אנשי המקצוע במשרד החקלאות ושווק לציבור כמהלך שיוביל לחיסכון משמעותי לצרכנים. בחינת מחירי הדגים בשנים שלאחר החלת המהלך מעלה סימני שאלה לגבי מימוש ההבטחה, לפחות בכל הנוגע לדגי האיכות ובראשם הדניס.

התייקרות הדניס למרות הפחתת המכס

במקרה של הדניס, אחד הדגים הפופולריים בישראל, התוצאה רחוקה מההבטחה: המכס ירד בהדרגה מ-7.5 שקלים לק"ג לאפס בינואר 2025, אך המחיר לצרכן לא רק שלא ירד, אלא המשיך לעלות. במקביל, המרווח המשותף ליבואנים ולקמעונאים התרחב. השוואה בין ממוצע השנים 2021-2020, לפני תחילת הפחתת המכסים, לממוצע השנים 2024-2023, לאחר הפחתתם ההדרגתית, מצביעה על עלייה של כ-13% במחיר הדניס לצרכן.

ההוזלה במכס לא הגיעה לכיסם של הצרכנים. המרווח המשותף ליבואן ולקמעונאי, כלומר הפער בין מחיר היבוא בתוספת המכס למחיר לצרכן, גדל מ-32.3 ל-37.1 שקלים לק"ג, תוספת של 4.8 שקלים, או כ-15%. בסך הכול עלה המחיר לצרכן בכ-7.8 שקלים לק"ג עד 2024. חשוב להדגיש שהמרווח כולל גם עלויות תפעול, קירור, אחסון, הפצה ופחת, ואינו משקף את הרווח הנקי של החברות.

הפחתת המכס קיזזה את התייקרות הדג בשער הנמל, ומחירו ליבואן לאחר מכס נותר בטווח דומה לאורך התקופה. אלא שהיציבות היחסית הזאת לא תורגמה להוזלה לצרכן. נתוני המחירים החודשיים מראים שבשנת 2023 נע מחיר הדניס לצרכן בין 59-66 שקלים לק"ג. בשנת 2024 הוא הגיע בחלק מהחודשים ליותר מ־70 שקלים, ובשנת 2025, שבה בוטל המכס לחלוטין, כבר נע בטווח של כ-74-84 שקלים לק"ג. בחודשים ינואר-יולי 2026 הגיע המחיר לכ-86-87 שקלים לק"ג בחלק מהחודשים.

הנתונים החודשיים מצביעים על המשך מגמת ההתייקרות, אף שכאמור, מחיר הדניס בשער הנמל לאחר מכס נותר בטווח דומה.

"הורדת המכס אינה הכלי הנכון להורדת המחיר"

הפער בין הירידה במכס לעלייה במחיר לצרכן מעלה שאלות לגבי מידת התחרות בענף וחלוקת העלויות לאורך שרשרת השיווק. הפחתת מכס יכולה להוזיל את עלות היבוא, אך אינה מבטיחה שהחיסכון יועבר לצרכנים. לשם כך נדרשת תחרות אפקטיבית בין היבואנים, רשתות השיווק והיצרנים המקומיים.

חן פלור, מנכ"ל ארגון מגדלי דגים בישראל, מסר בתגובה לבדיקת 'דבר': "כפי שחזרנו ואמרנו עוד מ- 2016, הורדת מכסים אינה הכלי הנכון להורדת המחיר לצרכן ונתוני הדניס הטרי, שהמכס עליו ירד לאפס ומחירו ממשיך לעלות בעקביות, הם ההוכחה הברורה לכך".

לדברי פלור, המכס אינו הפקטור היחיד בעזרתו מקל הרגולטור עם היבואנים. "היבואנים זוכים להקלות מרחיקות לכת בפיקוח, הפחתת בדיקות האיכות לדגים המיובאים והארכת חיי המדף של דגים שאמורים להימכר טריים, לתקופה עד 12 יום", אומר פלור. "למרות כל ההקלות שמוזילות את עלויות היבואנים, הדבר לא מתבטא במחיר לצרכן", הוא מדגיש.

