שבטי הרי הנובה – שממשלת סודאן מפציצה בשיטתיות מזה שש שנים – שוב נמלטים. רבבות ילידים נובים, שנמלטו ממולדתם ההררית שבסודאן הצפונית, למחנה הפליטים יידה שבסודאן הדרומית, בורחים עתה לאוגנדה. הם נסים על נפשם מפני חיילים ומורדים דרום סודאנים, הנלחמים ביניהם על השליטה במדינה הצעירה בעולם, ורוצחים אזרחים רבים על הדרך.

הנובים מחפשים מקלט באוגנדה אך הם אינם היחידים – מאות אלפי אזרחי סודאן הדרומית מציפים בשנים האחרונות את אוגנדה. בימים אלו, קרוב ל-3,000 פליטים חוצים את הגבול מסודאן הדרומית לאוגנדה, מדי יום. לפי ההערכות נציבות הפליטים של האו"ם כ-300,000 אזרחי סודאן הדרומית יכנסו לאוגנדה השנה, בנוסף ל-600,000 הפליטים הדרום-סודאנים שכבר שם. בעוד הממשלה האוגנדית עושה כל שביכולתה בכדי לענות על צרכיהם של הפליטים, היא עומדת מול שוקת שבורה. לאוגנדה אין את האמצעים הנדרשים על מנת לענות על צרכיהם של מאות האלפי שבשעריה. מאמציו של האו"ם לסייע לפליטים ראוי לציון, אך גם נציבות הפליטים של האו"ם מוגבלת ביכולתה לסייע ל-21,000 בני אדם המגיעים מדי שבוע, כאשר 86% מהם ילדים ונשים. אין זה מפתיע שפליטים רבים נותרים רעבים, חולים, חבולים פיזית ונפשית. רבים מהם לובשים סמרטוטים המוכתמים בדם מהפגיעות הנוראיות שספגו בידיהם של אלה שכל תכליתם היא ביזה, גניבה, אונס ורצח.

מולדתם של הנובים מצויה באחד האזורים המבודדים ביותר בסודאן, למרגלות הרי הנובה שבמחוז דרום קורדופאן, בדרום סודאן הצפונית. אזור מחייתם איננו נגיש לרכבים במרבית ימות השנה מפאת הצפות, ביצות, ושטחי בר, מה שהביא אליו לאורך הדורות קבוצות ילידים שונות שנמלטו מסוחרי עבדים וצבאות אכזריים. התרבויות הנוביות השבטיות, של כמיליון תושבי הרי הנובה, מגוונות וצבעוניות להפליא. הם דוברים לפחות 100 שפות שונות, מאמינים באלים שונים ומתפרנסים בעיקר מחקלאות ורעיית בקר. יופיין של נשות הנובה הגבוהות, בקתות הבוץ העגולות וגגות הקש, ומסורות הריקוד השבטיות הוציאו את שמם למרחוק. אולם הפרסום האקזוטי לא עמד לצידם בשש השנים האחרונות, מאז החלה ממשלת סודאן להפציץ את כפריהם במפציצי אנטונוב ומטוסי סוחוי רוסיים. ההפצצות נערכות מדי יום, כמו שעון, בעונות קבועות מאז יוני 2011. מתלוות להן פשיטות רגלית של חיילים סודאנים (ערביים ברובם) המציתים את בקתות הקש, אונסים, בוזזים ורוצחים אזרחים.

האמריקאי שהסתנן לסודאן

ההיסטוריון האמריקאי פרופ' סמואל טוטן, שהקדיש את הקריירה שלו למחקר רציחות-עמים, הפסיק להרצות באוניברסית ארקנסו לפני חמש שנים, על מנת להקדיש את עצמו לסיוע לנובים. מאז ארגן טוטן לא פחות מחמישה מסעות, בהן הסתנן לתוך סודאן מגבולה הדרומי, תוך שהוא מכניס טונות של מזון ותרופות לאזורי המחייה של הנובים. הוא איננו האמריקאי היחיד שעשה זאת, גם ניקולאי כריסטוף, כתב הניו-יורק טיימס עטור הפרסים, התגנב להרי הנובה על מנת לדווח על המתרחש שם. כך עוד כמה פעילים אמריקאים, שאחד מהם ששמו ריאן בוייטה התחתן עם נובית מקומית, התיישב באחד הכפרים והקים בו ארגון תקשורת בשם NUBA REPORTS המדווח על הפרות זכויות אדם בהרי הנובה.

"אני מבטיח לך, שגם אם תתן לדמיון שלך לזרום חפשי, ותנסה לדמיין את הזוועות שראיתי שם, אפילו לא תגיע קרוב לזה" אמר סאמואל טוטן ל'דבר ראשון' בראיון שערכנו עמו לקראת נסיעתו לאפריקה בשבוע הבא, שמטרתה ליסייע לפליטים הנובים שהגיעו לאוגנדה. "הזוועות שעברו בשנים האחרונות על אנשי הנובה הן בלתי נתפסות. בנסיעות שלי לסודאן ניסיתי להביא כמה שיותר מזון ותרופות, אך זה אף פעם לא מספיק. האנשים המסכנים האלה נמקים והעולם מתעלם מסבלם לחלוטין."

