
הוויכוח בציבור היהודי על שותפות עם רע"ם חוזר שוב ושוב לשאלת כוונותיו של מנסור עבאס: האם אמירותיו המתונות מבטאות שינוי עמוק או שמא מסתירות שאיפות אסלאמיסטיות. פרופ' אוריה שביט, שחקר במשך שנים את התנועה האסלאמית בישראל ואף ראיין את מנהיגיה, מציע הבנה מעמיקה של התנועה וההזדמנויות בשיתוף פעולה איתה. "מי שציוני צריך לבדוק בעיניים ציוניות אם זה מחזק את המפעל הציוני או מחליש אותו", הוא אומר בריאיון ל'דבר'.
בספרו 'Islamists in a Zionist Coalition', שפורסם ב־2025 בהוצאת אוניברסיטת ראטגרס, שביט מתחקה אחר שאיפה להשתלב בשלטון שכבר קדמה לעבאס בעשרות שנים. הוא מסביר כיצד דווקא הדת מאפשרת לתנועה להתפשר, מדוע העדיפה שותפות עם הליכוד, ואיך הבחירה הישראלית אם לשתף אותה תשפיע גם על דרכה בהמשך.
בין התנועה האסלאמית למדינה היהודית
עבאס מקבל את ישראל כמדינה יהודית, אבל התנועה שממנה בא שוללת את הציונות. הכניסה לממשלה זה ביטוי להשלמה עם צביון המדינה או דרך לשנות אותה מבפנים.
"זאת שאלה שאין לה תשובה פשטנית. אני לא יודע כמה היסטוריונים, פרשנים ואפילו האנשים עצמם בתנועה יכולים לענות עליה. יש איזו ציפייה שפוליטיקאים ומדינאים יהיו אנשים שמסלול החיים העתידי קבוע אצלם, והכול אמצעים שיובילו למטרה. החיים קצת יותר מסובכים מזה. באופן עקרוני, התפיסה ההלכתית והתאולוגית של התנועה האסלאמית, והמקורות שהיא יונקת מהם, מכירים במתינות כערך אסלאמי מובהק, ובפרגמטיות כאמצעי להשגת המטרה של ניצחון האסלאם".
רע"ם והפלג הדרומי צמחו בהזדהות עם האחים המוסלמים, שגם חמאס צמח מתוכם. דרוויש, מייסד התנועה האסלאמית בישראל, אף כינה את אנשי חמאס "אחינו". אז מה מבדיל ביניהם?
"ההחלטה להשתתף בבחירות פיצלה את התנועה האסלאמית ב־1996. השייח' עבדאללה נמר דרוויש, מייסד התנועה, תמך בתהליך אוסלו ובפתרון שתי המדינות. הוא ראה בהשתתפות בכנסת דרך להשיג הישגים לציבור הערבי ולהשפיע על התהליך המדיני.
״מולו עמדו ראאד סלאח, אז ראש עיריית אום אל־פחם, וכמאל ח׳טיב, לימים סגנו בהנהגת הפלג הצפוני. הם התנגדו לאוסלו ולכניסה לכנסת, וחששו שההשתתפות תעניק לגיטימציה למדינה ותפגע בשליחות האסלאמית.
"בסוף, הוויכוח הגיע ליוסף קרדאווי, פוסק הלכה מרכזי המזוהה עם האחים המוסלמים, ובניגוד לציפיות של רבים, הוא לא תמך בהם ואף יצא נגד הפלג הדרומי. זו הייתה הפתעה. ההערכה שלי היא שהתהפך בלחץ חמאס שהתנגד לאוסלו. התנועה אגב עדיין רואה בקרדאווי סמכות דתית, והם נאלצו להשתמש בתאולוגיה ובמתודולוגיה שלו כדי להגיע לתוצאה הפוכה מזו שאליה הוא הגיע במקרה הזה".
