
סביב האפשרות לממשלת מיעוט בהימנעות המפלגות הערביות, עולה לרוב הדוגמה של ממשלת רבין בזמן תהליך אוסלו, שמנתה לתקופה מסוימת 56 חברי קואליציה והחזיקה באמצעות תמיכה מבחוץ של 5 חברי כנסת ערביים. אלא שיש תקדים נוסף לממשלה כזו. הוא היה קצר מועד, ולא השאיר חותם גדול בפוליטיקה הישראלית, אבל ייתכן שהוא בכל זאת רלוונטי לשיח הנוכחי, בעיקר בגלל מי שעמד בראש אותה ממשלה: ראש הממשלה הנוכחי בנימין נתניהו.
ב-1996 ניצח נתניהו בבחירות הישירות. הוא הקים ממשלה עם המפלגה המאוחדת של הליכוד, גשר וצומת; ש"ס; המפד"ל; ישראל בעליה; יהדות התורה; והדרך השלישית. במהלך 1998 החלו להתגלות סדקים בקואליציה: סכסוך בין נתניהו לדוד לוי הביא לפרישת גשר, הסכם וואי הביא לפרישת חברי כנסת מהימין ונתניהו מצא עצמו עם פחות מ-60 אצבעות. למרות שכבר לא נהנתה מרוב מוצק, הממשלה המשיכה לתפקד למשך תקופה עד שהגיעה למבחן הגדול: תקציב 1999. בשונה מחוקים אחרים שאפשר לגלגל הלאה, נפילת חוק תקציב משמעותה פיזור הכנסת והליכה לבחירות.
ב-2 בנובמבר 1998 הגיע הרגע: הכנסת התכנסה להצביע על התקציב בקריאה ראשונה. את הישיבה ניהל יו"ר הכנסת דאז דן תיכון. אחד הראשונים לדבר היה עבד אל-והאב דראושה, ראש הרשימה הערבית מד"ע-רע"ם – שממנה תוקם לימים רע"ם. ברשימה היו 4 חברי כנסת, והוא היה אחד הדוברים היחידים בחלק זה של הדיון.
"אדוני היושב-ראש, סיעת מד"ע-רע"ם הודיעה שאין בכוונתה להקדים את הבחירות", אמר דראושה בפתח דבריו, "הודענו יותר מפעם אחת, שאין בכוונתנו להפיל את הממשלה או להקדים את הבחירות, ונתנגד לכך". דראושה, למרות שמפלגתו אינה חלק מהקואליציה, הודיע שלא יתנגדו לתקציב. בהמשך הוא ביקש לדחות את הדיון בשבוע על מנת שהממשלה תאשר את הסכם וושינגטון, ולמען משא ומתן על "דרישות צודקות של הציבור הערבי". הבקשה לדחות את הדיון בשבוע לא התקבלה מטעמים פרוצדורליים, אך זה לא השפיע על תמיכת מפלגתו.
מירב הביקורת נגד עמדתו הייתה דווקא משמאל. תמר גוז'נסקי, חברת הכנסת במפלגת חד"ש בל"ד (לימים המשותפת) קראה לעברו בציניות: "תיכנס ישר לקואליציה". גם דדי צוקר ממרצ העיר: "אין להם רוב יהודי לתקציב. זה בלשונם". כשהאושם בהסתה, הסביר: "הבעיה היא לא התופעה של האוטונומיה… היא מתי נשענים עליה ובאילו טריקים". חיים רמון כינה את המהלך "תיאטרון אבסורד" ואמר ש"אם היו עושים סרט על מה שהיה פה היום, המבקר היה כותב – העלילה לא אמינה" (המטאפורה הושפעה מכך שאחרי התקציב נערך דיון על חוק הקולנוע).
על כך ענה להם חבר הכנסת טלב אלסאנע מרע"ם: "אנחנו רגילים להרבה עלילות שהיו, אבל כאשר זה בא בצד הערבי זה פסול. אנחנו התרגלנו לזה שקוראים לנו פסולים, לא כשרים. אז בזמן ממשלת רבין, כאשר תמכנו בשלום, בהסכם אוסלו, הימין אמר, אין מנדט לממשלה הזאת. שואלים, למה אין מנדט? אומרים, כי היא נתמכת בקולות של הערבים.
"היום, כאשר חוק התקציב עובר בקולות הערבים, דווקא אלה שטענו לפסלות התמיכה שלנו, גם השמאל אומר, מה פתאום, איך קורה דבר כזה? – זה סרט. זה לא סרט, זו עובדה. אנחנו עושים את זה מתוך אחריות לשני דברים, גם לתהליך השלום ולהסכם השלום, לא לתת עילה או תירוץ לממשלה להתחמק מהתחייבויותיה, וגם מתוך רצון לפעול ולהשפיע להגשמת השוויון, אף שאין לנו הרבה תקוות. אבל המבחנים עוד עומדים בפנינו".
התקציב אושר בסופו של דבר בקריאה ראשונה על חודו של קול – 54 הצביעו בעד, 53 נגד. ארבעת חברי הכנסת של רע"ם-מד"ע נמנעו או יצאו מהמליאה. אם היו מצביעים נגד הממשלה הייתה ככל הנראה מסיימת את ימיה. ב-22 בדצמבר, לאחר שהבין נתניהו שלא יוכל לאשר תקציב, הובא למליאה החוק לפיזור הכנסת, ונסללה הדרך לבחירות 1999.
ניתן אם כן לציין בספרי ההיסטוריה: במשך חודש ו-20 ימים עמד יו"ר הליכוד בנימין נתניהו בראש ממשלת מיעוט, שהתקיימה בזכות הימנעות של מפלגת רע"ם.
הרבה קרה מאז בפוליטיקה ובישראל בכלל. התשובה לסוגיות הפוליטיות העכשוויות צריכות להיות קונקרטיות ועכשוויות, ולא להישען על השוואות לעבר או תקדימים היסטוריים. ובכל זאת, יש ערך למבט אחורה. לכל הפחות הוא חושף שגם אמירות נחרצות הן זמניות ותלויות נסיבות, וגם מציאות פוליטית שנראית מקובעת בבטון, היא גמישה הרבה יותר משנראה.