הפחתת המכסים כרוכה גם באובדן הכנסות למדינה. לפי החישוב המבוסס על נתוני היבוא, בשנים 2023–2024 בלבד ויתרה המדינה על הכנסות פוטנציאליות של כ־41 מיליון שקלים ממכס על יבוא דניס, בהשוואה לשיעור המכס המקורי. זאת, בעוד שמחיר הדג לצרכן דווקא עלה באותה תקופה.

חלופה להפחתת המכס – עידוד הייצור המקומי

במקום להסתפק בהפחתת המכסים, המדינה הייתה יכולה להפנות חלק מהמשאבים להגדלת הייצור המקומי. בישראל קיים פוטנציאל להרחבת גידול הדגים בחקלאות המים, בין היתר באמצעות מערכות גידול סגורות (RAS), המאפשרות לגדל דגים בתנאים מבוקרים ובשטחים מצומצמים יחסית. מערכות כאלה מצמצמות את התלות במקורות מים טבעיים ויכולות להתאים גם לאזורים שבהם אין אפשרות להקים בריכות דגים מסורתיות. עם זאת, הקמתן דורשת השקעות משמעותיות בתשתיות, בטכנולוגיה ובאנרגיה.

כ־41 מיליון השקלים שהמדינה ויתרה עליהם בהכנסות ממכס בשנים 2023–2024 היו יכולים לשמש כמענקים להקמת מתקני RAS. בחישוב המבוסס על עלויות הקמה משוערות למערכות כאלה, מענק ממשלתי בשיעור של 50% היה עשוי למנף השקעות בהיקף כולל של כ־82 מיליון שקלים ולאפשר הקמת כושר ייצור שנתי של כ־1,000–2,000 טונות דניס. מדובר בתוספת פוטנציאלית של כ־17%–35% לאספקת הדניס הטרי בישראל, בהנחה שהמתקנים יגיעו לתפוקה מלאה.

למעשה, משרד החקלאות כבר הפעיל מסלולי תמיכה בענף החקלאות הימית בעקבות ההסכם עם משרד האוצר מ־2022, שנועד בין היתר לסייע למגדלי דגי האיכות בעקבות הפחתת המכסים. ב־2024 הוקצו לענף 9.6 מיליון שקלים, בשיעור תמיכה של עד 50% מעלות ההשקעה.

כדי להרחיב את הענף נדרשת מדיניות ארוכת טווח: השקעה במחקר ובפיתוח של שיטות גידול יעילות, סיוע בהקמת מתקני ייצור, הנגשת קרקע ותשתיות, קיצור הליכי תכנון ורישוי ותמיכה בהפחתת עלויות הייצור. במקביל, יש לעודד כניסת מגדלים חדשים והרחבת הפעילות של יצרנים קיימים, כדי להגדיל את מספר הספקים ולמנוע ריכוזיות גם בצד הייצור המקומי.

ייצור מקומי אינו בהכרח תחליף ליבוא, וגם לא צריך להיות כזה. יבוא מאפשר אמנם להרחיב את מגוון הדגים ולתת מענה לתנודות בביקוש, אך שוק שמסתמך כמעט לחלוטין על יבוא חשוף לשינויים במחירים בחו"ל, לעלויות הובלה ולשיבושים בשרשרת האספקה. בסיס ייצור מקומי משמעותי יכול לספק מקור אספקה מבוסס, להגביר את התחרות ולחזק את ביטחון המזון.

מקרה הבוחן של הדניס ממחיש את המגבלה של מדיניות שמסתפקת בהפחתת מכסים: ויתור על הכנסות המדינה ממכס אינו מבטיח שהציבור ייהנה מהוזלה. פתיחת השוק ליבוא אינה מבטיחה כשלעצמה תחרות אפקטיבית או הקלה בכיסו של הצרכן. כדי שהמחירים יישארו סבירים לאורך זמן נדרשת מדיניות שמטפלת גם במבנה השוק וגם בצד ההיצע: יותר ספקים ויבואנים, ייצור מקומי משמעותי ומעקב אחר המרווחים לאורך שרשרת השיווק. בלי הרחבת מקורות האספקה ותחרות אמיתית שכוללת ייצור מקומי מבוסס, הפחתת המכס לבדה אינה ערובה להוזלת המחירים והחיסכון בעלויות היבוא עלול להיעלם בדרך מהנמל למדף בסופרמרקט.