1
זה אתה, קרא אלי איש מחוייט ברכבת, ראיתי אותך ב-ynet.
תגיד, על זה אתה מפגין? מוזיקה? אתה יודע שיש דברים חשובים יותר בארץ הזאת. ועוד לפני שהסברתי, הוא סיפר לי על המאבק שלו. אנחנו נלחמים על הבית שלנו, הוא נאם, רוצים להקים לנו שדה תעופה בחוף השרון, מעל הראשים של הילדים שלנו יטוסו מטוסים! זאת באמת סיבה להפגין.
אבל מטוסים צריכים לנחות איפה שהוא, הקשיתי עליו. עיניו נצצו פתאום, והוא התחיל לדבר לאט: אני נלחם על הבית שלי, קשה כאן גם ככה, איכות החיים שלי זה מה שנשאר. אני כבר מתפוצץ. כל מני פקידים אטומים עושים מה שבא להם, עושים ממני צחוק. אני מפגין כי כואב לי.
אם כך, אנחנו מפגינים בדיוק על אותו הדבר, עניתי.

2
במוצאי שבת אחד, לפני כמה שבועות, הוזמנתי לתשע הפגנות שונות במקביל.

3
מי שציפה למהפכה ב-2011 התאכזב. זה לא קרה. אבל משהו בכל זאת חלחל. האקטיביזם נמצא בכל פינה. כמעט כל אדם שאני מכיר מגוייס עבור משהו. אם הוא לא נאבק, הוא מתאגד בעבודה שלו, ואם הוא לא בנוי לזה, הוא מתנדב. מקדיש מזמנו לעשיית טוב. מחאות מתקבצות אל בתי בכירים, ומול ועדות מוניציפליות. כועסים על שוטרים, שופטים, עיתונאים, אנשי עסקים, על מנהל בית הספר של הילד. אתר "עצומה" מתפקע מתלונות. במחלקות פניות הציבור עובדים קשה. הרבה מאבקים קטנים, מקומיים, לפעמים סותרים, יוזמות שונות, גיאוגרפיות, פוליטיות או צרכניות. משהו מבעבע.
המכנה המשותף היחידי לכולן: ההבנה שמשהו לא עובד בשיטה. הציבור חושד בנבחריו, בממונים עליו. עובדי ציבור נתונים יותר מאי פעם ללחץ, נבחנים בזכוכית מגדלת. כל אדם חזק שומע זמזום ציבורי ברקע. הציבור יודע יותר. הוא מחכים ומתמקצע, והוא לא מרוצה. מרבית המחאות יסתיימו בתבוסה כואבת, הרי זה לא כוחות. מה יכול אזרח כועס לעשות מול מנגנון ממולח ומקושר. אבל לפעמים זה עובד. חוף ניצל מבנייה, אוטוסטרדה לא נסללת באמצע חורש טבעי, גם אוהבי 88 ניצחו בעבר. פעמיים. נזכרתי במילות שירו של אלי אליהו, "עיר ובהלות" (שגם הולחן ומבוצע נפלא בידי דודו טסה): "אבל מוכרח אדם להשאיר אחריו סימני מאבק".

4
ברכבת, בדרך חזרה, בין תחנות השלום וההגנה, הבחנתי במיצג. עשרות ציורים. חפץ, נראה לעתים כמו ארון קבורה ולעתים כמו כיסוי לגיטרה עטוף בדגל ישראל, ואחריו אותו חפץ עטוף בדגל הפלסטיני. ציור ועוד ציור, וכשהרכבת נוסעת מתקבל מעין סרט מצוייר אבסורדי, מחזה של ארונות קבורה עטופים בדגלים מתחלפים. שעות נדרש לצייר כך. לא הבנתי מה המסר. הוא יכול להתפרש לכל מובן שרוצים. אולי המסר הוא שאין מסר, שהכל שרירותי וחוזר על עצמו. ואני חשבתי על הצייר המשקיען, שנדרש לחצות חמישה נתיבים של הכביש המהיר העמוס בארץ, לחלוף על כמה מסילות רכבת, ולהגיע איכשהו לחומת האבן הגבוהה המבודדת את ערוץ נחל איילון. נוסעים במכונית לא יוכלו לראות את זה, וגם נוסעי רכבת יצטרכו להתרכז במיוחד בזה, ועדיין המיצג הזה שם.
חיפשתי את האיש המחוייט מהבוקר. הוא לא היה שם. הצטערתי. יחד היינו ודאי מביטים במיצג, וחושבים: הנה סימני מאבק.