"גם רטוריקה רדיקלית יכולה להכשיר השתלבות והתמתנות"
למה דווקא המפלגה הדתית בקרב המפלגות הערביות היא זו שמבקשת להשתלב בשלטון?
"זה בזכות זה שהיא תנועה אסלאמית. בניגוד לקומוניסטים, לבל"ד ולטיבי, יש לה מערכת הנמקות שגדולה מהשאלה הלאומית ומהפוליטיקה המקומית, המערכת של האסלאם. היא מאפשרת להם לומר: אנחנו לא רואים את ההיסטוריה של המדינה אחרת מפוליטיקאי ערבי אחר, אבל יש לנו עוד שכבה שמאפשרת לחיות בשלום, מבחינה דתית, עם הסיטואציה.
"מושג מרכזי הוא ה׳מסלחה׳. כשדבר מועיל למטרות־העל של ההלכה — שמירה על הדת, החיים, הרכוש, השכל והייחוס המשפחתי — הוא נקרא מסלחה. כשדבר מזיק, הוא נקרא ׳מפסדה׳. כשאין קביעה מפורשת של אלוהים, צריך להעדיף את התועלת על הנזק.
"בסיטואציות מסוימות אפשר לבצע פעולה שבדרך כלל אסורה, מפני שהיא הכרחית לקידום מטרות־העל של ההלכה. כשמתמודדים בבחירות בישראל, או בשוודיה לצורך העניין, יש נזק: נותנים לגיטימציה למשטר שאינו פועל לפי חוקי האסלאם. מצד שני, יש תועלת: משיגים כסף שבזכותו אפשר לבנות מסגד. צריך לשקול מה גובר על מה".
"באסלאמיזם יש קביעות שהמטרה היא לאסלם את המערב, אבל התוצאה המעשית שלהן היא הכשר להשתלבות. כמו שהפרגמטיות יכולה לקדם שאיפות רדיקליות בטווח הארוך, גם רטוריקה רדיקלית יכולה להכשיר השתלבות והתמתנות״.
איך מבדילים בין מתינות אמיתית לרדיקליות בתחפושת שמשתמשת במה שנתניהו כינה "ת'קייה" (הסתרה) ומצניעה דברים? הרי אמנת הפלג הדרומי מ-2018, שעבאס היה מחברה הראשי, קראה "להתנגד לתוכניות ולמהלכים הפוליטיים של הפרויקט הציוני מתוך מוסדות המדינה".
"כשאתה מצביע, משתתף בבחירות או תומך במועמד שאינו מוסלמי, אתה משתלב ומכיר בשיטה. מה מקומה של הרטוריקה שאומרת שזה למען קידום האסלאם? האם זו מטרה או אמצעי? יש כאן מתח, יש הבדל בין רטוריקה ותאולוגיה דתית לבין מה שמפלגה מקדמת במדיניות".
״צריך לזכור שלפני הכול עבאס הוא מנהיג פוליטי ולהצפה של האמירות יש הרבה פעמים מטרה פוליטית. במקרה שלנו, האם רע"מ תהיה בקואליציה או לא. כחוקר התנועה האסלאמית אכפת לי מה הוא אמר לפני עשור. אבל כשאני שואל על העתיד שלי פה כאזרח ציוני השאלה שלי היא מה המדיניות הלגיטימית ומה החלופות, מה מוביל לרדיקליות ומה למתינות".
"האם רע"מ רוצה מיליארד שקל לחיזוק הישגי התלמידים הערבים או אוטונומיה לבתי הספר שלה כדי להוביל אותם לעמדות אנטי־ציוניות יותר? האם היא רוצה תוכנית לאומית למיגור הפשיעה המאורגנת בחברה הערבית או כוח וטו נגד יציאה למבצע בעזה. לכן אם היא רוצה דבר אחד, היא פרטנר ואם אחר אז היא לא". לדברי שביט, גם לסירוב לשתף פעולה עם רע"ם יש מחיר. "הפעולה היא לא בוואקום. אם אתה מחליש את מי שפועל בפנים, אתה מחזק את הפלג הצפוני שפועל מבחוץ.