טוטן החל את מסעותיו להרי הנובה ב-2013, כאשר כבר במסעו הראשון הצליח להחדיר 4 טון של מזון ותרופות לכפרים המבודדים שאפילו ממשלת סודאן מתקשה להגיע אליהם קרקעית ולכן מפציצה אותם בעיקר מהאוויר. אלא שמאז שהחלה מלחמת האזרחים בסודאן הדרומית אין באפשרותו של טוטן להכנס דרכה לסודאן הצפונית ולסייע לנובים. "לאחר המסע הראשון שלי להרי הנובה חליתי במלריה והגעתי למצב קשה. חזרתי לארה"ב תשוש ורזה בעשרה ק"ג מאיך שיצאתי ממנה. זה לא מנע ממני לנסוע לשם עוד ארבע פעמים ולסכן את חיי בשביל אותם בני האדם שהאנושות פשוט הפקירה. עכשיו עם המלחמה בסודאן הדרומית – זה פשוט בלתי אפשרי".

את המימון לסיוע ההומניטארי שטוטן מעניק הוא מגייס מהקהילה בה הוא חיי, "אנשים טובים מארקנסו מציידים אותי היטב. אני נוסע לאוגנדה על מנת לספק לפליטים הנובים, וליתר הפליטים הדרום-סודאנים בגדים, ציוד ותרופות ככל שרק אוכל. אצטרך לאתר את מחנות הפליטים, שחלקם מצויים כ-13 שעות נסיעה מהבירה קמפלה. בכל מקרה, אני מתאר לעצמי שהמשימה הזו תיהיה קלה ובטוחה יותר מהמסעות שערכתי להרי הנובה. באוגנדה הדרכים יחסית סלולות, ישנן חנויות ופונדקים ואולי אפילו מוטלים בהם אוכל לישון בלילה – כל אלה לא עמדו לרשותי בהרי הנובה. ומעבר לכך, לא אצטרך להביט כל הזמן בשמיים ולהסתתר ממטוסים מפציצים כפי שנדרשתי לעשות בהרי הנובה. כפי שאמרתי לאשתי, אני מקווה שהפעם לא צפויות לי הפתעות איומות, אך רק הזמן יגיד."

סודאן בדרך לנורמליזציה עם המערב

לאחר עשרות שנים של מלחמה, ממשלת סודאן האיסלאמית, היושבת בחרטום, איבדה את השליטה בחלקה הדרומי של המדינה. במשאל עם שנערך בחסות האו"ם ב-2005 הוחלט על הקמת מדינה עצמאית בסודאן הדרומית. הצלחתו של המרד בדרום עורר את אזרחי דארפור הנדכאים שבמערב המדינה לפתוח במרד באביב 2003. תגובת משטרו של עומר אל-באשיר למרד בדארפור הייתה קטלנית – רצח-עם שיטתי בשבטים הילידים בו נספו עד 2011 כחצי מיליון בני אדם.

לאחר שבלחץ אמריקאי הוכנס 'כוח שלום' חמוש של האו"ם לדארפור, וההשמדה השיטתית של אזרחי דארפור התמתנה, החל משטר אל-באשיר לטפל במרד קטן יותר שהתרחש במחוזות דרום קורדופאן והנילוס הכחול שבדרום המדינה (צפונית לדרום סודאן – המדינה החדשה שנוסדה). מאז ועד היום מפציץ צבא סודאן בשיטתיות את השבטים הנובים. ארגון NUBA REPORTS תיעד 4,082 הפצצות אוויריות מאז אפריל 2012. ההפצצות מונעות מהתושבים לאבד את אדמותיהם ולצאת למרעה עם העדרים, מה שמוביל לרעב ומחלות. בתוך כך ההפצצות המכוונות על בתי תפילה ובתי חולים, גרמו לכך שלמעשה נותרו בהרי הנובה רק שני בתי חולים מתפקדים, וחמישה רופאים, האמונים על בריאותם של כמיליון בני אדם תחת אש.

ממשלת סודאן מבצעת הלכה למעשה רצח-עם באותם שבטים שאבותיהם בחרו לחיות בהרים לאחר שנרדפו בכל מקום בו חיו.

לאחרונה, מתגברות הקריאות במערב לנורמליזציה ביחסים עם סודאן הרצחנית, וארה"ב אף הבטחיה לבטל את הסנקציות שהוטלו עליה בעקבות רצח העם בדארפור. בכנס שנערך בקהיר במרץ 2015 השתתפו מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי ולצידו הרודאן רוצח העמים עומר אל-באשיר, מה שסימל את שינוי יחסה של ארה"ב לסודאן.