עצרו הכל. תניחו בצד לרגע את הפרובוקציה האחרונה, את הניסיון הנוכחי להבעיר את השיח. הדבר הכי חשוב שקורה כרגע הוא המלצות הוועדה של פרופסור אבי שמחון, יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה, שיוגשו היום לראש הממשלה ולשר האוצר בנוגע לעדכון קצבאות הנכים.

אם, כאשר ירד אבק המלל והפוטו-אופ, יתברר כי בהצעתה של "ועדת שמחון" אין תוספת תקציב משמעותית, נדע כולנו כי מדובר בשרלטנות, מריחה, ניסיון לסמא את עיני הציבור

שם, בתוך הנוסחאות והסעיפים, מסתתרת החלטה שתקבע את גורלם של מאות אלפי נכים בישראל, ולא פחות מכך, תכריע את דיננו, אזרחי מדינת ישראל, אם לכף הזכות ואם לכף החובה. זה המקום בו יושם עלינו האות של זהותנו ודמותנו המוסרית. כדרכם של מסמכים ירבו בו המילים והסעיפים, לכן ניתן סימן שלפיו ניתן לבחון את טיב ההצעה: תוספת לתקציב.

ונסביר: אם, כאשר ירד אבק המלל והפוטו-אופ, יתברר כי בהצעתה של "ועדת שמחון" אין תוספת תקציב משמעותית, נדע כולנו כי מדובר בשרלטנות, מריחה, ניסיון לסמא את עיני הציבור. אם מדוחות העשן סביב ההחלטה ישמיעו לנו סיסמאות כגון "שינוי סדרי עדיפויות", "הסטת תקציב", "ייעול המנגנון", וכו' – דעו שהוועדה החליטה להפקיר את הנכים. אם אין בהמלצת הוועדה, קודם כל ולפני הכל, תוספת תקציבית לרווחת הנכים, הרי שמדובר בגניבת הדעת.

קצבת הנכות עומדת היום על כ-2,342 שקלים בלבד. התוספת שסוכמה על בסיס מסקנות ועדת זליכה אמורה הייתה להעמיד את הקצבאות על סכום של כ-4,000 שקלים לחודש, על בסיס תוספת מדורגת על פני שלוש שנים. מסקנות אלה, אשר יש לציין כי גם הן אינן כוללות היענות מלאה לדרישות הראויות והמוצדקות של הנכים להצמדת הקצבה לשכר המינימום, נגנזו עם הקמת ועדת שמחון, וכעת גודל הקצבה יקבע מחדש.

הבה ניתן בהם סימנים. הצמדת קצבאות הנכים לשכר המינימום צפויה לעלות, לפי חישובינו, כ-8 מיליארד שקלים בשנה. המלצות וועדת זליכה הלכו מחצית מן המרחק הזה, והציעו להוסיף כ-4 מיליארד שקלים לקצבאות הנכים בחישוב שנתי. סכום זה מספיק כאמור בשביל לעלות את הקצבה ל-4,000 שקלים. כמה יוסיף שמחון? ובכן –  כל סכום נמוך מהמלצות ועדת זליכה, יסמן כי מטרתה האמתית של הוועדה שהוקמה על ידי ראש הממשלה בתגובה לזליכה היא נסיגה של הממשלה מהתחייבויותיה. כל סכום נמוך מזה יבהיר לנו כי אין לממשלה כל כוונה לסייע במצבם של הנכים.

ביום ראשון האחרון התהדר האוצר בצמצום נוסף של היחס בין החוב לתוצר לרמה של 60.5%, ירידה יוצאת דופן ביחס לשאר מדינות ה-OECD. נתניהו וכחלון מספרים בהתלהבות מעל לכל במה על הנס הישראלי, נס של תעסוקה מלאה ועלייה בשכר, לצד צמיחה גבוהה וגרעון נמוך. ואכן, הנתונים המקרו-כלכליים של ישראל טובים. אך בינתיים השחיקה האיטית בשירותים שניתנים לאזרחי ישראל, בדיור, בחינוך, בבריאות ובביטחון האישי, מורגשת גם היא. עבור רבים קשה יותר לחיות בישראל, ועל אחת כמה וכמה, קשה מאד להיות נכה בישראל. קושי זה איננו מחויב המציאות.

היינו יכולים כעת להסביר שהשקעה בקצבאות נכים היא השקעה שמביאה צמיחה (הרי כל שקל שיתווסף לקצבאות יגביר את הצריכה ויעודד פעילות כלכלית במשק). היינו יכולים להצביע על המקורות הזמינים להעלאת קיצבאות, כמו גביית המסים העודפת המתרחשת חודש בחודשו או בשאריות התקציב הלא מנוצל על ידי משרדי הממשלה. כלכלנים היו מצביעים על העובדה ש-8 מיליארד שקלים הם סכום פעוט למדינה שהתמ"ג שלה חצה את רף 1,200 מיליארד השקלים בשנה.

אך יותר מכל חשוב לנו לומר זאת: שרירות הלב והאדישות לאחר הם מחלה ממארת. קברניטינו מבקשים לכפות אותה עלינו, בהעדיפם את האורתודקסיה הניאו-לברלית של צמצום ההוצאה התקציבית על פני טובת אזרחי המדינה. הגדלת ההשקעה בציבור הישראלי ובנכים בפרט, היא צעד אנושי, הגיוני ומתבקש. אסור לנו לקבל את ההיפוך הערכי שטוען כי לקיחת אחריות של המדינה על אזרחיה החלשים ביותר, אלה שאינם מסוגלים לעבוד, היא "חוסר אחריות" תקציבית.

יחסה של חברה לחלשים והמוחלשים שבקרבה הוא אחד הביטויים העמוקים ביותר לסולם הערכים האמתי שלה, במעשה ולא רק במוצהר. חשבו על הסוגיות שטלטלו ממשלות בישראל בעשורים האחרונים. לדעתנו, אין בנמצא סיבה מוצדקת ונעלה יותר למשבר קואליציוני, ואין תפקיד חשוב יותר לנציגינו הנבחרים בכנסת (שרוב חבריה הצהירו כי הם תומכים בהעלאת קצבת הנכים). אין בנמצא מניע נכון יותר למחאה חברתית וציבורית. לפחות 4 מיליארד שקלים תוספת, ולא שקל אחד פחות.