"אני חוקר גם את החברה החרדית אז אני רואה דמיון בקונספציה של ׳זה מה שהערבים רוצים, אז ניתן להם׳. להניח שככה קונים שקט בלי לשים לב לתוצאות. בסקרים אנחנו רואים ששיעור ניכר מהחרדים בני ה-55 ויותר עשו צבא, אבל הנכדים שלהם ממש לא, זה תוצר של מדיניות. מישהו מימן בתי ספר וישיבות שהובילו לשם. הטעות היסודית היא שמניחים על ציבור שהוא משהו מסוים, במקום לשאול איזו שותפות רוצים לטפח".
להכניס את רע"ם לממשלה יאפשר לטפח את השותפות הרצויה?
"אני יכול בקלות לפנות לתפיסה בולטת במדע המדינה, שלפיה ככל שתנועות רדיקליות משתלבות בשלטון ומשפיעות מבפנים, הן נעשות פרגמטיות יותר — ׳דברים שרואים מכאן׳ וכו. אבל אפילו את זה אני לא אומר. אי אפשר לדעת מראש מה תהיה תוצאת ההשתלבות, צריך לבדוק כל הזמן. מי שציוני צריך לבדוק בעיניים ציוניות אם זה מחזק את המפעל הציוני או מחליש אותו".
אחד המבחנים לשותפות הוא גינוי חמאס כארגון טרור, איך אתה רואה את הקושי של עבאס עם זה?
"אני לא רואה את זה כקושי. קודם כול יש בעיה עם ההגדרה של חמאס כארגון טרור. חמאס הוא מדינת טרור. אלה שני דברים שונים. טרור שיש לו מדינה הוא דבר שונה מטרור של ארגון שפועל מתחת לרמה המדינתית. והדבר השני הוא שעבאס גינה באופן נחרץ ובדרכו את הטרור, ואת זה אני גם כותב בספר, תוך סיכון לחייו. כשהוא אומר שחמאס פועל באופן שמנוגד לאסלאם, זה הגינוי הכי חריף שיכול להיות עבור מוסלמי".
"האיש הזה מסתובב בלי מאבטחים בחברה שיש בה לא מעט קולות קיצוניים וגם לא מעט נשק חם. זה דורש אומץ מאוד גדול. מקומם שהפרס על האומץ הזה הוא ששמים אותו יחד עם הפלג הצפוני ובסל אחד עם כל הערבים.
"וגם כאן כדאי להתייחס לממד הפוליטי. כל השנים אמרו לפוליטיקאים הערבים: נתחיל לדבר איתכם כשתתעסקו בעניינים של הציבור שלכם, ולא בעניינים הפלסטיניים. זה בדיוק מה שרע״ם מודיעה שהיא עושה. בסוף יש גבול לעמדה הזאת שבה אתה כל הזמן מתנצל ומסביר. ברור שלמשחק הגינויים הזה אין סוף״.
רע"ם הצילה את נתניהו ב־1998
אם עוברים מהצהרות למעשים, ממתי רע״ם מבקשת להיות חלק מהשלטון?
"מהיום הראשון שבו מה שהפך לפלג הדרומי של התנועה האסלאמית החליט לרוץ לבחירות, זו הייתה המדיניות שלו. ב־1996, במוצאי הבחירות שבהן נתניהו ניצח בהפתעה, עבד אל־מאלכ דהאמשה אמר: אנחנו מוכנים לדון עם נתניהו על הצטרפות לקואליציה. הוא גם סיפר לי על זה; היה לו חשוב לספר לי על זה בשיחה שלנו".
שביט מזכיר התפתחות פוליטית מ-1998 שחמקה מהזיכרון הציבורי. "הם הצילו את נתניהו והממשלה הייתה לממשלת מיעוט בתמיכת רע"מ", הוא אומר, "אז צריך לזכור שאין חידוש בזה שרע"ם רוצה להיות בממשלה". הוא מתייחס למקרה מנובמבר 1998, כשהקואליציה של נתניהו התפוררה בעקבות הסכם Y. מפלגות ימין וחברי כנסת מהקואליציה התנגדו לנסיגה הנוספת בגדה, והממשלה איבדה את הרוב היציב שלה. בהצבעה בקריאה הראשונה עבר התקציב ברוב זעום של 54 מול 53, כאשר הימנעות רע"ם הייתה מכרעת.
"העמדה של התנועה האסלאמית הייתה שהיא רוצה קואליציה עם הליכוד ולא עם העבודה, וההעדפה לליכוד לא הייתה רק פרגמטית, מתוך תפיסה שהליכוד יהיה שותף נוח יותר ושהציבור הישראלי יקבל את זה יותר בקלות. וגם מסיבות היסטוריות: מי עשה את הנכבה? מנחם בגין ביקש לבטל את הממשל הצבאי ודוד בן־גוריון לא הסכים. מי היה שר המשטרה ביום האדמה? שלמה הלל מהמערך."
"העוינות גדולה מאוד, ויש תפיסה שהשמאל הישראלי צבוע. לכן גם מבחינה מנטלית היה להם נוח ללכת עם הימין, ובכל מקרה עקרונית הם רוצים ללכת עם מי שייתן להם יותר".
ציבור שרוצה שותפות בקואליציה כבר 25 שנה
עבאס הוא יותר חלוץ שהולך לפני הציבור או שיקוף של החברה הערבית?
"הקו של עבאס ניצח, אבל גם המגמה לפני הייתה ברורה. בסקרים שנערכו בציבור הערבי במשך עשרים וחמש שנים, באופן עקבי רוב הציבור רוצה שותפות בקואליציה. ולרוב בתוך הרוב הזה לא אכפת אם זו קואליציית ימין או שמאל. הקו של עבאס ניצח כי הוא מייצג את הרוב בחברה הערבית, זה לא שהיה כאן מנהיג דתי שבכריזמה עילאית הביא אנשים למקום שלא רצו בו. היה ציבור שרצה משהו, והמשנה של התנועה האסלאמית התאימה".
זה לא היה בדיוק ככה ב־2021?
"כלפי עבאס של לפני חמש שנים הייתה ביקורת נוקבת מתוך התנועה. היא לא הגיעה לציבור הישראלי דובר העברית, אבל הייתה ביקורת קשה, כולל של מנהיגים לשעבר. היום הדבר הזה כבר לא קיים בפועל, היום התנועה הולכת בדרכו של עבאס לגמרי. בסופו של דבר הציבור הכריע והיום רע"מ זו המפלגה הערבית הגדולה ביותר בפער״.
יש אתגר לציונות בעיניך בשיתוף פעולה עם רע"מ?
"אנשים במדינה הזאת שוכחים שכמעט חמישים אחוז מתלמידי כיתות א׳ לומדים בבתי ספר שבהם הציונות נלמדת כאסון לעם היהודי. כל הזמן מדברים על זה כאילו אנחנו ב־1949 או ב־1942, כאילו אלה קבוצות שוליים. שלושים ושלושה אחוזים מתלמידי כיתות א׳ לומדים בבתי ספר חרדיים, ששם הרצל הוא יריב מר של היהדות.
"זה ברור שהרצון להיות בקואליציה לא בא מהצדקה רטרואקטיבית של הציונות. הוא בא ממקום אחר: אם אנחנו כבר משתתפים במשחק ונותנים בפועל לגיטימציה למדינת ישראל, שייצא לנו מזה משהו. גם להשתתף ולתת לגיטימציה וגם שלא ייצא מזה שום דבר זה כבר יותר מדי. זו עמדה מוגזמת. התנאי לשינוי הוא שילוב".
